תגית: דיוקן

כְּפַפוֹר

כפור. כפור. כפור. מה את מגזימה. תראי את ההולכים בין הפתיתים. פתיתים. פליטים. כפור. כפור. מילה לא יוצאת לי מהפה. חברת החשמל עשתה עסק עם הקוטב. בכל פינה מודלק משהו. אין לי בגדים לכפור. מה אני בוכה. בסוף החורף הקודם עשיתי ניקוי. זרקתי סוודרים שהיו לי עוד מקנדה, עשרים שנים לאחור, שמיכה ראשונה לילכית שקנה לי בן זוג משנות הארבעים לחיי, חורים חורים כבר היתה מרוב כביסות וסנטימנט. זרקתי חולצות פלנל מירושלים של שנות העשרים שלי. בהתחלה גזרתי אותן כי היתה לי מן פנטזיית הרחבה כזו, לא שהתרחבתי, להיפך, ואז זרקתי וגם את נעלי הבית שהוא קנה לי בשנות החמישים לחיי , ברומא , שהיתה אמורה להיות חמה באותו ביקור שהתעלפתי מהפיאטה, אבל היה קר ובמלון הנידח לא היו שטיחים אבל בחנות המלון נותרו זוג נעלי בית מכריסטמס, אדומות עם כבשה קטנה נעוצה בכל נעל, והן היו מחממות מספיק כדי לשרוד את רומא, וגם אותן כיבסתי עד עצמות הסוליה וזרקתי בשנה שעברה (את הכבשים גזרתי ושמרתי) והנה נסחפתי כאן בגלל הכפור, מקלידה באצבעות ימין הכחולות משהו כדי להרגיש קיימת.

איריס איריסיה קובליו, פורים 2022

אני אוהבת את המחט הננעצת. הוא שונה מהמכחול. היא לא עושה חשבון והיא לא מנוסה והיא גם גסה כשהיא צריכה לשרוט ולחתוך עמוק כי כואב, או במקום שיכאב, היא קעקוע. היא פירסינג. היא מנחמת. היא גם מצחיקה. ומרפאה קצת פה ושם. היא לא מתחייבת ולא מחוייבת והיא בוחרת מה שבא לה. ואם יש לה בחילה יש זה בסדר לפעור פה ולתת לה לדבר בשפתה. שפת הכפפור

כפפור. איריס איריסיה קובליו 2022

קשה לעבוד עם מחט. זה פוצע ולא מדייק ומוליך למקומות מפתיעים ולא מתוכננים ואולי זה מאפשר לי להגיד את מה שאין לו מילים כי הכלום הזה, ימים רבים, מערה להתחבא בה מפני הזמן שעובר ומתכלה אפילו שאני יודעת שאין דבר כזה זמן ואין דבר כזה עובר ושום דבר לא מתכלה באמת. אבל מהי הבאמת הזו. למדתי הרבה שנים על מהי הבאמת ואני לא יודעת עכשיו כלום. וגם הזמן או הזמנים המקבילים וגם על מה שכן משתנה ומה שלא משתנה והם מתקיימים בו זמנית אבל עכשיו אני לא מבינה בזה כלום, רק לוקחת לפעמים מחט ונועצת בבד זה או אחר, כן עדיין נמשכת למצעים טיפוליים או רפואיים, כאילו שיש בזה ריפוי. אין ריפוי.

איריס איריסיה קובליו, פורים בהפוכה

ואמש

ניסיתי בכל שארית החום שנותר בוורידיי, אולי בעקבות ובהשראת עבודה יפה של דורית נחמיאס (איל הצפון שמפציע מפנים או מחוץ לחלון), עלתה במרווח שבין המחט לפיסת הבד דמות שאולי דמותי, מי.

איריס איריסיה קובליו, 2022, סלפכפור

איך חזרתי לרקום

באינסטגרם עלה סרטון של מישהי מתקנת קרע בגינס עם חוט רקמה סגול. מדליק חשבתי. הידיים כאבו לי מעוד התקף אוסטוארטריטיס והיה ערב ודי קר אבל ניצתתי. בקופסת כלי התפירה שלי, שאני לא משתמשת בה מזה שנים מצאתי כמה חוטי רקמה והתחלתי לתקן את אחד הקרעים בגינס שלי. צורת התפירה שלה היתה רק השראה. בתיקונים לא מתפרעים אבל אני קצת התפרעתי ואהבתי את השיבוץ של הרקמה הסגלגלה על הגינס הישן שלי שאני דווקא אוהבת אותו בגלל הקרעים הרבים שנפערים מכביסה לכביסה. חוט הרקמה הסגול שהיה בעצם בצבע לילך נענה לאצבעות שלי כמו קסם. אמנם קבלתי חניכה מיד בהתחלה, דקירת מחט כואבת באגודל שמאל ,אבל כאילו הדקירה הזו הזרימה דם לאצבעותי שנברו בכדורי הרקמות, גוונים בסיסים למדי אשר נקנו לפני כמה עשורים, והחלטתי לרקום משהו. הבד הראשון שתפסתי הוא אגד חבישה סמיך, שארית מאיזשהו אירוע. אני כל כך אוהבת את החומרים האלה, לעשות משהו עם אביזרים רפואיים. לא ממש התכוונתי להקדיש לזה כמה שעות או המשכיות, פשוט הייתי מוכרחה באותו רגע להחזיק חוט ומחט. הדבר הראשון שעלה בראשי הוא התבור. אני מכירה את קימוריו כל כך טוב. אני לא צריכה להיעזר בתמונה. ציירתי אותו המון וממילא הרקמה הזו נסיונית ואני אזרום איתה לאן שהיא מובילה אותו. וזרמתי. הייתי נחל למרגלותיו, עפר לרגליו, שביל למרומיו.

ביום שלמחרת החלטתי לזרום על סלפי. לא צריך תמונה. מכירה את תווי פניי יותר משישים שנה. כשהתחלתי לרקום זה נעשה כאילו מעצמו. היתה תשוקה בהחזקת המחט, בהשחלת החוטים, בגזירה. כל הסטודיו התמלא שאריות ועיקר הסוודר השחור שלי. זה עשה אותי מאושרת. ברקע שמעתי איזה מופע ישן של אביתר בנאי, מלפני עשרים שנה. ככל שהשנים חולפות והוא נעשה יותר ויותר בשל ( וגם חתיך הורס) אני מכורה לעוד ועוד ממנו, קווי הרוחב הנמתחים לאורך מסלול היצירה שלו ומניעים אצלי חיוך גדול. הדיוקן העצמי נרקם במהירות של שעתיים שלוש, ללא תכנון ושמחתי מהתוצאה.

למחרת שוב התחלתי לרקום אחר הצהרים, הזמן שבו אצבעות הידיים מתחילות להציק ולעיתים מקרינות את קיומן לאורך הזרועות עד הצוואר. הנטייה הטבעית שלי היא לשכב על הספה ולבהות הטלוויזיה, מה שמחריף יותר את הכאבים שכל כך מתישים אותי ובחורף כשהאור נעלם מאחורי הבתים שעה ארבע, אני נופלת לתהום הבהייה ומתייסרת בכאבים. אבל לא. נזכרתי בהצלחת שתי הרקמות הקודמות ושוב החלטתי לרקום סלפי. הפעם העברתי את קופסת כלי התפירה לסלון המצויד בטלוויזיה וברקע היו תוכניות שונות כולל חדשות כאלה ואחרות. שום דבר מאלה לא חדר אלי אבל רעש הרקע הניע את אצבעותיי בדיוקן השלישי. כשסיימתי אהבתי יותר את הצד השני. סימני הגיל נראו בו יותר מעניינים, או אולי סימני הכאבים שעברו מהחוטים לידיים.

צילמתי את הצד השני ( וגם את הצד הראשון) והמשכתי להוסיף את קפלי הזמן שבדיוקן. באותה רקמה. ואהבתי אותה יותר.

נשאר לי עוד קצת בד גזה. בקרוב אבקר בסופרפארם לראות אילו סוגי חבישה יש להם. צריכה לחדש גם את מלאי הרקמה שלי. יותר גוונים.

אבל לפעמים כשישנם רק מעט גוונים זה פותח את הראש לבחירה לא אוטומטית. השימוש בסגולים וירוקים בפורטרט כביכול איננו טבעי, אבל אם זה מה שיש , אפשר לזרום על זה בלי מעצורים.

זהו בינתיים.


תהלוכת מחשבות

1.

היום האזנתי לאיזה פודקאסט בו אמרה המראיינת למשוררת שהיא נורא חשופה ביחס למות אביה והמשוררת אמרה שהיא חשופה רק חצי, ואם תספיק לכתוב אחרי מות שני הוריה תחשוף הכל. או כמעט הכל. היא דברה על הפחד לפגוע ואני הבנתי אותה.

הציור הזה של אימא שלי, מונח על שידת הציורים ממתכת, במעבר בין הכניסה למסדרון הקטן המוביל לחדרים. אני עוברת על פניו כמה וכמה פעמים ביום והוא מביט בי, הציור, בכל מעבר, היא מביטה בי. יום אחרי שסיימתי לצייר, לצלם,  לכתוב משהו לבלוג, הכנסתי לארון האיחסון שליד מכונת הכביסה. אחרי שבוע הוצאתי, להראות לאיזו אורחת, ואז זה נשאר על השידה, וחשבתי שאולי אשאיר ליום המחרת שתראינה התלמידות, ושם הציור נשאר. ואני לא בטוחה שראו, כי לא הפניתי את תשומת הלב. הוא מונח שם בזווית כזו שאולי רק אני רואה. כבר חודש נראה לי. ובכל יום הציור יותר ויותר דומה לה והיא מביטה בי מבעד. די, אני אומרת, צריך להחזיר אותך לארון, אבל אני לא נוגעת בה. אולי ככה אני זוכרת אותה כל הזמן. אולי זה האבל שלי, כי אני לא יודעת מה זה אבל. שומעת המון הסכתים וקוראת הרבה ספרים על תהליכים שלפני ובמשך ואחרי ואני לא מרגישה אצלי כלום, אבל העיניים שלה משתבחות מיום ליום. המבט. והזיכרון משנה צורות לאט, ואני חושבת שעוד ישתנה הרבה, כי זה עוד טרי ורק אתמול היתה הדרמה הגדולה, חיים דרמתיים שהסתיימו בקול שאגה גדולה

אבל רציתי לכתוב על אבא שלי. שכל עוד אני מבקרת אותו מחסום האבל תקוע בלבי. כל עוד הוא בחיים  ואני לא יכולה לעוף. ואני בכלל לא יודעת אם יש לי כנפייים. עשינו לנו מנהג כזה שפעם בשבוע אוכלים יחד צהרים . בהתחלה המטפלת היתה מכינה ולאחרונה אני מזמינה מוולט. המטפלת יושבת ואוכלת אתנו. במקום של אימא. בדיוק במקום של אימא. מהיום שבו לקחו את אימא באלונקת הקדישא, מלמחרת, היא התיישבה במטבח. מגישה מסירה מדיחה. אני כבר לא זוכרת איך אימא שלי היתה עושה את זה. עבר המון זמן מאז היתה מתפקדת ואני גם לא זוכרת שבאתי לבדי לארוחת צהרים עם שניהם, אבל אני זוכרת שהיא ישבה במקום הזה והתרוצצה סביב ההגשות כמו המטפלת. רק שהמטפלת, מביך להגיד את זה, כל כך זרה ואני כל כך משתדלת להיות נחמדה וזה כל כך עושה לי רע עד שקשה לי להתניע את המכונית כשאני יוצאת משם ואז באה הביתה ולוקחת את התותחים המרגיעים שלי כי אני לא מבינה למה אני כזו נחמדה ואיפה אני מחביאה את כל הכעס שלי שהוא כזה חמקמק ותוקפן, מאשים אותי בהיותו, דוחף אותי למערה שלי, מבזבז זמן ניכר מהפוטנציאל שהיה יכול לפרוץ עכשיו בצעקת האמת שלי

ערפל הקיץ שלא נגמר. ירח דקיק משמין מדי לילה, שמים צלולים, יבשים, כוכבים מתפקעים בשדרת הטיולים על הכלבים, אני מעבירה שעה בקשקושים שכונתיים והכעס נדחף עמוק בוורידים, אני מנסה ללכת זקוף, כתפיים לאחור, פה סגור בהבעה מודליאנית כזו. כבר חושך לגמרי ורק חמש. נובמבר היבש.

פעם אבא היה משתעשע עם חיתוך בברזל שבעסק שלו והיה חותך סילואטות של חיות. היום שמתי לב לזוג פילים. הם נפלו מהמתקן שלהם וכשהרמתי לסדר יום אותם המטפלת לקחה אותם מידי לסדר בעצמה. רציתי את הפילים האלה אבל אבא אמר שהוא לא קובע מי יקח. לבת הצעירה שלו זכות ראשונים.

אני מציירת עכשיו פילים מתוך בית היתומים בנירובי. ככל שאני מתרחקת מהחוויה ההיא כך מרגישה קרובה אליה. התחלתי ציור על בד עם שביל פילים יתומים הולכים לאורך אגם. רק התחלה

משהו בתמונה הזאת לוקח אותי למקום שויתרתי עלי ועכשיו אני לא אוותר בציור הזה. הוא יהיה רק שלי

י ולא אכפת לי ממוזיאונים וגלריות ואני כבר הפלגתי לחופים לגמרי אחרים, שבהם אני מייחלת למצוא שמים רחבים פרוסי כוכבים אינסוף וקולות צרצרים ואיוושת עלי צפצפצפה ושאף אחד לא ילך על השביל, רק אני והבריאה.

ציור בתהליך

הציור השלם. Iris Kovalio


פרח נתתי

מכירה אותה שנים רבות, פה ושם ופתאום עולה האתגר לצייר את פניה. מצילום. המרחק הזה, של להתבונן באחר דרך צילום, נחוץ לי ברוב הפעמים. לצייר מהתבוננות ישירה זה כבר סוג של אינטימיות עבורי שהלכה ונסגרה עם השנים. הפחד שאני חושפת בעצם את עצמי בזמן הציור יותר מאשר את מי שאני מציירת. זה גם פחד מכישלון, או מריצוי ומצד שני חשש מחשיפת ערוות פרצופי.
לרוב אני מצלמת, מעבדת את הצילום לצרכיי, נסגרת בסטודיו לבד. כך הכי מתאים לי.
(בעבר, עם בני זוג, זה לא קרה, כי הם היו בעיקר ישנים או שקועים בשלהם ומתוך האינטימיות הרבתי לרשום ללא כל צורך בהסתתרות או חרדת ביקורת) 
אותה אני מכירה בעיקר מפנימיותה, גם דרך הכתיבה שלה וגם דרך שיחותינו כשנפגשנו בביתה. החיבור בין תווי פניה, התווים החיצוניים המרכיבים דיוקן, לבין אופן דיבורה, תנועותיה, קולה, לבין הספיגה שלי לאורך השנים את פנימיותה, הוא לא מובן מאליו עבורי.
אז אני מאתגרת את עצמי בדיוקן הראשון לצייר ״דומה״. אני רוצה לרצות. גם אותה וגם את סוללת היוצרים המקיפים אותה. מן אמביציה כזו שדורשת מאמץ מתיש למדי. אני מציירת באקוורל אבל ״בטכניקה״ שפיתחתי והתאמנתי בה רוב שנות, אני מוחקת שוב ושוב כדי לדייק את עצמי (אפשר למחוק עין, פה.. אפשר למחוק הכל! ושוב לצייר מעל). אחרי זה אני מצלמת או סורקת, מפני שדרך המסך אפשר לראות ״טעויות״ ביתר קלות. ואז שוב מתקנת. או לא.
לרוב אני יודעת מתי זה הסוף. מכאן עוברים הלאה. אבל לפעמים אני מתקנת למחרת. או מקלקלת וזורקת…  אמש נפתח חלון חסד כזה של הרצון לחבר את מרכבת הגוף הפיזי לנשמה. נראה אם החלון הזה יפתח שוב היום.

הבוקר הוא היום שלמחרת. עוד מעט אגש לציור ואראה מה אפשר לתקן. 

תיקנתי. קצת.

נורית זרחי 1.jpg


שש פנים, גרניום ושמיים

 

ובנימה קצת יותר אופטימית מהפוסט הקודם רוצה לספר על עט שמנמנה המכילה 8-10 עטים צבעונים הנשלפים בלחיצה המאפשרת ציור מהיר בקצב דומה לצבעי המים. הצבעים נשלפים ללא כל הגיון וחורטים בדף רישום שהוא סוג של כתם.  כביכול שני הדברים סותרים: כתם בצבע מים הוא שקוף, לפעמים חסר גבולות, אוורירי, וקו הוא נוכח וחרוט ומגדיר, אבל המעוף בעט הפלאית הזו דומה, החופש, השקיפות, ההולכה הפראית של היד. כך אני אוהבת לצייר בצבעי מים וכך העט הפשוטה הזו מאפשרת לי את הרחיפה כמו בצבעי מים: תזזית הנעה בין היסוס לביטחון, בין זהירות להתפרעות.

img200.jpg

הקיץ מסרב לזוז. גם הזמן. כל כך חם בקיץ שלא בא לצייר בחוץ. אני משתדלת להסתגר כמה שיותר ובין בהייה לבהייה מביטה במראה או בתמונת סלפי וחורטת על הדף את הרשמים שנוצרים מהתבוננות בפרצופי המתבגר (כתבתי בלילה מזדקן, אבל מתקנת ). סלפי כהוכחה שלא נעלמתי.

img206.jpg
3.
img204.jpg
4.
img208.jpg
5.
img209.jpg
6.
img201.jpg
*

ושוב בנימה אופטימית: קניתי עציץ גרניום קטן ועדין שצבעו ורוד ובמרכזו ורוד מגנטה. היו לו הרבה ניצנים ופריחה מוגדרת שיכלה ליצור קומפוזיציה נאה לציורי התלמידים שלי. הצטרפתי אליהם וקשקשתי אותו בעט הצבעונית שלי.

גרניום עטי.jpg

 

וזה יצור קטן ששמו שמיים. סקאיי. כלב הרוח המיניאטורי שלי מזה 7 שנים. היחסים שלנו נעים בעיקר בין אהבה לתלות. כלב זה תינוק שלא גדל אף פעם. כלב רוח קטן זו רוח שיש להזינה בחום ותשומת לב 24/7, אחרת היללות יקרעו את השמיים. ובינתיים השמיים נחוצים עד מאד.

img199.jpg

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


מריה, בקצרה

שלוש סקיצות של מריה, המטפלת המולדאבית של אימא שלי. ניסיונות לתפוס את המורכבות שבתוך פניה החתומות בדרך כלל בטווח הזה שבין עדינות ומסירות לבין הר הגעש שמציץ מבין קמטי דיוקנה. צבעי מים. יולי 2019

66386032_358231888192451_343165494653616128_n.jpg

(מריה הכי אהבה את השמאלי)

 


יעלה- שני אקוורלים

כדי לא להישאר בחורי הפוסט הקודם בראש הבלוג, אני ממהרת לצרף את שני הדיוקנאות החדשים שציירתי: יעלה נכדתי, בת השנה ושלושה 

האקוורלים הם קטנים בתוך בלוק קטן וחסר שם של נייר מנחם לצבעי מים. מה זה "נייר מנחם"?- שאפשר למחוק ולמחוק ולתקן ולתקן (זה לא קנסון)

את שני האקוורלים ציירתי במהלך שבוע.

גם כשהרישום נכון הצבע יכול להוסיף נטבחים הזולגים לכיוונים לא צפויים, תועים וטועים. או להפך. הרישום חייב להיות נכון בכל מקרה.

זה לא אופייני לאקוורל. העבודה בדרך כלל מהירה ועד פעמית. אבל לפעמים אני אוהבת להשתהות. לקחת את הזמן. ודווקא באקוורל.

יעלה 8.jpg

יעלה 9.jpg

 

עוד אחד

img046.jpg


עזרה להתמודד

אראם מצייר את אימא שלו ועונה: כן, זה עוזר לי להתמודד יותר טוב עם המציאות. 
המציאות. האם היא קיימת? האם היא מה שאני רואה? 
בשנים האחרונות הצילום בנישת הבלהות הזו שנקראת דעיכת הורים החליפה את הציור
אך לא.
השבוע ציירתי אחד והוא סוג של ״עזרה להתמודד״ 
ואם לא הייתי מצלמת או מציירת את סצינת ההורים הייתי או בורחת על כל אשר לי לארצות הקרח או אל האמצעים המשנים תודעה.
לפעמים אני רוצה לשקוע בחבית של יין ארומתי בורדו קהה עפיץ
לפעמים להתאבך בעשן קנאביס משובח מתוך ארובת כנסיית זהב על נהר קרח צפוני
הציור הוא לא אקט של חמלה או הבנה או אותו לב של צער ביולוגי אמורפי חם ומבוהל עד מוות
זו שליטה.
יותר לא אוסיף כרגע
mom1.jpg
ועוד באותו עניין
*
*
*

עדכוני סלפי

אין לי הרבה מה לכתוב על חנוכה השנה.

אבל מזל שזה נמשך שמונה ימים.

נר ראשון. נר שני? נר שלישי. וישנו הנר של מחר. והימים הבאים.

ואולי דבר אחד: גם אם נדמה שהדברים חוזרים על עצמם, אז לא. ישנם דברים שנגמרו. ולא עוד. ואיזה מזל! ואולי זהו נס בפני עצמו.

ועוד דבר:

לפני כמה ימים עברתי איזשהו ניתוחון על האף. במשך שבועיים לפני זה החלטתי לעדכן את דיוקני העצמי. השתמשתי בצילומים שצילמתי במיוחד עבור זה.

לצייר מצילום שתוכנן מראש זו משימה לא פשוטה, מפני שהצילומים חושפים יותר ממה שמסתירים. בציור מהתבוננות אפשר להתעלם מכל מיני דברים. הצילום הוא כמו פצע פעור. הוא מיקרוסקופ לנפש. את הצילומים אני לא מעזה לחשוף. הציור הוא שוב סוג של כיסוי. רק ביני לביני, בזמן הציור עצמו, הדבר עצמו גלוי.

דיוקן עצמי:

אקוורלים ורישומים מהחודש האחרון לשנת 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל 2014

איריס קובליו, אקוורל 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014


קלוז אפס

איריסיה קובליו, צבעי מים, 2011

בשבוע האחרון עשיתי כמה סקיצות יוטיוביות לציורים מתחלפים שלי או תהליכי ציור. השתמשתי במוסיקה מורשית מיוטיוב ויצאו כמה סרטונים (יותר נכון מצגות).

בראשון שכאן צירפתי קלוז אפס של ציורי פורטרט עם פרחים. המוזיקה  "A walk in the space"  שימשה לי השראה לילית שהזכירה לי את הסדרה הזו שיצרתי לפני כשנתיים.

ועוד סרטון קצרצר- תהליך ציור דיגיטאלי של רקפת

ולמי שיש סבלנות, סרטון מעט יותר ארוך של תהליך ציור הרקפות

 

ומשהו אחר לגמרי, גם כן דיגיטאלי, ציורים מורנה, בולגריה, למוזיקה של בלה ברטוק.

וטיולון קצרצר ומחויך בים

וסרטון מעולם היוגה שלי

ועוד קצרצר – איך מציירים נוף עם קסם

למי שרוצה להתעדכן, להירשם, לצפות מדי פעם

הנה קישור לאתר הסרטונים שלי ביוטיוב

https://www.youtube.com/channel/UCyc55RXRtyFLXLjLmxVxuVQ

*

*


%d בלוגרים אהבו את זה: