לפרק את החלל

לסדר סטודיו ולפרק אותו אחרי חודשים מועטים. כמה אופייני לי. לפרוץ ולמחוק. מה חשבתי לעצמי.. ארבעה שולחנות של איקאה. אחד למחשב עם המסך הגדול הסורק והמדפסת ושאר האביזרים. להוציא את כל החוטים. המון אבק הצטבר. לשאוב אבק גם מפתחי המחשב, המוניטור, המאוורר. חוט חוט. להעביר איבר איבר לסלון שהוא החלל שבו אני מלמדת. להעביר את השולחן. לנקות לפני זה את הרצפה המיועדת מתחת לשולחן. להעביר את העגלה. לנקות אותה. לנקות את הפנאלים. התחלתי במטליות ניקול הוורודות שכמעט התעלפתי מהריח הנורא שלהן.. מיד זרקתי לפח והחלפתי למטליות 70 אחוז אלכוהול. הייתי צריכה להיות אחות בבית חולים עם הריח הזה. אולי לא בבית חולים אלא אחות מזריקה. כי תמיד מחטאים את המקום עם הריח הזה. גיליתי אותו בקורונה. אלכוג'ל שבעים אחוז לחיטוי של ג'ונסון. ריח מנחם. מגן. ואז גם נעשו מטליות כאלה. חייבת שיהיו אתי כל הזמן. אז אחרי שגמרתי להעביר את המחשב על כל אבריו ולחבר אותו לכבל ארוך לשקע שהוא לא ממש תקין אבל החזיק בעבר ואתפלל שיחזיק כמה שבועות, התחלתי לאכסן בשני ארגזים את כל המכחולים והמרקרים והעפרונות. את דפי הסקיצות ומחברות עם הדפים הריקים העברתי לארון במחסן המאכסן עשרות ספרי סקיצות שלי, עשרות ציורי אקריליק ושמן קטנים וכמה קופסאות קרטון עם מאות עבודות קטנות על פורמטים קטנים כמו אריזות של תרופות. את עגלת צבעי האקריליק העברתי לחצר וכיסיתי במפת ניילון חזקה ואת שידת המגירות הקטנה עם כל הצילומים של השעורים הצלחתי לדחוס מתחת לשולחן המחשב שהעברתי לסלון. ואז ניקיתי את השולחנות ופירקתי את רגליהם. את פינת המקלחון סידרתי מחדש והצלחתי לדחוס לשם את השולחנות המפורקים. מה חשבתי לעצמי. לא חשבתי. ואז התחלתי לנקות את החדר. עליתי על סולם לנקות את כנפי המאוורר ואת החלק העליון של המזגן. לא היה לי כח לפרק אותו כדי לנקות את הרשת. ניקיתי כפי יכולתי את החלון, תליתי את הוילון שבמקרה שמרתי, טאטאתי שאבתי ושטפתי וחשבתי לעצמי שאלוהים מעניש אותי שאהיה כמו כל אלו שעושים נקיון פסח ואני אף פעם לא. וכשהכל התייבש שמתי מזרן ושטיח ושידה קטנה ונורה וכלי מיטה שהחדר יהיה מוכן לבואה של גל והנכדים. היה לי סטודיו ואין. חיסלתי גם את פינת הרקמות שלי. אספתי לתוך קופסא גדולה את כל החוטים ומצעי הבדים השונים שהכנתי ואת קופסת כלי התפירה עם המחטים הטמנתי בארון בחדר שינה. עם הספה בסלון הסתובבתי כמה פעמים כדי שתתאים לצפייה בטלוויזיה ושום דבר לא התאים, הכורסה הירוקה המיוחדת שלי נעמדה תקועה כמו צב ענק בתוך חדר קטן, הסלון שלי מחולק לשניים, החלק היותר סלוני, ספה כורסה ספריה וטלוויזיה ( עם פינת התפירה שצצה בחיי בחודשים האחרונים) ושום דבר לא הסתדר. בסוף העברתי את הטלוויזיה לחדר המיועד לבת והנכדים. ממילא חיי בשבועיים הקרובים ואולי יותר ייראו אחרת לגמרי.

סטודיו.

הראשון שלי היה בבית הכרם בדירה שלי, בקומה השלישית. גרתי לבד. היה סלון שהוא חדר מוזיקה עם פסנתר וכל מיני כלים אחרים ובו הייתי מלמדת ילדים כמעט כל יום. והיא חדר שהתפרעתי בציורי שמן גדולים מבעיתים. והיה גם חדר שינה. והייתי מאושרת שם. וגם ההיפך. כל זה הסתיים לאחר כמה שנים בטוויסט חד שהוביל ללימודי אמנות בפילדלפיה. ואז קבלתי את הסטודיו האמיתי הראשון שלי, בבנין באוניברסיטה. משנה לשנה הסטודיו גדל. שלוש שנים. ואז היה צריך לעזוב. לקפל בבת אחת לנטוש את הציורים הגדולים. לחזור לארץ. בארץ בעלי הראשון ואני ישנו בסלון, הבת בחדר והחדר השלישי היה סטודיו. אני לא זוכרת דבר מאז למעט שלימדתי במידרשה לאמנות ברמת השרון והייתי מציירת מקלטים. זה היה בתקופת מלחמת המפרץ. היה עוד נסיון קצר של סטודיו בשותפות עם פסיכולוג שהסתיים בקריזה של בעל הבית, ואז עברנו לבית תלת קומתי ובחלק העליון היה לי סטודיו רחב קירות עם שתי מרפסות ותלמידים ושם היתה קפיצה רצינית בהתפתחות העבודה שלי אבל הגשתי מועמדות לסטודיו במשכן האמנים והתקבלתי ונטשתי את הקומה השלישית לטובת תשעה חודשים במשכן האמנים שהיו פוריים מאד , אבל שוב הסתיימו בבת אחת בגלל דיכאון פתאומי לאחר גירושין מאתגרים, ירידה במשקל ופחד קיומי. חזרתי לקומה השלישית. גרתי בבית גדול לבד עם הבת. והיו עוד כמה שנים עם עוד שני מעברי דירות קצרים שבהם דווקא שוב התפתחתי ויצרתי הרבה וגם הצגתי הרבה, זה היה השיא בעצם ובשנת 2000 עברתי לגור בבית בורגני עם בן זוג שני, הוקצע לי חדר. ציירתי בעיקר פרחים. חשבתי שאני מאושרת. לא הצלחתי להציג. הצלחתי בדברים אחרים. אולי. היה לי גם סטודיו במרכז ליוגה. ציירתי בעיקר נושאים מהיוגה ואת השלג באוסטריה לשם נסעתי בעקבות.

הסטודיו הבא היה ביפו בקומה השישית בדירת מעבר של הבן זוג השני, זה החזיק כשנה עד התקף דיכאון נוסף ופחד קיומי ורצון מחיקת הכל. בבית הנוכחי ויתרתי על סטודיו. ציירתי בקטנה פה ושם. הרבה סקיצות. חלמתי על מגורים עם סטודיו בטבע. מימשתי את זה כעבור כמה שנים, בגבעת עדה, אבל נטשתי אחרי תשעה חודשים וחזרתי לכאן. היו נסיבות. לפעמים ישנן נסיבות חיצוניות ולפעמים לא. יש דברים שאני גוררת אחרי ממקום למקום. אני בת 63 וחייתי מספיק. איך אצטמצם למינימום? איזה זכות קיום עוד נותרה לי? מי יאסוף אחרי את כל מה שיישאר?

פעולת האיסוף והאיכסון היום היתה כמו מחיקות בתוך גופי שלי. עשרות מאות ואלפי עבודות ואני נתקפת דחייה וחרדת פסולת. אני יודעת שהעבודות טובות מאד ומיוחדות ואין כאלה בכל העולם כולו אבל אם נופל עץ ביער ואף אחד לא ראה האם באמת נפל? ומהי ראייה? מי צריך לראות? אולי היער זו המציאות היחידה. החלל היחיד שלא ניתן לפירוק. ואולי אם עץ נופל בו נוצרת חמלה גדולה וחסד שמיימי מופעל להושיע

איריס קובליו, אקוורל ושיער, 1997, משכן האמנים

איריס קובליו, פילדלפיה, 1989

–

איריס איריסיה קובליו, ניירובי, 2022

לחבר את זה עם מוזיקה

האייפון שלי כעת הוא הסטודיו שלי. בקרוב יהיה לי סטודיו נוסף: האייפד. החלומות שלי על גודל ומיקום התגשמו. אני יכולה להיות  באינסוף, בכל גודל ובכל מקום, ים, יער, ערבת ערבות בוכיות, או שדה נרקיסים, חדר חשוך, או מטבח בדרום צרפת, ארמון קרח באיסלנד, למרגלות הפוג'יאמה ביפן, או להתערבל בתוך גל בהוואיי עם מוזיקת גיטרת הסווינג.

הציור בסטודיו האייפון משחרר אותי מכל מיני הגדרות וקביעות על מה זה ציור שהצטברו בכל השנים מאז אחזתי בצבעי פסטל תמימים, דרך מכחולים ועד הסטים המקצועיים ביותר לאקוורל.

האפשרויות שהולכות ומגלות את עצמן בעולם הדיגיטאלי נראות כצעד הדומה לאכילת התפוח מגן עדן ללא רגשות האשם. ההתנסויות היומיומיות שלי בחצי השנה האחרונה מלאות חדווה ותגלית. אני מרגישה כמו ילדה קטנה מבלי שאף  אחד יאמר לי מה לעשות ויצפה ממני ל"עתיד". הסטודיו באייפון כולל את כל הזמנים ואין בו צורך בדלתות לסגירה או התגוננות. הוא שלי והוא לא שלי. הוא הכי קרוב שאפשר לאלוהים וגן ועדן.

פעם הייתי גם מוזיקאית. ניגנתי והלחנתי. אבל לפני שנים ויתרתי על רוב הכלים לנגינה ולהלחנה. ויתרתי גם על הידע והמשיכה ל"מוזיקה קלאסית" או "רצינית". יכול להיות שעוד מעט יתגלה לי כלי דיגיטאלי כלשהו שאוכל דרכו לנגן ולהלחין ולחבר את המוזיקה לציורים מבלי שאצטרך לרכוש כלים ממשיים ולכתוב ביליוני תווים צפופים, כמו שעשיתי כשלמדתי האקדמיה למוזיקה. אני אמצא את האפליקציה הנכונה וזה יתחבר. כי הכל חייב להתחבר. כי הכל כבר מחובר, רק צריך לפתוח את במקום הנכון. הוא כאן והוא קרוב.

 בינתיים  סרטונים המשקפים מעט תהליך ציור דיגיטאלי של תפוח

 של פרחי אמנון ותמר

ושל מנדרינה

 להתראות בהוואי

איריסיה קובליו, ציור באייפון, 2013

על מודל, על פורטרט ועל אהבה

לצייר מודל אנושי זה לא כמו לצייר כוס תה או אפרסק. אני לא מסוגלת לצייר מודל אדם. אני צריכה להכיר את מי שנברא מחדש על הנייר שמכחוליי נוגעים בו.

אפשר לצייר את לחיה הסמוקה של האפרסק כלחי הסמוקה של אהובה, את מיצו הניגר של הרימון כדם הגועש של התשוקה, את חלקלקות הליצ'י כנשיקה, את זוהר השלג על כיפת הר מושלג כרגע של התבהרות פנימית, את רצינות הברוש כפחד מוות, אך האם אפשר לצייר את מערכת היחסים המורכבת, הסובייקטיבית בין המצייר המתבונן לקערה עם שני לימונים? ועוד יותר מזה, האם אפשר לצייר את הרטט בשפתיה של המודלית  הזרה בסטודיו? האם באמת אפשר לברוא אותה מחדש?

לפעמים כשאני מתבוננת במודל אנושי של צייר זה או אחר, למרות שהציור כביכול מעולה ודן בכל היבטי האמנות באופן משכנע ביותר, איני מרגישה את הרטט האמיתי, את פלא הבריאה.

אני לא מסכימה עם הגישה שיש לראות במודל האנושי סטיל לייף. שפני האדם שווים לכיסא. תמיד היה קשה לי עם לימוד פרופורציות ופרספקטיבה למרות שאני חושבת שאלו ערכים חשובים בציור ויש לתרגל אותם בכל שנות הלימוד, אבל כשהם באים על חשבון הרגש התוצאה נראית עקרה. העניין של דומה או לא דומה, האף גדול מדי או העיניים רחוקות מדי או היד מעוותת, לא מעניין אותי אם הצלחתי לבטא את הרגש שביני לבין מי שציירתי, או שמי שציירתי הצליח לשקף את עצמי, כמראה לנפשי.

נזכרתי בסרט על אביגדור אריכא. הציורים שאשתו וילדיו שימשו לו "כמודל" הם המרגשים ביותר. כשמפיקת הסרט ביקשה ממנו לשמש לו כמודל, הוא נאבק קשות והתוצאה חסרת חיים בעיניי. חלק ממאבק זה מתועד בסרט. הקטע הזה השפיע עלי מאד ונתן לגיטימציה לאי הנוחות האיומה שחשתי מול מודל זר בפעמים המעטות שהתנסיתי בכך. איני מסוגלת לצייר "אברים", או חמור מזה, איני מסוגלת לצייר פורטרט מוזמן, ועוד יותר חמור מזה, איני מסוגלת לצייר פורטרט פלקאטי כדי לרצות את המצויר. לפעמים עולה על דעתי שמי שמצייר פורטרט כזה הוא בעצם כמו הפלסטיקאים ומוטב שיגבה תשלום אימתני כמותם.

הכי מרגש בעיני זה לצייר בני משפחה ובעיקר בן/בת זוג אינטימי. אינטימיות היא לאו דווקא תשוקה, מיניות, עירום. אינטימיות היא "לטוב ולרע". היא גם קושי, פצע, כאב, קנאה, פחד מפרידה, פחד מוות. אפשר לצייר פורטרט של אדם קרוב בסטודיו, בחדר שינה, בבית קפה או בבית חולים                                                                                                                

ותמיד זו תהיה אהבה

איריס קובליו- דצמבר 2008, אקוורל על אריזת תרופה

מתחת למפלס

ספרתי את הבתים שגרתי בהם. לא הספיקו שלושה סיבובים של שתי הידיים שלי. אז ניסיתי לספור את חללי העבודה שהיו לי (הסטודיו) וגם אלו היו רבים מעשר אצבעותיי. מכובד למדי בהתחשב בזה שלא הלכתי בדרך האמנות מהימים בהם התחלתי להגדיר את עצמי. שאלתי את עצמי מה נחשב חלל עבודה ומה לא. שולחן דחוק בפינה, מאחורי מיטה או ספריה שעליו מונחים בערבוביה כמה כלי ציור? חצי חדר בדירה? חדר שמשמש ביום סטודיו לציור ובלילה קליניקה של פסיכולוג? או לחלופין חדר שמשמש שלוש פעמים בשבוע סטודיו לציור ובכל השאר סטודיו ליוגה? או סלון שמשמש סטודיו לציור עד שבאים אורחים או שכנים או תלמידים או משפחה? בן זוג?

אני אמנית וזהו פוסט נסיוני. נסיון להוציא את אצבעותיי מעל קו המפלס.

מעל הקו נמצאים כל המחר. הזמן. התוכניות. הרעיונות. הכוחות. הגוף. הדיבור. המגע. האהבה.

מתחת למפלס חושך.