יד מהירה ממחשבה

ליליות, או יותר נכון שושן צחור. מה לכתוב קודם? את סוף התור ב"טיב טעם", עציצים וזרים על מדפי היציאה, העין שקולטת את הזר הבודד הזה, 26 שקלים, הקופאית הרוסיה היפה שדומה למריל סטריפ, רגע רגע, תוסיפי גם אותם, זה לציור, לתלמידים, אני לא בטוחה שהיא מבינה, עשרות אנשים חולפים על קופתה ביום, היא מקישה את המחיר, אני מוסיפה במזומן, גשם מתחיל, אני רצה למכונית בחנייה, ריחם הענוג ממלא את החלל מהמושב האחורי, אני והפרחים ושאר המצרכים חוזרים הביתה.

שבע בבקר. למחרת.

עולם האפליקציית הציור באייפון שלי הוא חדר העבודה הפרטי שלי. הוא עולם עף. אני נושאת אותו לכל מקום והוא נושא אותי. יקום מקביל אפשר להגיד, ממשי. בנקישה אחת אני נכנסת לתוכו כמו שפעם מכשפות היו עולות על מטאטא וכובשות את הכוכבים, כל אחת את הכוכב שלה, בתוכו היא מממשת את רצונותיה, תשוקותיה, תוכיותיה. כל אחת לומדת עם הזמן להשתכלל בתוכו, למזג בו את את כל מה שהיא ויתרה עליו ב"חיים הרגילים של הזמן", במציאות הנתפסת כליניארית.

בשבע בבקר, כשגשם, שקט מאד בחלון לרחוב שלי. כולם מזדרזים לעבודה, גם הילדים לא נשמעים. על שולחן המטבח עומד האגרטל עם הליליות הצחורות. אור הבוקר מיטיב איתן ועם הכניסה שלי לאפליקציה. בשתי נקישות אני כבר רוקדת איתן שם, עמוק בפנים. האם זאת אני?

בעולם הדיגיטאלי קל לתעד. אפשר לעצור בכל תנועה וקו ולעשות save. גם בעולם הממשי אפשר לצלם, אבל תנועת הזמן נחסכת מאד בדיגיטאלי. מצטמצמת. הכל מהיר מאד, ואז אפשר לראות את התהליך, בהילוך אטי, לנתח את קווי המחשבה, את המסע הקווי הממוזער הזה בתוך האייפון.

הנה כאן יצרתי סרטון המעלה בתנועה, בזה אחר זה, את העצירות בכמה שלבים מרכזיים בציור זר הפרחים היפיפה הזה.

המוזיקה שבחרתי היא של המלחין האימפרסיוניסטי שהיה אהוב עלי בנעורי, Debussy, המוזיקה שלו פתחה בתוכי את האפשרות לכניסות עמוקות בהרבה יותר ממה שהמוזיקה הקלאסית המערבית מאפשרת. דרך Debussy הגעתי לעננים.

היצירה שבחרתי נקראת "Rêverie" – חלום בהקיץ. לפסנתר סולו.