תגית: אמנות

לפרק את החלל

לסדר סטודיו ולפרק אותו אחרי חודשים מועטים. כמה אופייני לי. לפרוץ ולמחוק. מה חשבתי לעצמי.. ארבעה שולחנות של איקאה. אחד למחשב עם המסך הגדול הסורק והמדפסת ושאר האביזרים. להוציא את כל החוטים. המון אבק הצטבר. לשאוב אבק גם מפתחי המחשב, המוניטור, המאוורר. חוט חוט. להעביר איבר איבר לסלון שהוא החלל שבו אני מלמדת. להעביר את השולחן. לנקות לפני זה את הרצפה המיועדת מתחת לשולחן. להעביר את העגלה. לנקות אותה. לנקות את הפנאלים. התחלתי במטליות ניקול הוורודות שכמעט התעלפתי מהריח הנורא שלהן.. מיד זרקתי לפח והחלפתי למטליות 70 אחוז אלכוהול. הייתי צריכה להיות אחות בבית חולים עם הריח הזה. אולי לא בבית חולים אלא אחות מזריקה. כי תמיד מחטאים את המקום עם הריח הזה. גיליתי אותו בקורונה. אלכוג'ל שבעים אחוז לחיטוי של ג'ונסון. ריח מנחם. מגן. ואז גם נעשו מטליות כאלה. חייבת שיהיו אתי כל הזמן. אז אחרי שגמרתי להעביר את המחשב על כל אבריו ולחבר אותו לכבל ארוך לשקע שהוא לא ממש תקין אבל החזיק בעבר ואתפלל שיחזיק כמה שבועות, התחלתי לאכסן בשני ארגזים את כל המכחולים והמרקרים והעפרונות. את דפי הסקיצות ומחברות עם הדפים הריקים העברתי לארון במחסן המאכסן עשרות ספרי סקיצות שלי, עשרות ציורי אקריליק ושמן קטנים וכמה קופסאות קרטון עם מאות עבודות קטנות על פורמטים קטנים כמו אריזות של תרופות. את עגלת צבעי האקריליק העברתי לחצר וכיסיתי במפת ניילון חזקה ואת שידת המגירות הקטנה עם כל הצילומים של השעורים הצלחתי לדחוס מתחת לשולחן המחשב שהעברתי לסלון. ואז ניקיתי את השולחנות ופירקתי את רגליהם. את פינת המקלחון סידרתי מחדש והצלחתי לדחוס לשם את השולחנות המפורקים. מה חשבתי לעצמי. לא חשבתי. ואז התחלתי לנקות את החדר. עליתי על סולם לנקות את כנפי המאוורר ואת החלק העליון של המזגן. לא היה לי כח לפרק אותו כדי לנקות את הרשת. ניקיתי כפי יכולתי את החלון, תליתי את הוילון שבמקרה שמרתי, טאטאתי שאבתי ושטפתי וחשבתי לעצמי שאלוהים מעניש אותי שאהיה כמו כל אלו שעושים נקיון פסח ואני אף פעם לא. וכשהכל התייבש שמתי מזרן ושטיח ושידה קטנה ונורה וכלי מיטה שהחדר יהיה מוכן לבואה של גל והנכדים. היה לי סטודיו ואין. חיסלתי גם את פינת הרקמות שלי. אספתי לתוך קופסא גדולה את כל החוטים ומצעי הבדים השונים שהכנתי ואת קופסת כלי התפירה עם המחטים הטמנתי בארון בחדר שינה. עם הספה בסלון הסתובבתי כמה פעמים כדי שתתאים לצפייה בטלוויזיה ושום דבר לא התאים, הכורסה הירוקה המיוחדת שלי נעמדה תקועה כמו צב ענק בתוך חדר קטן, הסלון שלי מחולק לשניים, החלק היותר סלוני, ספה כורסה ספריה וטלוויזיה ( עם פינת התפירה שצצה בחיי בחודשים האחרונים) ושום דבר לא הסתדר. בסוף העברתי את הטלוויזיה לחדר המיועד לבת והנכדים. ממילא חיי בשבועיים הקרובים ואולי יותר ייראו אחרת לגמרי.

סטודיו.

הראשון שלי היה בבית הכרם בדירה שלי, בקומה השלישית. גרתי לבד. היה סלון שהוא חדר מוזיקה עם פסנתר וכל מיני כלים אחרים ובו הייתי מלמדת ילדים כמעט כל יום. והיא חדר שהתפרעתי בציורי שמן גדולים מבעיתים. והיה גם חדר שינה. והייתי מאושרת שם. וגם ההיפך. כל זה הסתיים לאחר כמה שנים בטוויסט חד שהוביל ללימודי אמנות בפילדלפיה. ואז קבלתי את הסטודיו האמיתי הראשון שלי, בבנין באוניברסיטה. משנה לשנה הסטודיו גדל. שלוש שנים. ואז היה צריך לעזוב. לקפל בבת אחת לנטוש את הציורים הגדולים. לחזור לארץ. בארץ בעלי הראשון ואני ישנו בסלון, הבת בחדר והחדר השלישי היה סטודיו. אני לא זוכרת דבר מאז למעט שלימדתי במידרשה לאמנות ברמת השרון והייתי מציירת מקלטים. זה היה בתקופת מלחמת המפרץ. היה עוד נסיון קצר של סטודיו בשותפות עם פסיכולוג שהסתיים בקריזה של בעל הבית, ואז עברנו לבית תלת קומתי ובחלק העליון היה לי סטודיו רחב קירות עם שתי מרפסות ותלמידים ושם היתה קפיצה רצינית בהתפתחות העבודה שלי אבל הגשתי מועמדות לסטודיו במשכן האמנים והתקבלתי ונטשתי את הקומה השלישית לטובת תשעה חודשים במשכן האמנים שהיו פוריים מאד , אבל שוב הסתיימו בבת אחת בגלל דיכאון פתאומי לאחר גירושין מאתגרים, ירידה במשקל ופחד קיומי. חזרתי לקומה השלישית. גרתי בבית גדול לבד עם הבת. והיו עוד כמה שנים עם עוד שני מעברי דירות קצרים שבהם דווקא שוב התפתחתי ויצרתי הרבה וגם הצגתי הרבה, זה היה השיא בעצם ובשנת 2000 עברתי לגור בבית בורגני עם בן זוג שני, הוקצע לי חדר. ציירתי בעיקר פרחים. חשבתי שאני מאושרת. לא הצלחתי להציג. הצלחתי בדברים אחרים. אולי. היה לי גם סטודיו במרכז ליוגה. ציירתי בעיקר נושאים מהיוגה ואת השלג באוסטריה לשם נסעתי בעקבות.

הסטודיו הבא היה ביפו בקומה השישית בדירת מעבר של הבן זוג השני, זה החזיק כשנה עד התקף דיכאון נוסף ופחד קיומי ורצון מחיקת הכל. בבית הנוכחי ויתרתי על סטודיו. ציירתי בקטנה פה ושם. הרבה סקיצות. חלמתי על מגורים עם סטודיו בטבע. מימשתי את זה כעבור כמה שנים, בגבעת עדה, אבל נטשתי אחרי תשעה חודשים וחזרתי לכאן. היו נסיבות. לפעמים ישנן נסיבות חיצוניות ולפעמים לא. יש דברים שאני גוררת אחרי ממקום למקום. אני בת 63 וחייתי מספיק. איך אצטמצם למינימום? איזה זכות קיום עוד נותרה לי? מי יאסוף אחרי את כל מה שיישאר?

פעולת האיסוף והאיכסון היום היתה כמו מחיקות בתוך גופי שלי. עשרות מאות ואלפי עבודות ואני נתקפת דחייה וחרדת פסולת. אני יודעת שהעבודות טובות מאד ומיוחדות ואין כאלה בכל העולם כולו אבל אם נופל עץ ביער ואף אחד לא ראה האם באמת נפל? ומהי ראייה? מי צריך לראות? אולי היער זו המציאות היחידה. החלל היחיד שלא ניתן לפירוק. ואולי אם עץ נופל בו נוצרת חמלה גדולה וחסד שמיימי מופעל להושיע

איריס קובליו, אקוורל ושיער, 1997, משכן האמנים
איריס קובליו, פילדלפיה, 1989

איריס איריסיה קובליו, ניירובי, 2022

איך חזרתי לרקום

באינסטגרם עלה סרטון של מישהי מתקנת קרע בגינס עם חוט רקמה סגול. מדליק חשבתי. הידיים כאבו לי מעוד התקף אוסטוארטריטיס והיה ערב ודי קר אבל ניצתתי. בקופסת כלי התפירה שלי, שאני לא משתמשת בה מזה שנים מצאתי כמה חוטי רקמה והתחלתי לתקן את אחד הקרעים בגינס שלי. צורת התפירה שלה היתה רק השראה. בתיקונים לא מתפרעים אבל אני קצת התפרעתי ואהבתי את השיבוץ של הרקמה הסגלגלה על הגינס הישן שלי שאני דווקא אוהבת אותו בגלל הקרעים הרבים שנפערים מכביסה לכביסה. חוט הרקמה הסגול שהיה בעצם בצבע לילך נענה לאצבעות שלי כמו קסם. אמנם קבלתי חניכה מיד בהתחלה, דקירת מחט כואבת באגודל שמאל ,אבל כאילו הדקירה הזו הזרימה דם לאצבעותי שנברו בכדורי הרקמות, גוונים בסיסים למדי אשר נקנו לפני כמה עשורים, והחלטתי לרקום משהו. הבד הראשון שתפסתי הוא אגד חבישה סמיך, שארית מאיזשהו אירוע. אני כל כך אוהבת את החומרים האלה, לעשות משהו עם אביזרים רפואיים. לא ממש התכוונתי להקדיש לזה כמה שעות או המשכיות, פשוט הייתי מוכרחה באותו רגע להחזיק חוט ומחט. הדבר הראשון שעלה בראשי הוא התבור. אני מכירה את קימוריו כל כך טוב. אני לא צריכה להיעזר בתמונה. ציירתי אותו המון וממילא הרקמה הזו נסיונית ואני אזרום איתה לאן שהיא מובילה אותו. וזרמתי. הייתי נחל למרגלותיו, עפר לרגליו, שביל למרומיו.

ביום שלמחרת החלטתי לזרום על סלפי. לא צריך תמונה. מכירה את תווי פניי יותר משישים שנה. כשהתחלתי לרקום זה נעשה כאילו מעצמו. היתה תשוקה בהחזקת המחט, בהשחלת החוטים, בגזירה. כל הסטודיו התמלא שאריות ועיקר הסוודר השחור שלי. זה עשה אותי מאושרת. ברקע שמעתי איזה מופע ישן של אביתר בנאי, מלפני עשרים שנה. ככל שהשנים חולפות והוא נעשה יותר ויותר בשל ( וגם חתיך הורס) אני מכורה לעוד ועוד ממנו, קווי הרוחב הנמתחים לאורך מסלול היצירה שלו ומניעים אצלי חיוך גדול. הדיוקן העצמי נרקם במהירות של שעתיים שלוש, ללא תכנון ושמחתי מהתוצאה.

למחרת שוב התחלתי לרקום אחר הצהרים, הזמן שבו אצבעות הידיים מתחילות להציק ולעיתים מקרינות את קיומן לאורך הזרועות עד הצוואר. הנטייה הטבעית שלי היא לשכב על הספה ולבהות הטלוויזיה, מה שמחריף יותר את הכאבים שכל כך מתישים אותי ובחורף כשהאור נעלם מאחורי הבתים שעה ארבע, אני נופלת לתהום הבהייה ומתייסרת בכאבים. אבל לא. נזכרתי בהצלחת שתי הרקמות הקודמות ושוב החלטתי לרקום סלפי. הפעם העברתי את קופסת כלי התפירה לסלון המצויד בטלוויזיה וברקע היו תוכניות שונות כולל חדשות כאלה ואחרות. שום דבר מאלה לא חדר אלי אבל רעש הרקע הניע את אצבעותיי בדיוקן השלישי. כשסיימתי אהבתי יותר את הצד השני. סימני הגיל נראו בו יותר מעניינים, או אולי סימני הכאבים שעברו מהחוטים לידיים.

צילמתי את הצד השני ( וגם את הצד הראשון) והמשכתי להוסיף את קפלי הזמן שבדיוקן. באותה רקמה. ואהבתי אותה יותר.

נשאר לי עוד קצת בד גזה. בקרוב אבקר בסופרפארם לראות אילו סוגי חבישה יש להם. צריכה לחדש גם את מלאי הרקמה שלי. יותר גוונים.

אבל לפעמים כשישנם רק מעט גוונים זה פותח את הראש לבחירה לא אוטומטית. השימוש בסגולים וירוקים בפורטרט כביכול איננו טבעי, אבל אם זה מה שיש , אפשר לזרום על זה בלי מעצורים.

זהו בינתיים.


פרחים דיגיטאלים

מאז שיצא מכאן הפסנתר (טראומה לא קטנה, מסתבר) אין לי סבלנות לארגן לעצמי מקום עבודה. ושוב נכנס האייפד הישן לתפקיד הרגעת מערכת העצבים שגדושה הפעם עם תוספת המצב הבטחוני/חברתי/פוליטי הקשוח שבארץ הזו.

קטפתי כמה פרחים אחרונים משאריות האביב הקצר והחמקני שהיה באיזורי (הגרניום דווקא עכשיו פורח במלוא עוזו) והנחתי בצנצנות קטנות על השולחן העגול בחצר שלי  הדחוסה בעצים מצילים, המאיימים לחנוק כל קרן שמש פוטנציאלית. (כבר שנים שאני מתכננת לעזוב כאן, אבל הקארמה לא מסתובבת, אז עושה כמיטב יכולתי לגרף פה ושם עלים יבשים ומחשבות עוקצות). 

בבוקר, עם הקפה והקרקר דל הנתרן שלי, מציצה באייפד הישן במה שחדש בשדה הרשת  (פייסבוק, אינסטגרם) ,ומאפשרת לאצבע לקשקש כמה שירבוטים דיגיטאלים. זה לא מחייב. לא צריך כלי ציור, מקום, כלום. רק צנצנות עם פרחים, לייצר אשליה של גן קסום מהחלומות.

הנה כמה מהגן בדיגיטאלי הקסום שלי:


בחזרה לתרופות (אמנות)

מאז התפרצות הקורונה לחיינו חזרתי לצייר על אריזות של תרופות. בימים הראשונים של הסגר הראשון הזמנתי את כל התרופות האפשריות מהסופרפארם כי חשבתי שעד עולם כבר לא נצא מהבית. בזמן שהסתגלתי ללמד בזום שוב התחלתי לקלף את האריזות כמו התעוררות OCD נושן ויחד עם געגועים הולכים וגוברים לטבע גם חפרתי לתוך מושג המסכה, הכיסוי, ההגנה, הזיקנה, ההורות, הסבתאות, הפרידות, הצורך להסתיר והצורך להתיר. והצורך בקרבה, שמירת מרחק, סליחה וחמלה

אקוורל מעל אריזת תרופות

אבי ואמי בחדר השינה שלהם, ביקור ראשון שלי מתחילת הקורונה, אפריל 2020

יום הולדת 61, מרץ 2020, ימים ראשונים לסגר הראשון. חוגגת לבד עם הבלו נאן

מנסה צעיף מעולם היוגה. אולי יושיע. אפריל 2020, אקוורל על אריזת כדורי הרגעה

איחוד משפחתי בנסיבות קורונה, זום עם הבת, הילדים והאבא. אקוורל על אריזת ציפרלקס

מנסה מסכה ורודה. מרגישה קצת אופטימיות. מתאהבת מחדש. אקוורל על אריזת טלפסט

מצליחה ללכת לים בסערה. הו הים. הים. אקוורל על אריזת סטילנוקס

ועוד ועוד


השושנים של ברכה

השושנים של ברכה 1.jpg

ברכה מתה. מודעה צחורה על השער המתקלף. אהבתי לעבור דרכה עם הכלבלב בטיול אחר הצהרים. גיליתי אותה לפני כשנה. בעצם קודם גיליתי את שיח השושנים שלה שהציץ מבעד לפתחי השער, בוהק בשמש הפז האלכסונית. לפעמים הייתי רואה אותה עומדת בפתח הבית הקטן שלה שהיה אחד הוותיקים בשכונה. כשהשער היה פתוח אפשר היה לראות את שיח השושנים שלה במלוא תפארתו. צבעם הכתום אדום זורח היה נדיר. לא ראיתי כמותם באף מקום. פעם אחת העזתי לצלם אותם מהר מבעד לפתחים ופעם אחת עצרתי כדי להחליף אתה כמה מילים. שאלתי לשמה והיא סיפרה לי עוד כמה דברים, חלקם נשמעו "מן העולם הזה" וחלקם לא. רציתי לבקש ממנה שושנה אחת ולא העזתי. היום עברתי שם עם לאה, השכנה שלה , שהיא לפעמים בת לוויתי לטיולי הכלבים וביקשתי ממנה שתגזוז לי שלושה פרחים למזכרת. לאה, בת ה 79, שאין לה שום עכבות בשום עניין, נכנסה לחצר וליקטה עבורי זר קטן. ברכה עזבה את השכונה בת 96. ציור אקוורל. מרץ 2017.

*

והנה כמה אקוורלים נוספים של השושנים, לאחר יום ויומיים

השונים של ברכה 2.jpg

*

השושנים של ברכה 3.jpg

*

השושנים של ברכה 4

*

השושנים של ברכה 5.jpg

יהי זכרה ברוך

והנה עוד שלושה שנוספו ביום השלושים לזכרה:

ברכה לסקיצות 1.jpg

*

ברכה לסקיצות 2.jpg

*

השושנים של ברכה 8.jpg

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, אפריל 2017

*

*

*


זיכרונות מארנבת הפרגולה

ציור שציירתי לפני כמה שנים, הגב כאב מאד, בדיוק כמו היום, ישבתי בפנים, גשם עז ירד בחצר  וציירתי. כי זה הדבר היחידי שיכולתי לעשות.

%d7%91%d7%97%d7%a6%d7%a8-6

ועכשיו: הכל נראה כאן אותו הדבר. התפאורה לא השתנתה. האם אנחנו משתנים בתוכה? סביר להניח שפה ושם. לרוב לא. רק עייפים יותר. בלויים יותר.
בציור: החצר שלי עם פרגולת העץ המזדקנת תלויית העציצים. קרן שמש מנסה לפלס דרך, בקיץ היא מצליחה כמו מחט פוצעת, בחורף היא מסתתרת ונעשה כאן חשוך. הסתיו בארץ הזאת כל כך מהיר. בא בבת אחת, לא מספיק ונעלם מאחורי ענן זועף הנדחף להכריז חורף. היום, החמישי לאוקטובר 2016 ,עדיין לא ירדה טיפת גשם אחת מנחמת לפזר מעט את האבק שהצטבר על העלים ועל הלב. אקלים זה דבר משונה , כמו מופע תיאטרון, לו יכולנו להבין אותו כך ולא לכעוס כשקיץ מסרב לצאת לנו מהסיסטם ומצד שני כשהוא מכה באיים הקריביים, מאיים על המקום שאני הכי אוהבת בעולם, האשרם בבהמס, משם חזרתי לא מזמן, להציף בזעף, לשבור לנתץ להטביע. מחשבותיי נודדות מכאן, הרצליית שלובת הבוקר שאחרי חג, אל חבריי באי. ואל מוכיי ההוריקן המשתולל. והשאלה הזאת על היעדרות האיזון וההרמוניה בעולם הזה ומה המטרה של כל זה

והנה עוד אחד מאותו יום:

%d7%a4%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%94-12

 

ואם כבר פרגולה, אז שיר מהספר שלי מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה שיצא בדיוק לפני שנתיים:

*

הַבֹּקֶר אֲנִי מְדַמָּה אֶת הַפֶּרְגוּלָה

לְעֵץ הַבּודְהִי

וְאֶת תְּנוּעַת הֶעָלִים לַזְּמַן לְלֹא חֲלוֹף

הִנֵּה הָאַרְנֶבֶת עָפָה

אָזְנֶיהָ כְּנָפַיִם חוֹתְרוֹת

בָּאֲוִיר לְלֹא אֲוִיר

מֵעַל הַפְּסָגוֹת הַנְּעוּצוֹת בַּשָּׁמַיִם

רַגְלֶיהָ הַפְּצוּעוֹת מְצַיְּרוֹת שָׁטִיחַ

לְרַגְלָיו

*

ואם כבר ארנבת

אז עולה הזיכרון של הארנבת שמצאנו וקראנו לה ששת. אימצנו אותה לכמה חודשים והיא כמובן הוותה מקור להשראה לא קטנה:

IMG_5950.jpg

*

ומשם ששת הארנבת קופצת לשנה הזו, לספר "צעדים בשלג" ומופיעה בצורתה הזו:

צעדים בשלג.jpg

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על עץ  1

מי ייתן והשנה תצליח הארנבת לקפוץ החוצה מהקערה

בדילוג!


סוד האיפור

 

תלמיד שלי  אמר לי  אמש: דברים שאת אומרת על צבעי מים נשמעים כמו בספר "הסוד". למה את לא מוציאה ספר כזה.. הכל נשמע כל כך ברור ופשוט. איך לא הבנתי את זה. חיפשתי בספרים רבים. לא מצאתי  דבר ממה שאמרת לי בשעתיים האחרות, בזמן שאני כאן, אצלך.

טוב, זה נשמע כמו פרסומת לשיעורי הציור שלי. ולמה לא. מותר. וגם מותר להתפרנס בכבוד ממשהו שיודעים ואוהבים. ידע שצברנו ומעבירים הלאה. ללמד צבעי מים זה להעביר יידע. זו לא טכניקה. אבל תלמידים אוהבים לחפש טכניקה. הרבה ספרים נכתבו על טכניקות. בדרך כלל הם מגלים שזה לא מה שהם חיפשו.

לכתוב ספר זה טוב. וזה יכול להיות ספר שונה, עם נקודות פתיחה שלא הופיעו עד כה בשום ספר שמדבר על צבעי מים. וזה אפילו יכול להיות להיט (עם ההשקעה הנכונה) אבל האם זה יכול לבוא במקום להגיע לכאן? להגיע שוב ושוב, שבוע אחרי שבוע, להצטופף בדירה נחמדה בקצה שכונה, לקבל קפה שחור עם ג'ינג'ר ולימון, לפעמים עוגת נוטלה או ורדים, להתבשם מענף סיגלון שנתלש לפני השיעור ופיזר את סגוליו בין המטבח ועד השולחן הגדול, למרות שתלמידה אחת כבר שנתיים לא ציירה פרח אלא את החתול שלה מתכרבל בתוכה בסלפי מהאייפון , או אפילו שאחרת כבר בהפסקה מצבעי המים, קנתה אקריליק אמסטרדם וקנווסים קטנים ומנסה לצייר ים או חלון מאיזו גלויה ישנה שמצאה בקופסת ההפתעות, שתמיד מונחת איפשהו על איזה מדף.

אז הצטערתי שלא הקלטתי את עצמי, כי הוא אמר שדברי נשמעים כמו יהלומים של אקוורל. אני כבר לא זוכרת מה אמרתי. לפעמים תלמידים מוציאים ממני דברים שלא ידעתי שהם קיימים בתוכי. למרות אני מלמדת המון המון שנים, תמיד נדמה לי שאני צריכה להמציא את השיעור מחדש. אולי זה חלק מ"הסוד". אין לי מושג. ואחרי זה אני לא זוכרת כלום.

אז איך כל זה קשור לאיפור?

בחדר האמבטיה נשרפה הנורה. החלפתי לנורה חסכונית ולא שמתי לב שמסומן עליה אור קר. ואכן האור כל כך קר. כמו בחדר מתים. אמנם האמבטיה, הקרמיקה, הכיור, נראים צחורים להפליא באור החד הזה, כמו במלון שישה כוכבים, אבל פניי הנשקפות במראה מפחידות ביותר. אפילו מייקאפ ושפתון לא עוזרים. חשבתי על האור הזה כמסיר איפור קשוח. גם אם תשתמשי במערכת איפור יוקרתית ביותר, כשתסירי אותו ותראי את עצמך במראה באור הזה תביני שכל הסודות שלך נחשפו. ובעצם שום דבר לא יעזור לך גם אם תמהרי להחזיר את האור הצהוב החם לחדר האמבטיה. האם את עדיין תאהבי את עצמך, גם אחרי ניקוי הפנים, באחת עשרה בלילה, אחרי שסיימת להחזיר את השולחנות למקום ולרוקן את הצנצנות, להאכיל ולהוציא את הכלבים, לשטוף את המרצפות, לנקות הכיור, להוציא את הזבל, להשקות את החצר המאובקת מהקיץ, לסגור את הסורג, לכבות את האור בחדר העבודה ולצחצח שיניים מול המראה?

אני קוראת עכשיו את מה שכתבתי ומנסה לחשוב מה הקשר בין צבעי מים לאיפור. אולי צבעי מים הם איפור של הנפש  והם הסוד של לאהוב את עצמך גם באור הקר והמצוחצח במראה, בלילה, בינך לבינך, במעלה השנים שחולפות ומשאירות חריטות על עורך. רגע של מבט לתוכך. אולי אהבה.

איריס קובליו, סומק קרליין, טכניקה מעורבת עם צבעי מים, 1989

איריס קובליו, סומק קרליין, טכניקה מעורבת עם צבעי מים, 1989


שובו של הסיגלון. (וגם אוסף ציורי הכלבים שלי)

עֲנָנִים מִתְקַהֲלִים בְּמִזְרַח הָרְחוֹב שֶׁלִּי

בֵּין שׁוּרוֹת הַבָּתִּים הַמּוּגָפִים

הַשַּׁחַר עוֹלֶה בַּעֲצַלְתַּיִם

אֲבָל הַסִּגָּלוֹן  פּוֹרֵחַ שׁוּב

אֲנִי וְהַכְּלָבִים מְמַהֲרִים אֵלָיו

כָּל אֶחָד מִסִּבּוֹתָיו

סוֹף אוֹגוּסְט

*

*

אוסף ציורי הכלבים שלי:

סקאיי- לייט (כלב הרוח הקטן) הוא שלי כל השנה

קושקה הגדולה היא אורחת נוטה ללון  אצלי בעונות הקיץ

סקאיי וקושקה יוצאים לטייל, ציור אייפד, קיץ 2014

סקאיי וקושקה יוצאים לטייל, ציור אייפד, קיץ 2014

סקאיי לייט, רישום באייפד, 2014

סקאיי לייט, רישום באייפד, 20141

סקאיי בן שלושה חודשים, אקריליק על עץ, 2013

סקאיי בן שלושה חודשים, אקריליק על עץ, 2013

קושקה, ציור אייפון, 2013

קושקה, ציור אייפון, 2013

קושקה, ציור אייפון, 2013

קושקה, ציור אייפון, 2013

סקאיי, רישום, 2014

סקאיי, רישום, 2014

קושקה, קיץ 2013, ציור אייפון

קושקה, קיץ 2013, ציור אייפון

סקאי, ציור אייפד, 2014

סקאי, ציור אייפד, 2014

סקאיי, 2013, ציור אייפון

סקאיי, 2013, ציור אייפון

סקאי, ציור אייפד, 2014

סקאי, ציור אייפד, 2014

קושקה, ציור אייפד 2013

קושקה, ציור אייפד 2013

סקאי, 2012, צבע מים

סקאי, 2012, צבע מים

סקריי, ציור אייפון, 2013

סקריי, ציור אייפון, 20131

קושקה, ציור אייפון, 2013

קושקה, ציור אייפון, 2013

*

ועוד משהו קטן שמצאתי בדף הפייסבוק של חבר

10524630_10152342447051647_7812800946280452789_n

ועוד על סקאיי, כלב הרוח שלי, עם ציורים דיגיטאלים כאן: בקרים עם סקאיי


אלכסון

מישהי שאלה אותי היום מדוע הים אצלך עקום. עניתי אלכסון. אלכסון הוא קו נטוי וקו נטוי הוא נטייה.
נטייה היא הבעת רגש. מערכת יחסים. אהבה. משיכה. השתוקקות.
בדקתי האם הנטייה (האלכסון) היא מימין לשמאל או להפך? ראיתי שגם וגם.
מעניין לראות את הדיאלוג עם האלכסון הזה של האוצרת רחל סוקמן. איך בשקט בשקט היא העלתה אותם על הקירות ויצרה את גלי קולי.
בואו.

גלי קול

תערוכת יחיד של ציורים

גלריה משרד בתל אביב
זמנהוף 6 תל אביב.
ימים ב,ג,ד,ה 11:00-18:00 יום שישי 11:00-14:00

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ.

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ.

איריסיה קובליו, אקריליק על בד

איריסיה קובליו, אקריליק על בד

איריסיה קובליו, אקריליק על בד

איריסיה קובליו, אקריליק על בד

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ


לצייר בצבעי מים

קל להתאהב בצבעי מים. כבר מהשיעורים הראשונים נחוות "תוצאות"- אקוורלים מלבבים ומפתיעים. אבל מעטים מתמידים להמשיך ללמוד ולצייר בצבעי מים. "התוצאות" כאילו נתקעות. כל עוד נלמדו "טכניקות" היה עניין והתקדמות, אבל כשה"טכניקות" נגמרות והעבודה המתמידה מתחילה, הכל כביכול נראה אותו הדבר. שוב ושוב הדף הריק והשאלות: אז מה חדש, מה עושים היום, מה עוד אפשר ללמוד וכו'. מעטים בנויים לסבלנות והעמקה. אלו שמתמידים מעבר לשנת לימוד אחת, עשויים להיסחף להתמכרות לצבעי המים הידידותיים והמתגמלים, ולאלו שמחפשים ביטוי עצמי, התבוננות פנימית, הלימוד הוא אינסופי. כי בעצם צבעי המים מפתיעים תמיד, דווקא בצניעותם, בממדיהם הקטנים לרוב, וגם במערכות היחסים שלהם עם הספר, המילה הכתובה.
 אני באופן אישי אוהבת את החיבור הזה, שיוצר מרחב שלישי הפורח בין הציור לטקסט. זהו מרחב שעוד לא נעלם מן העולם הקלאסי, טרם החל הדיגיטאלי, או טרם חיפשנו את הביטוי העז, העמיד, הבולט של ציור שמן או אקריליק, המדיף ריח של כן ציור בסטודיו.
הסטודיו הטבעי של צבעי המים זה הטבע עצמו. הברכיים יכולות לשמש ככן ציור וצלו של העץ כמחסה ביום חם. הסטודיו של צבעי המים יכול להיות שולחן קטן, ואף  שולחן המטבח או המגש על המיטה בחדר השינה. צבעי המים הם אינטימיים והם מבקשים להתכרבל בין דפנות הנפש, גם כשנפש מיוסרת ופצועה, גם כשהם מצטמצמים לצבעים כהים מונוכרומטיים עם דימוי של זעם או אימה.
צבעי המים שונים מרישום שגם הוא אינטימי ונייד בכך שהם עשויים ממים המאפשרים את השקיפות הפסיכולוגית והרוחנית של מעשה היצירה גם כשהיצירה מינימאליסטית. 
קו אחד חסר ספק בתוך הכתם המדייק הוא דבר שנרכש אחרי הרבה שנים של התמדה ואורך נשימה.

בהמס 206

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים, בהמס 2006


%d בלוגרים אהבו את זה: