תגית: דויד הוקני

הוקני משתולל כל הדרך אל האושר

דיויד הוקני, האמן החי הכי פופולרי באנגליה. כך מגדירים אותו בעיתונות. וכן, תורים של שעות משתרכים בכניסה לרויאל אקדמי. גם בימים שהתערוכה פתוחה עד חצות. מה עושה אמן לכל כך פופלארי?

אני כותבת את הפוסט הזה ישירות בתוכו. זו הטיוטא שלי. ההתלהבות שלי. ההתרגשות שלי. הטקסט שלי לא יכול להכנס לשום נישה אקדמית, עיתונאית, מחקרית. הטקסט שלי הוא אישי. ההתרגשות שלי היא אישית. מהציור ציור. מזה שמותר לצייר, ובכל אמצעי שהוא. שהכל לגיטימי. ובגדול. וזה גם פופולארי. זה עושה להם טוב, לאנגלים, וזה עושה לי טוב, ההשתוללות הזו שלו, מהשנים האחרונות, שהן תוצאה של הביקור  בנופי ילדותו של הוקני: יורקשיר.

הוקני הוא צייר במהותו. הוא רשם מעולה, תמיד היה,  ובגלל זה הוא יכול להשתולל ככל העולה על רוחו. יש לו עוצמות הנובעות מתפיסת העולם כצייר. הוא בעל אמצעים והוא יכול לרכוש לעצמו את כל העזרה הטכנית שבעולם.  והוא מגיע ליורקשיר, אחרי כל קילומטראז' הציור שנצבר במהלך שנותיו הלא קצר, ונסחף לטריפ חסר תקדים של ציורי נוף ענקיים במשיכות מכחול כמו אבסטרקטיות, מינימליסטיות. הוא משתמש בכל מה שיכול לעזור לו טכנית, מצלמות, עוזרים אנושיים- נושאי כילים, חומרים בשפע, ואמצעים גראפים ודיגיטאלים. בכל דבר העומד ברשותו. הוא משתולל. בצבעי שמן, בצבעי מים, באלקטרוניקה.

ציורי הנוף הטובים ביותר שלו הם אותם ציורים שמצויירים מאותה זווית בדיוק. הוא מוצא שביל ביער ומצייר אותו שוב ושוב ושוב. נקודת העומק היא הנקודה שמעבר להכל. היא ההליכה אל האין.  היא המקום אליו הוא עומד להגיע. היא ה"הכל" שלו. ו"הכלום". הכלום המטאפיזי. רואים את אותה נקודה היטב מרחוק, זוהרת, מוארת, מפעימה, וכשמתקרבים היא כתם שטוח, בכמעט אין צבע, חמקמקה, שאין בה "כלום" והכלום הזה הוא החגיגה של דיויד הוקני. הוא האושר.

הנה :

התכלת הזאת, בנקודת העומק, באינסוף, במעבר, אחרי הכל.

והנה עוד אחד:

ושוב נקודת העומק המטאפיזית. קשה לראות בגודל הזה. אבל בנוכחות הפיזית של הציור גדול המימדים הזה אי אפשר לשלא לנסות לפסוע פנימה ולהיעלם שם.

את הנופים הכי טובים בעיניי לא הצלחתי לצלם. אסור. לאינטרנט הועלו רק הנופים הפופלאריים ביותר והם אלו הצבעוניים הברורים יותר,  האסתטיים יותר. הנה אחד כזה:

ועוד אחד:

כאן, השער הירוק בנקודת העומק הזו כבש אותי. רציתי לשהות שם בלי סוף.  קודם המעבר התכלת הקריר עם פסי הצללים הסגולים ואז האפלה הירוקה סגולה, ופתאום נפתח השער אל הירוק ירקרק- משב אוויר שאין בו אוויר, אלא אור, שלא מן העולם הזה.

והנה כאן הוקני מחבר את חלקי הנוף קצת ב- delay. נדמה  רשלני משהו. אבל מלא חן. כאילו אין לו זמן לדייק. ואפרופו אין לו זמן, ישנו קיר ענק מימדים ובו 30 ציורי שמן גדולים, של אותו נוף עצמו, מינימליסטים ברובם, כל ציור עם היום שלו, לפי לוח השנה. קיר יומני מפעים. העיניים מתרוצצות מציור לציור ולא מוצאות מנוחה. ויחד עם זאת האסתטטיקה מרחיבה את הלב ולא מציקה.

הנה:

והנה עוד כמה שבילים הזויים:

והנה שביל בצבעי מים מינימליסטים:

וכאן קיר צבעי המים:

והנה התור בכניסה לתערוכה ב Royal Academy לא להתייאש. שווה לחכות.

וכאן הוקני עצמו חוגג את יורקשיר:

ועוד לא הבאתי דוגמאות של הציורים הדיגיטאלים. אולי בהמשך.

וכנראה ובהמשך אכתוב יותר על צבעי המים שלו, הנראים אולי פשטניים למדי במבט ראשון, אך יש בהם תובנה עמוקה של תפיסת העולם כצייר טוטאלי

הנה סרטון מצגת מצבעי המים שלו

.

מאמר מצויין  על הוקני ותולדותיו ב"הארץ"


%d בלוגרים אהבו את זה: