תפיסות כוזבות

הביולוגיה של האמונה. אני לא מבינה בביולוגיה ופיזיקה אבל הספר הזה מחזק אותי באוגוסט הזה. כתב אותו מדען חוקר של התא והוא חושף תגליות שתא מושפע ויכול להתנהל לפי הסביבה ולא בהתאם לגנטיקה, התפיסה המקובלת. החומר הזה לא זר לי וזו לא פעם ראשונה שאני נפגשת בו. הוא לא ״גילה את אמריקה״ בשבילי, אבל בחום אוגוסט, אחרי שנה מטלטלת, שמחה לפגוש אותו שוב.

הסביבה, בעיקר ההורים והוריהם, הגננות והמורים הראשונים שותלים בנו אמונות כוזבות ומכיוון שאנחנו כביכול באים לעולם ״נקיים״ (זה לא מדויק בכלל) וישנו מקום רב לאמונות הכוזבות שמשתילים בנו.

למשל ילדים של ניצולי שואה יגדלו ויתפתחו כניצולי שואה בעצמם וברוב המקרים יעבירו את זה גם לדור שאחריהם. זה יבוא לידי ביטויים שונים שיכולים להיראות בברור לפעמים רק במבט לאחור. אני אישית יכולתי להיות שונה לגמרי לוליא הייתי נחשפת בגיל תיכון לעולמות ״רוחניים״. גדלתי בבית ששולל מנהגים דתיים כלשהם, מסורת, ידע פסיכולוגי פילוסופי רוחני וערכים אקדמיים אחרים. החל מגיל 15 אני חווה מפגשים מכוננים עם נצרות והינדואיזם (יוגה ומדיטציה) כשההינדו ממשיך ללוות אותי במסלול חיי בצורות שונות. בדרך היוגה למדתי למשל על חשיבה חיובית שיכולה לשנות גנטיקה. הלימוד הזה אורך שנים רבות של התנסות והתנגדות, מרד וכניעה, בגלל התפיסות הראשוניות שהוטמעו בי מאז לידתי: שהעולם רע, שאין חברים, שהכל מלא חיידקים ומחלות, שאסור לבהות ולחלום, שצריך לאכול מהר, שהכומר (או הצוענים, או הזאב מכיפה אדומה, או השוטר) יחטוף אותך, שסקס זה דבר מלוכלך ואפל, שאסור לחשוף ולספר על עצמך, שעוקבים אחריך לכל מקום.

אז עשיתי הכל הפוך. בערך. אבל החרדות והתפיסות הכוזבות השואתיות האלה מלוויים אותי תמיד. אני חושבת שעל הרצף הזה של חרדות ומרידות נולדה האמנות שלי. היצירה האישית. אז אני מלאה בהכרת תודה לנקודות ההתחלה הקשות האלה בחיי שאפשרו לי להתפתח ולחפש סביבות הפוכות כדי לגדול למה שאני.

הציור: פרט מתוך עבודה מסדרת כיפה אדומה, 1999.

הספר: "הביולוגיה של האמונה" מאת ד"ר ברוס ה' ליפטון, הוצאת פראג.

*

סעיף רגישות יתר

.

היה הייתי ילדה. עכשיו אני כבר לא. נולדתי בעיר שאולי לא קיימת. על יד יער שאני אולי לא זוכרת . סבתא שלי גידלה אותי . אימא שלי היתה משהו שהיה אסור לדבר עליו. עכשיו היא גרה במערה ואולי היא נזירה. אבא שלי היה לוחם. כשהייתי בת שנה הוא יצא עם רובה ולא חזר. גרתי עם סבתא עד שהתגייסתי לצבא. היא מתה כשהייתי בטירונות. אני פציפיסטית ופטורה מרובה, אבל קניתי אחד, אחרי שהשתחררתי על סעיף רגישות יתר. 

כשהייתי ילדה סבתא סיפרה: היינו עולים חדשים בתנאים מחפירים וסבא לא החזיק מעמד ומת מדלקת ריאות יום לפני החתונה של אימא, שהיתה כבר בהריון מתקדם. אימא שלך תמיד הלבישה אותך יפה, במיוחד בחליפה מתוקה אדומה, אבל אחרי שאבא  נעלם, היא חדלה והתמכרה לתרופות בלי שאף אחד ירגיש. גם היא לא הרגישה. כשהיית בת שלוש בא לבית שלנו זאב. וכמו בסיפור המפורסם, הוא הבטיח לאימא שהוא יפסיק להיות זאב. אימא האמינה לו כי הוא התלבש כמו פרופסור באוניברסיטה והיה מקריא לה שירים וסיפורים מדי ערב. אחר כך הוא הפסיק להתלבש, ואחר כך הוא הפסיק לבוא. אימא חיפשה אחריו ביער עד שמצאה אותו במערה שלו. כשהם נפגשו הוא לא הכיר אותה  ונתן לה ביס ושבר לה את הפרצוף. אימא חזרה הביתה, אבל היא לא החזיקה מעמד וברחה שוב ליער.

עכשיו גם לי ואולי גם לאבא יש רובה ואנחנו הולכים לצוד את הזאב. אולי בדרך נמצא את אימא. אולי נפגש ואולי לא.

 

 

כל הציורים בפוסט הזה צויירו בין השנים 1997-1999  והוצגו בתערוכת יחיד במוזיאון הרצליה , 2000 .

 

הטקסט נכתב לפני הרבה שנים והתעורר מחדש אתמול

עם הידיעה המשמחת על היציאה לאור של הספר "סיפורים יכולים להציל"

מאת מרית בן ישראל הוצאת עם עובד.

ולה מוקדש הפוסט הזה

.

איריס קובליו, 1999, אקוורל ושיער, 50×70

.

איריס קובליו, 1999, אקוורל ושיער, 50×70

.

איריס קובליו, 1999, שיער ואקוורל, 50×70

'

איריס קובליו, 1999, אקוורל ושיער, 50×70

.

איריס קובליו, 1997, אקוורל ושיער על אריזת תרופה

.

איריס קובליו, 1997, אקוורל על אריזת תרופה

.

איריס קובליו, 1997, אקוורל על אריזת תרופה

.

איריס קובליו, 1997, אקוורל על אריזת תרופה

.

איריס קובליו, 1999, אקוורל ושיער 50×70

.

איריס קובליו, 1998, אקוורל ושיער בקופסת תכשיטים

.

.

פוסט שמתחיל בתרזה ומסתיים בג'י.פי.אס

"ראיתי מלאך ובידו חץ עשוי מזהב ובקצהו אש. הוא כוון את החץ אל לבי וניקב את מעיי. כשהוא משך את החץ החוצה נראה שגם מעי נמשכו מתוכי ואש אהבה לאלוהים התפשטה בתוכי. הכאב היה כל כך אדיר וגרם לי להיאנח ויחד עם זאת כה מתוק ועילאי היה הכאב הקיצוני הזה עד שלא רציתי שיחדל"

(מתוך החיזיון של תרזה מאווילה)

את תרזה פגשתי ברומא ביום הולדתי האחרון. תרזה והפייטה הן שתי היצירות המרכזיות שמעסיקות אותי השנה: תרזה של ברניני והפייטה של מיכאל אנג'לו. שתיהן ברומא.

אני חושבת על המשפט הזה: "כל הדרכים מובילות לרומא". אצלי באיזשהו מקום הן הסתיימו, או הגיעו לאין מוצא ומשם נכנסתי שוב ליער הלא נודע.

וכמו שאני לא יודעת לאן יוביל הפוסט הזה, שהקצבתי לו שעתיים של כתיבה (וחודשים רבים של עבודה סביב), כך אני לא יודעת מה מחכה בסוף היער ובאילו קרחות אפגש בדרך.

התלבטתי אם לכתוב על תרזה של ברניני, שהיתה נזירה מהמאה ה- 16, ילידת הכפר אווילה, משוררת שהוכרזה כקדושה ומפיצת חזיונות, כשהחיזיון הידוע שלה, זה שאותו כתבתי בתחילת הבלוג, שימש השראה למאסטר ברניני ביצירת האמנות האלמותית שלו "האקסטזה של תרזה". לראות במו עיניי את היצירה הזו (ואת הפייטה) זה משהו שאין דרך חזרה ממנו.

האם אני דרמתית?

אולי כן. היער שסביב, החושך, הזאבים, הילדה התמימה, הפחדנית, הסקרנית, המרדנית, שוב יוצאת לדרך, שוב חוזרת למקום ההוא של אי הידיעה. רומא.

 על הפייטה כבר כתבתי כאן

גם על הפגישה עם תרזה ברומא

ולתרזה שכאן (הציור שלי) היתה גרסה מוקדמת

על הגרסה העכשווית עבדתי שוב ושוב ולא ידעתי למה. והרבה מחשבות היו לי מסביב: מאין החוצפה להכניס את עצמי לנעליו של ברניני, לשים את פניי במקומה של תרזה, להפוך את שמלת השיש האכסטטית שלה לשמלה אדומה נוטפת כדם, לרומם אותה באוויר ע"י צל תכלכל של ספק מלאך אהבה,  ספק מלאך הדין, ובסופו של דבר לפעור חור שחושף את הבטן שלה.

 

Iris Kovalio, Acrylic, 2011

 

קשה מאד לדעת בוודאות מה היה קורה אילו אירוע זה או אחר לא היה מתחולל, איך היו ממשיכים חיינו מאותה נקודה. גם קשה מאד  לדעת איזה משקל יש לאותו אירוע. האם הוא באמת שוקל, הסיט אותנו מדרך אחת לאחרת. אירועים כאלה הם צלקות, סימנים במפת הדרכים, כביש מהיר, כביש מפותל, כביש ללא מוצא, תעלה, בור עמוק ומסוק הצלה שמרים ומטיס למקום זמני של החלמה, ושוב כביש קטן, אולי בפרוור, שבע שנים של שקט ואז תאונה.

לפני 19 שנים הריתי בפעם השנייה. אחרי ארבעה חודשים דיממתי אותו מתוכי. לא האמנתי מספיק, כמו בהריון הראשון שהסתיים בהצלחה, ונחפזתי לנקותו מתוכי. מייד אחרי זה התפרקה המשפחה הראשונה שהקמתי. מחקתי.

אני מנסה לדמיין איך נראית גיאוגרפיה של 50 שנה: הרים? נחלים? אולי נהר? אגם ענק שהוא בעצם ביצה טובענית עליה "גשר סן פרנסיסקו" עצום שמכיל את כל כלי התחבורה שנשלחו לעזרתי, ומה שבטוח זה שישנם הרבה מאד יערות עם הרבה מאד כיפות אדומות, נעות הלוך ושוב ומסבירות בקול ה-ג'י. פי.אס. המתוק שלהן את הדרך: עוד שלוש מאות מטר פני ימינה, ישר עד הכיכר ושמאלה, חלפי על האין כניסה ועצרי באדום, בבקשה.                                                                                                                                                                                                                                                                                              

איריס קובליו, כיפה אדומה, צבעי מים ושיער, 2000

"אני רק אומר זאת

 אנחנו

פורחים באביב

גופנו

העלים של אלוהים

את חילופי העונות של החיים והמוות

ראייתנו יכולה לשאת

אבל נשמתנו, יקיריי, אדבר גלויות,

היא האלוהים עצמו.

לעולם לא נחדל

אלא אם הוא

יחדל"

(סנט תרזה מאווילה- בתרגום שלי מאנגלית)

Pietà 2

איריס קובליו, אקריליק, 2011

לציור הזה מחקתי חלקים יותר מדי פעמים

ובכל פעם אני חווה מחדש את ההורדה מ"הצלב" – המקום הפומבי של העונש

מה יש ביצירה הזו שננעץ בי כל כך חזק? התעוררות החמלה? הרגש הבלתי תפיס הזה?

הבקר שוב מחקתי ותיקנתי

לעיתים אני מוחקת לגמרי. אולי משאירה רק קצה, צילום.

ביום הולדתי האחרון נסענו לרומא לראות את הפייטה של מיכאל אנג'לו במו עיניי. זו לא היתה הפעם הראשונה אבל זו היתה הפעם הראשונה שהזדעזעתי מאמנות שאני רואה פיזית.

התחלתי לצייר את הציור הזה לפני הנסיעה לרומא

וכשחזרתי ניסיתי להבין

מהי החוצפה הזו שלי לערבב את ההטבעה העמוקה של כיפה אדומה והזאב עם סמל על?

פוסטים קשורים:

פייטה

Tereswari

פּייטָה

הם היו חייבים. אני יודעת שעכשיו אתה כבר יכול להבין. את הכל. זה היה בלתי אפשרי אחרי מה שעשית לי. הם תלשו את גלימתי בטענה שהכל בגללה. בגלל שהיתה אדומה. זה מה שהם אמרו כשתלו אותך גבוה ואותי הכניסו לבית. ותפרו את פתחיי הפעורים. והשקו אותי שאשכח. בלילה סגרו חלונותיי שלא אוסיף עוד לשמוע את היער. היער שענפיו דברו אלי אהבת שמיים. אבל הם, לא יכלו לאהבת שמיים. אז הם המציאו את היין ואת הסמים ואת הכסף ושמו עלי תכשיטים כאילו אני הייתי צלם אתה, האמת האחת של אמונה חלולה

אני הייתי חייבת. אני יודעת שעכשיו אתה כבר יכול להבין. וגם אני יכולה. שהם לא יכלו להשמיד את הגלימה האדומה. ובכל לילה, בחצות, היא עולה ודבקה לגופי, מוליכה את זרועותיי למנעוליי החלון, ובחלון

אוושת היער מניעה את גופך שם גבוה וידיי
נעשות ארוכות עד מאד, להתירך משם, לחדרי, לחיקי, להשקותך חלב תשוקתי, עד שתפקח לרגע את עיניך בצעקת

אהה

ולבי יתמלא זהב. זהב פּייטָה