היצירה תישאר הרבה אחרינו. היצירות, הדברים שכתבנו. ציירנו. הדברים שאמרנו- לא בטוח אם יישארו. למי יישארו אם יישארו. איך שנראינו יתקיים רק סלקטיבית, דמיונית וחסר ממשות כלשהי בעיני מי שאי פעם ירצה להיזכר, אם יישאר אחד כזה, תלוי איזה קהל עשינו לנו. קהל. כמובן שקהל הוא לא המדד לאושר. לקיום מכובד. אנחנו נמות עניים מרודים, עלובים, מושפלים, כך בדרך כלל, גם אם נהיה מפורסמים כיוצרים אמנים, או נהיה אמני שוליים (לזמן מה היה נדמה שהתקשורת מצילה, האינטרנט, ואז הבלוגים, ואז הפייסבוק הנורא שגזל וגזל את החיים הממשיים), אבל זה לא הפייסבוק. כשלאה גולדברג הייתה בין החיים, הפייסבוק כנראה עוד לא נחלם. גם כשהייתה בת 59 במותה, נגועת מחלות פיזיות ונפשיות בתוספת זקנה מוקדמת ונטייה להזנחה גופנית מפני הייאוש. מהספר הגאוני הזה ששהם סמיט כתבה (בשם שומיש) אפשר לחשוב שהייאוש הציף אותה בכל שנות הווייתה בגלל אהבותיה הנכזבות. ואני חושבת שזה דווקא היה מקור החיות שלה. ואלמלא אותו ייאוש, כמובן שלא הייתה יוצרת בכמויות ועוצמות כאלה, אבל זה דבר ידוע, שהכוח המניע את גלגלי היצירה של אמנים זה הייסורים והכאב והיכולת לדמיין אהבה במקום שיש חושך וכיעור, אבל העניין הזה של היכולת להתאהב בכל פעם מחדש, ודווקא בבלתי אפשרי, מראה על חסד גדול שיוצר עולם עושה עמה, שותל בחייה דמויות השראה, שאותם היא מנפחת ומלטשת ומנכסת ליצירתה. נפלא. ניסים ונפלאות. היא אפילו יצרה את שומיש. גם בחייה וגם הרבה אחרי חייה. אולי שהם סמיט בעצמה היא יציר רוחה של לאה גולדברג ההיא המפורסמת, החותרת וחותרת בבאר הדיכאון, חותרת כל כך חזק שיוצאים ניצוצות רבים, קופצים מעלה ונאספים על ידי אחרים שצמאים, אבל היא, שם, למטה, בדד, בחשכה, בלי שיניים קדמיות ומכשיר שמיעה, לא מפסיקה להתעטש (אולי ההתעטשויות האלו הצליחו להרים ולהקפיץ את הניצוצות אל מחוץ לבאר?) צוללת וצוללת עד חיק השקט הרך: "ישוב טלה אל חיק האם/ ישכב בדיר ויירדם/ והכבשה תישק אותו/ והיא תקרא אותו בשם". כך בחרה שהם סמיט לסיים את הספר המרגש הזה. רכשתי אותו אתמול והם כולם היו אתי הלילה. עם הוורדים באגרטל על שולחנה, שכה אהבה. כמוני.
ועם זה כל כך הזדהיתי
וכאן איור אחד מצמרר
ועל האיור המופלא הזה כבר כתבה מרית בן ישראל
וכמה מילים על האיורים של נטלי וקסמן שנקר: במבט ראשון, בדפדוף בחנות, לא נמשכתי לציורים (על אף שבכריכה בולטים צבעי המים האהובים) אבל במבט מעמיק יותר, ביחד עם קריאת הטקסט, האיורים חדרו אלי, התייצבו ונכחו בכל משפט, ומצד שני לא הפריעו ולא סגרו על הדמיון והמרחב הדרוש לטקסט עצמאי וגאוני שכזה. שאלתי את עצמי למה. מרית בן ישראל היא הענקית בניתוח של ציורים ואיורים, וכדאי לקרוא את מה שהוספתי כאן בקישור, ומה משך אותי?- אולי זה שהם מאד "לאה גולדברגים" כפי שאני תופסת את דמותה ואת האימג'ים של סביבתה, הצבעים, הגולמיות מה, הגרוטסקיות התיאטרונית התקועה בבטן כמו של חנוך לוין, דווקא חוסר הנימוס בציור "הפרצופים" בחזית ובפרופיל, המגושמות האורבנית והנוף הקשוח השלגי, חסר הפרופורציות והפיוטיות כביכול.. וההרגשה שכאילו הכל גזור במספריים מדוייקים להכאיב.
סקיצות. Sketches 