רצנו

(שיר שמצאתי)

*

ים אחד שצילמתי

רצנו משני קצוות

גשם סוער ופקק

ים אחד שצילמתי 

חשכת נובמבר בחניה

רצנו משני קצוות

ים אחד שצילמתי

גלים שחורים

שארית קו אור

על חול

התנפצנו

ציור אחד שציירתי

–

2009 נובמבר

–

–

תהום או אמונות טפלות

1. ישנן שעות שהזמן לא זז. לא שעות. ימים. לא ימים, סוף שבוע. (לא, כבר כמה ימים). ואז את שואלת את עצמך לאן את רוצה שיזוז.

2. אחרי הזמן שלא זז אין כלום.

3. כלום זה טוב. אולי עדיף לכתוב תהום.

4. תהום רבה.

5. או: תהום אל תהום קורא (כל משבריך וגליך)

6. משבריי וגליי עלי עוברים.

7. לא עוברים. הזמן לא זז.

8. הלב לא פועם. או פועם יותר מדי.

9. פועם בתוך הבירכיים. והשיניים. והמצח. ואוזן שמאל.

10. אולי צריך להסיר את העגילים.

משבריך וגליך

הים שלפני הסגר השני

הציור הזה הכי חדש שלי. מלפני כמה ימים. (אקריליק על בד 65×50 cm) .
מאז תחילת הקורונה לא הגעתי אל הים אלא בדמיוני, אבל לפני שבוע לקחתי את סקאיי וכרית ישיבה ומצאנו פיסת חוף יחסית ריקה, בין חופים מוכרזים הומים. שחררתי את הכלבלב המאושר, שרץ במעגלי רוח סביבי והתבוננתי בתנועת הגלים הנוגעים בחוף, ללמוד איך לצייר אותם מתקרבים מגובה הישיבה שלי ולא מגובה צוק.
כשחזרתי לחלל העבודה שלי והסתכלתי בצילומים לא מצאתי את הצבעים שזכרתי. ולא את תנועת הגלים.
ובכלל לא על זה רציתי לכתוב אלא שמתחת לים הזה שכאן היה ציור אחר: סצנה לא סימפטית מהילדות שלי. הציור עמד מאחורי השידה לרוב (פעם אחת הוא הוצג בתערוכה שעסקה בסצנות ההן) ובאחת הוצאתי אותו אל משטח העבודה שלי והנחתי עליו כמה צבעים שבשבילי הם ים.
בתוצאה הסופית אין אולי הגיון, ואין קשר ישיר בין מה שראיתי בחוף בהרצליה לבין חוף הנפש שלי (התכלת טורקיז הזה, הו כמה אני עדיין קשורה אליו בעבותות נפשי מימי האשרם), אבל הציור יצא לעולם והוא תלוי בכניסת הבית שלי.

_

וזה עוד ציור שנולד מהביקור האחרון שלי בים (לפני הסגר השני). כמעט אור אחרון. עננים אפלים נעים מעל אופק ורוד בגווניו. השמש מסנוורת, חסרת צורה, אבל לרגע נראית ברורה, כתומה, בתוך שלולית בקצוות הגלים. אדוות הלב.

_

_

עננה

על ארבע וריאציות בצבעי מים 
ועל עננה, מערבולות והרהורי ערב חג

בערב חג ישבתי עם עטרה קרוב לגלים ואיתנו ישבה עננה. עטרה ספרה לי איך בדיוק באותה נקודה היא פעם טבעה שם וניצלה ואני ספרתי לה איך אף פעם לא נכנסתי לים למעט פעם אחת בחוף האשרם שבאי גן העדן בבהאמס ואיך ריח הטורקיז המתוק רצה לפתות אותי להישאר בתוכו אבל באותה שניית מחשבה נזרקתי בפראות אל החוף, והוא אמרה שהיא בלתה שעות רבות במים בצעירותה ואני חשבתי על צעירותי, על סלידתה של אמי מחול "מלוכלך" ורעש הגלים, והיא ספרה לי על שעכשיו, אחרי 800 שנה, מ' רוצה לפגוש אותה כאן בדיוק בים ושהיא תצטרך בשביל זה לעשות מתיחת פנים ואני אמרתי לה שדווקא פניה יפות מתמיד, אבל שתינו שתינו המון אלכוהול ומילאנו את גרוננו בהמון עשן ושתינו שכחנו איך מביאים את בלויי השרירים לאורגזמה קלילה, והעננה ישבה וישבה ולא הזיזו לה אדי האלכוהול וערפל הסיגריות ואני ספרתי לה איך בכל זאת הדבר הכי אהוב עלי בעולם זה לצייר את הים עד אינסוף, למרות הכל, ולקרוא סיפורי מערבולות וטביעה ואיך ושאני פוחדת מדגים למיניהם ומעולם לא אכלתי כל דג למינהו ולא שרץ ים אחר, והיא אמרה שהיא מאד אוהבת לאכול שרצים וצדפות, וגם אני אוהבת צדפות, במיוחד את אלו שפגשתי פעם אחת בצפון מיין על החוף, כשנסעתי לבקר את המורה שלי ניל ווליבר, עשר שנים אחר שנפרדתי ממנו באוניברסיטה, והוא כבר היה תשוש אבל לקח אותי ואת אהובי לשדות בלו-ברי שלא ראינו כמותם ואולי כבר לא נראה, ואז הלכנו לצימר על שפת הים והיו שם צדפות בצבע זהב ורוד פניני, ולקחתי אחת שהיא עד היום טמונה בשידת הציורים שלי במגירה העליונה, ביחד עם שבר מכוס החתונה שלנו, אז עטרה שאלה כמה פעמים היית בבהמאס, אמרתי לה שש פעמים. זה חתיכת מספר פעמים לחיים מפותלים שיש לי. מה עשית שם היא שאלה, למדתי. שירתתי. ציירתי. את מי שירתת? היה לי גורו והזמן ההוא היה מהמאושרים בחיי. אפשר לספור על יד אחת את המקטעים המאושרים בחיי הארוכים. איזה ארוכים, היא שאלה, אצלי הם יותר ארוכים. והעננה פתאום צחקה. נראה לי שבשלב זה כבר שלושתנו היינו שיכורות וביקשתי ממנה שתשמור עלינו בזמן שאני נוהגת הביתה. העננה עמדה בהבטחתה וחשבתי לעצמי שאולי היא סוג של סוכה, כי חג סוכות עכשיו ולמרות ששתינו רחוקות מכל על זה אלפי שנות אור.

*

איריסיה קובליו, צבעי מים, ספטמבר 2018

*

*

*

*

איך עושים את זה

תלמידה שואלת אותי "אבל איך מציירים את זה בים?" פעם היא מתכוונת לקצף של גל מתרומם ופעם לשכבת הגל הדקה שפרוסה על החוף כמראה, פעם על צבע קו האופק ופעם על הריצוד המופיע ונעלם עם הרוח שעל הים. היא מציירת מתמונות שצילמה. היא שואלת אותי אם אפשר לצייר מול הים ב- Live… ואם אפשרי בכלל בכלל לצייר ים.

אני לא יודעת לענות על כל השאלות האלו מלבד תשובה אחת: תחפשי את זה תוך כדי ציור. זה מה שאני עושה שוב ושוב ושוב. נכון, הצטברו אצלי קילומטרים לא מעטים של ציור, הרבה מהם בים, לפעמים מול הים (רישום, אקוורל) והרבה בסטודיו. אולי ישנם כמה יסודות שאותם אפשר ללמוד ולעבוד מעל גביהם, אבל אני מציעה לא ללכת בדרך הזו כי היא ממכרת. בעיקר עם הים. הדרך הטובה ביותר היא תמיד להיות בדרך. אף פעם לא לדעת. ואם אמרתי שהאופק הוא תמיד  קו ישר (ממבט שמעל כל גל) אז תמיד להטיל ספק באמירה הזו, ובכלל בכל אמירה שלי. אם אתפתה לעזור (כי אני בתפקיד מורה) העזרה שלי לא תגרום כל התקדמות והבנה אלא להפך, היא תהווה עצירה ונסיגה. זה נשמע מוזר או לא תקין. כולנו רוצים עזרה. כולנו רוצים פתרונות. כולנו רוצים ידע מוכן. כולנו מחפשים מורה. כולנו חושבים שהמורה הוא המפתח לאושר.

למדתי שיטות שונות של מדיטציה. היו שנים שנצמדתי לשיטה מסוימת ותקופות קצרות בהרבה שהתנסיתי במדיטציות אחרות. אלא שאף פעם לא ידעתי "באמת" איך עושים את זה, למעט כמה רגעים נדירים, פה ושם, של אולי אשליה שנגעתי במשהו.. השתתפתי בלא מעט ערבי שאלות ותשובות הקשורים ל "איך עושים מדיטציה"… תמיד היו שאלות ואף פעם לא הייתה תשובה. מורים שניסו לענות, מתוך ניסיונם, או ציטטו מתוך דברי מורים אחרים, לא הצליחו לשפר את המדיטציה שלי. נהפוך הוא, אם הייתי "תלמידה" מצטיינת ועושה בדיוק את מה שמדריכים ואומרים לי זה היה תוקע אותי כמו עפיפון על עמוד חשמל.

זה נורא מתסכל ונורא מפחיד לפלס את הדרך לבד. תמיד לימדו אותנו שצריך לחפש מורה או מורים, שכבר סללו עבורנו את הדרך. אני נוטה להסכים עם זה חלקית. ויחד עם זאת עדיף ללמוד ולשכוח את מה שנלמד (אף פעם לא באמת שוכחים) כדי לא להיתקע ולדקלם את המשך חיינו. זה אולי לא מתאים לכל אחד. יתכן וזו משימה קשה או בלתי אפשרית בגלגול חיים זה או אחר. לפעמים באנו לכאן כדי לנוח. באנו להיות מובלים. באנו לא להחליט. מי יודע.. אולי גם זה לא קיים.

ולמה כתבתי את כל זה? כי נפגשתי לאחרונה במאמר שמדבר על עבודה אל תוך הכאב והלא נודע. גם בעבר קראתי חומרי טקסטים דומים, אבל זה פוגש אותי הפעם  עם הייאוש הזה של עוד "אכזבה" או ספק גדול שהתעורר לגבי דרך מסוימת שנעזרתי בה (או במורה) בשנים האחרונות. פתאום הרגשתי מאד חזק את התלות, את ההתמכרות ובעיקר את האמונה (נניח התפלה) כי פנייה לדרך הזאת בעת מצוקה תעזור. אין כל רע באמונה. הרבה פעמים האמונה עצמה בדרך מסוימת היא העוזרת. היא המרפאה. לפעמים הדרך הזו ריפאה ולפעמים לא. היא לעיתים רחוקות הזיקה. כשהתעוררו ספקות הייתי מרגיעה אותם באמצעים שונים. האמצעים השונים לא היו כלולים בדרך. הם היו השומרים שלי. כך החשבתי אותם. אבל אולי הספקות עצמם הם השומרים שלי? סביר להניח שכן – הם אלו שמעוררים ומובילים אל מה שנראה כתהום לפעמים (מפחיד נורא), אל כלום, בשעות טובות יותר, ואל צחוק ברגעים בודדים של פליאה.

האם אני צריכה להתמלא הכרת תודה? כנראה שכן, אם כי שתי המילים האלה "הכרת תודה" גם הן לקוחות מטרמינולוגיה רוחנית כזו או אחרת. אז מה אפשר להגיד? רק תודה? רק הכרה? או שום דבר? ולמה בכלל לכתוב? ולמה ללמד ציור?

אולי כשאנחנו מלמדים אנחנו מבינים טוב יותר שהמורה האמיתי נמצא רק בתוכי.

*

איריס איריסיה קובליו, אקריליק, 2017

לדייק את עצמי

העניין הזה של מחיקת ציורים, שינוי או להחליט לנקות את המחסן. אני מתכוונת לרוב הציורים הגדולים, על בדים או עץ, שצויירו בזמנים מסויימים, חלקם טובים מאד (להם אני מתקשה לחרוץ גורל) וחלקם היו כעין סקיצות לא מוצלחות לרעיונות מסויימים שהגיע זמנן להימחק. וזה בסדר.

לפעמים הסקיצה שמתחת היא השלד. הפעימה שלא חדלה כשהגוף משתנה. זה כמו מוות של גוף אחד וקבלת גוף אחר שבנוי על אותה נשמה. וזה בסדר לדייק את עצמי.

הנה אחד כזה.

המקום: אשרם ליוגה באחד מחופי איי הבהמס. הייתי שם שוב בקיץ האחרון לאחר נתק של עשור. הציור הקודם היה סקיצה לזיכרון לא מוצלח מהדבר ההוא. המחיקה והבנייה מחדש הוסיפה חומר ורוח שלא יכולתי לגעת בהם לפני הביקור האחרון. חזרתי עם עשרות צילומים וצבעי מים שציירתי בחוף עם זריחה או לפני הזריחה. אחרי שחזרתי היכה הוריקן עצום את המקום. זה טילטל אותי. בסטודיו שלי בהרצליה ממשיכה לצייר משם. חלק מהעבודות על מצע חדש לגמרי, אבל זה אחד עם היסטוריה עמוקה.

אקריליק על עץ 30×80 cm

ים לאורך. נמכר

לצייר ים לאורך זה לא מובן מאליו. ים בשבילי הוא  מרחב .התרחבות. אופק הנמתח לרוחב. אדוות מקצה לקצה. לפני שנתיים שלוש נסענו למיקונוס לחופשת סוף קיץ. מחדר האמבטיה נראה הים היווני מחולק לשלושה חלונות לאורך. ישבתי על השיש שעל יד הכיור בחדר האמבטיה והתבוננתי מוקסמת בטרילוגיה בגווני הכחול והבוהק, איך חוצה ספינה מחלון מלבני אחד לשני ונעלמת. 

* 

אז לצייר ים לאורך, באקריליק על עץ צר למשל, מבלי לצרף לו אולי עוד שניים, כטרילוגיה, זה ללכת נגד כוון השעון, נגד כוון המשיכה, נגד כוון הלב.  ובכל זאת הלב התעקש. שלוש שנים קדימה בקע לו זיכרון מאופק של ים, אשר הרחיב את לבי והפך את קרבי נפשי, ים מקצה עולם קאריבי, אי שם, באי גן העדן. הייתה שבת והקשבתי  להקלטות של מנטרות מפי נזיר שפגשתי קרוב לאופק ההוא. הציור הזה התגלם לתוך השבת והתעקש להיות לאורך

 *

בתערוכה שלי "גלי קול" הציור הזה היה בספק במהלך התלייה של האוצרת. נאמר שהוא גורע מהאחרים. צבעיו העזים לא שייכים. הוא יבלע את האחרים. לבסוף מקומו התפשר על קצה המסדרון, מקום מוסתר מהמראה הכללי של החלל. 

 *

לפני כמה ימים אישה אחת נסעה למרחק והגיעה לכאן, להרצליה, לראות אותו. האורך התאים לה והיא רכשה אותו. עטפתי אותו כעולל בן יומו היוצא מבית היולדות. אני לא מתווכחת עם אוצרות ולא עם רוכשות. לכל דבר יש מחיר. ואלוהים. מישהו אחד לוקח ומישהו אחר נותן. ואני ממשיכה.

גם לאורך

 *

בספר החדש אני צריכה לבחור ציורים לאורך. ושוב אני מנסה ים לאורך. זה לא מובן מאליו. פעם אחת, בקיסריה, עמדו שני אנשים בטיילת ודיברו על האופק. אחת רצתה מעבר לו והאחד אמר שהאופק הוא הגבול. את הגבול הזה היא מנסה לפרוץ  שוב ושוב. 

 

 

ובכלל נוף לאורך חייב להיות מושלם אחרת הוא כמו טעות של הבריאה.

אבל טעויות הן הכי סיכוי שלנו לגדול. הן הגשרים הקטנים שעליהן אפשר לדרוך לרגע כדי להגיע מעבר לאופק

*

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, 40×80 cm

אלכסון

מישהי שאלה אותי היום מדוע הים אצלך עקום. עניתי אלכסון. אלכסון הוא קו נטוי וקו נטוי הוא נטייה.
נטייה היא הבעת רגש. מערכת יחסים. אהבה. משיכה. השתוקקות.
בדקתי האם הנטייה (האלכסון) היא מימין לשמאל או להפך? ראיתי שגם וגם.
מעניין לראות את הדיאלוג עם האלכסון הזה של האוצרת רחל סוקמן. איך בשקט בשקט היא העלתה אותם על הקירות ויצרה את גלי קולי.
בואו.

גלי קול

תערוכת יחיד של ציורים

גלריה משרד בתל אביב
זמנהוף 6 תל אביב.
ימים ב,ג,ד,ה 11:00-18:00 יום שישי 11:00-14:00

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ.

איריסיה קובליו, אקריליק על בד

איריסיה קובליו, אקריליק על בד

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ

גלי קול 1

תערוכת יחיד 

בגלריה משרד בתל אביב

אוצרת: רחל סוקמן

גלי קול

הפתיחה: ב – 1.5.15

בשעה 12:00

היכונו!!!

פרטים בקרוב

ובינתיים סרטון יוטיוב  (סקיצה)

*

ובמדיקל סנטר, הרצליה פיתוח, מוצגות 4 עבודות פרחים גדולות שלי. פרחים לרפואה. אוצרת דפנה נאור. אפשר לראות כאן

*

פרחים לרפואה

פיגומים

איריס קובליו, אקריליק, פברואר 2015

היינו על ענן אבל החלטנו לרדת לחוף לשעה, לטעום מִיָּם  הלילה האחד האפשרי. חיפשנו מקום. מצאנו סוכה עם פיגומים. פחדנו לטפס, למרות שבאנו מהמרומים. אז ישבנו על המדרגה הראשונה והחלפנו ריחות.

רגע לפני שעלינו בחזרה לעננים, כל אחד לעננתו, ראינו את קווי הקצף על מפת הים השחורה.

הירח המלא של החג נעלם

איריסיה קובליו, אקריליק, פברואר 2015