תגית: איריס קובליו

ששת

בדיוק לפני 9 שנים הבת שלי מצאה ארנבת בגן הציבורי בשכונה שלי. היא היתה פצועה ברגל אחת. הבת התעקשה שניקח אותה לווטרינר ולאחר הטיפול האינטנסיבי אימצנו אותה לכמה חודשים. הארנבת החלימה אך המשיכה לצלוע, לנתר, להפוך ליפיפה וענקית. קראנו לה ששת והיא היתה באה. היא נעשתה מלכת החצר. לפעמים בלילה הייתי רואה אותה עפה מעץ לעץ. חששתי שהיא תמריא לירח ולא תחזור, אבל בבקר תמיד חיכתה לי ביציאה לחצר, בין הרשת לחלון.

באמצע החורף נעשה קר מאד בחצר וחתולי השכונה היו פולשים למקום מחבואה ונוגסים בה. ביחד עם הווטרינר החלטנו שהמקום הטוב ביותר בשבילה יהיה הגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב.  אחרי זה לא הפסקתי לבכות כמה שבועות עד שמצאנו את סקאיי, כלב הרוח הקטן שלי, שמתפנק עד היום תחת שמיכותיו הרכות.

לפעמים אני חושבת עליה, אם נקלטה בחברתה החדשה, אם התרבתה, אם התגעגעה כמוני.ואולי משם המריאה לירח ולא חזרה.

איריס קובליו .אקוורל 2011
איריס קובליו .אקוורל 2011
איריס קובליו, אקוורל, 2011
איריס קובליו, אקוורל 2011

ששת תוהה ותועה ושוב תוהה

איריס קובליו, אקריליק 2012

ומחליטה לברוח

איריס קובליו, אקריליק 2012

כאן היא מביטה לאחור

אבל לא בטוחה שזה מה שחיפשה

איריס קובליו, אקריליק 2013

בסוף היא נגזרה והוצמדה לקיר שמעל מקום מחבואה

שיר מתוך ספרי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה"

*

הַבֹּקֶר אֲנִי מְדַמָּה אֶת הַפֶּרְגוּלָה

לְעֵץ הַבּודהה

וְאֶת תְּנוּעַת הֶעָלִים לַזְּמַן לְלֹא חֲלוֹף

הִנֵּה הָאַרְנֶבֶת עָפָה

אָזְנֶיהָ כְּנָפַיִם חוֹתְרוֹת

בָּאֲוִיר לְלֹא אֲוִיר

מֵעַל הַפְּסָגוֹת הַנְּעוּצוֹת בַּשָּׁמַיִם

רַגְלֶיהָ הַפְּצוּעוֹת מְצַיְּרוֹת שָׁטִיחַ

לְרַגְלי אלוהים

*

וכאן הכל התחיל

גל מביאה את ששת

*

*

*


הים שלפני הסגר השני

הציור הזה הכי חדש שלי. מלפני כמה ימים. (אקריליק על בד 65×50 cm) .
מאז תחילת הקורונה לא הגעתי אל הים אלא בדמיוני, אבל לפני שבוע לקחתי את סקאיי וכרית ישיבה ומצאנו פיסת חוף יחסית ריקה, בין חופים מוכרזים הומים. שחררתי את הכלבלב המאושר, שרץ במעגלי רוח סביבי והתבוננתי בתנועת הגלים הנוגעים בחוף, ללמוד איך לצייר אותם מתקרבים מגובה הישיבה שלי ולא מגובה צוק.
כשחזרתי לחלל העבודה שלי והסתכלתי בצילומים לא מצאתי את הצבעים שזכרתי. ולא את תנועת הגלים.
ובכלל לא על זה רציתי לכתוב אלא שמתחת לים הזה שכאן היה ציור אחר: סצנה לא סימפטית מהילדות שלי. הציור עמד מאחורי השידה לרוב (פעם אחת הוא הוצג בתערוכה שעסקה בסצנות ההן) ובאחת הוצאתי אותו אל משטח העבודה שלי והנחתי עליו כמה צבעים שבשבילי הם ים.
בתוצאה הסופית אין אולי הגיון, ואין קשר ישיר בין מה שראיתי בחוף בהרצליה לבין חוף הנפש שלי (התכלת טורקיז הזה, הו כמה אני עדיין קשורה אליו בעבותות נפשי מימי האשרם), אבל הציור יצא לעולם והוא תלוי בכניסת הבית שלי.

_

וזה עוד ציור שנולד מהביקור האחרון שלי בים (לפני הסגר השני). כמעט אור אחרון. עננים אפלים נעים מעל אופק ורוד בגווניו. השמש מסנוורת, חסרת צורה, אבל לרגע נראית ברורה, כתומה, בתוך שלולית בקצוות הגלים. אדוות הלב.

_

_


זכר ליציאת מצרים

עם חשמל לא מתעסקים. נכון. אבל אפשר קצת ובזהירות רבה. לא הבנתי למה הנורות הבהבו והתפוצצו כשהחלפתי לחדשות אחרי שהישנות גמרו את חייהן. הסתבר שגוף התאורה (המרכזי בסטודיו) היה מחובר לדימר (מעמעם) עוד מימים ימימה, ושאי אפשר לשים בו נורות חסכניות ושגוף התאורה הנוכחי לא מתאים לנורות המצויות היום המיועדות לדימר. את כל זה הבנתי מהגוגל ומהיוטיוב. מרקו הוותיק מחנות טמבור בשכונה שלי הציע שאחליף רק את השלטר (המתג) וכך תיפתר הבעיה. חשמלאי מוסמך נתן הצעת מחיר של כמה מאות ולא היה בסביבתי "גבר" מנוסה שיעשה את עבודת העשר דקות הזאת. מרקו, כמו בפעמים אחרות שוב אמר: את יכולה לבד. את יכולה הכל. שלטר עולה 13 ש"ח. הוא הראה לי בחנות את שני החוטים שצריך לחבר, באיזה מקום בדיוק. " רק תעשי טובה תנתקי את כל החשמל בבית. כל החשמל!…" היססתי יומיים. אמש החלטתי ללכת על זה. ניתקתי ועשיתי במדויק את כל השלבים הפשוטים שהדריך. זה לקח לי עשר דקות. אולי אחת עשרה.. כשסיימתי וחיברתי נורות רגילות והכל עבד ושום דבר לא התפוצץ ונשארתי בחיים- ראיתי שהשלטר קצת עקום. זאת לא הייתה בעיה לפרק וליישר , אבל השארתי כך, לזכר יציאת מצריים שלי. אני אוהבת דברים בלתי מושלמים. אני אוהבת את הדרך לפיסגה. הפיסגה עצמה משעממת. החסר הוא הסוד שמניע הלאה. עוזר להתקדם.

אז החיים לבד בתקופה הנוכחית דוחפים אותי למציאת פתרונות עצמאיים בתיקונים פה ושם. להחליף חלקים פנימיים של ניאגרות כבר הצלחתי כמה פעמים (ביוטיוב ישנן הדרכות מעולות), לפתוח, לשאוב, לנקות צינורות ופילטרים של מזגנים – הצלחתי, להחליף ברז אמבטיה ולהחליף שלטר .

את תיקון הניאגרה הישנה אצל אחותי תיעדו במצגת מוזיקאית נחמדה אחותי ורד ובתה הכשרונית הדס.


מבעד לסוקולנט

אין לי סנטימנטים רבים לסוקולנטים. אני לא משתגעת על צמחיית מדבר ויובש. אבל הפרחים הבוקעים מהם מדי פעם כובשים את לבי ואם איזשהו עציץ מזדמן לסטודיו שלי כי נכבשתי ולא התאפקתי (הם יימסרו הלאה בתום המלאכה משום שאין לי משאבים כלשהם לאמץ אותם) אז הם מיועדים לציור שלי או של תלמידים, וזהו.

בימי ראשון אני משוטטת בעיניי אחרי על צמח שניתן ללקט לשיעורי ציור. לפעמים קונה ולפעמים מוצאת בפינות הגנים הציבוריים. אני מאגדת אחדים שונים, שניים שלושה זרים קטנים, וכל זה לציור. לא כולם מציירים פרחים אבל אלו שנמשכים לעבודה עם פרחים מתאהבים כמעט בכל וריאציה "באגרטלים" , גם אם הכלים או הפרחים חוזרים על עצמם עונה אחר עונה.

כשאין ברירה וקיץ לוהט ומייבש את הגדרות החיות מסביב, ושאר דברים לא מלבבים מסתובבים באיזור מגוריי, אני מוצאת ב"טיב טעם" עציצון במחיר סביר. הפעם התאהבתי בסוקולנט הזה, עציץ קטנטן עם פרחים בצורת פעמונים זעירים כשהם סגורים, וכשנפתחים נראים כמו כוכבים מ- יקום אחר. הפרחים כל כך זעירים עד שנאלצתי לצלם אותם ולהגדיל כדי להיטיב לראות. כמובן שגם חיפשתי את הסוקולנט הזה בגוגל.

את הראשון שירבטתי בעט בזמן שיעור הציור.

סוקולנט 3

Iris Kovalio

את השני ציירתי באקוורל מיד אחרי השיעור, על נייר לא חביב במיוחד, כי שתה את הצבעים בצימאון מפלצתי ונאבקתי הרבה על הישרדות הכתמים. בחרתי בנייר הזה בגלל הימצאותו על השולחן באותו זמן והייתי מותשת מכדי לחפש משהו הולם יותר. בזכות המאבק על הכתמים (זה לוקח זמן) נבלעו שעות אחרי הצהרים, זמן חרדתי במיוחד בתקופת קורונה מהבילה, בקיץ שהסוף לא נראה באופקו.

_

סוקולנט 1

Iris Kovalio

_

את השלישי סיימתי בסוף השבוע לאחר התבוננות מעמיקה יותר בפרחי הכוכבים מהיקום האחר (דרך גוגל). היה לי מצע עץ צבוע זהב וורוד, שהכנתי לפני כמה שנים, וחיכה לרגע שלו. והרגע שלו הגיע.. "כְּמוֹ כּוֹכָבִים הַמּוֹצְאִים אֶת הַדֶּרֶךְ לְכָל חַלּוֹן…"- לאה גולדברג.

 

סוקולנט 6

Iris Kovalio

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

ושיר נפלא של סבינה מסג שליווה אותי בסופ"ש הזה :

 

*

לִבִּי
שֶׁתָּמִיד כְּמוֹ עִקְבוֹת
אוֹגֵר צֵל,

פִּתְאוֹם הִתְנַצֵּל אֶת צִלּוֹ
וְ עָ ף . . .
פַּרְפַּר צִבְעוֹנִי שֶׁכָּזֶה!

הִנֵּה הוּא הוֹלֵךְ אֶל פִּרְחֵי הַשָּׂדֶה
וּמוֹצֵא

מַאֲגָרִים שֶׁל טַל!

*

 


פרחים לאימא

אנחנו הולכות מהבית לכוון השביל שמאחורי הרחוב הקטן, פוגשות בדרך גדר עם פרחים סגולים וגם פרחים כתומים. האם את רוצה לפופית? אני קוטפת לה פרח סגול אחד ושמה לה על השיער. יש לה משקפי שמש אדומות והיא לא אוהבת להצטלם וגם לא רוצה את הלפופית על השיער. אז אולי פרח החצוצרה הכתום?- אני שואלת אותה, לא היא אומרת, אני רוצה פרח אדום כמו ליד המכולת והטלפון. בכפר שלה יש מכולת  וטלפון ציבורי ישן. אנחנו הולכות לכיוון המכולת והטלפון ושם פוגשות את הפרחים האדומים שסבתא הכי אוהבת. את זוכרת איך קוראים לפרחים האלה ?- גנ-יום, היא אומרת וקוטפת עלה ומריחה. סבתא הכי אוהבת את הריח של הגרניום ואנחנו משפשפות את העלים ומריחות. לגרניום הורוד שעל  יד אין ריח. בואי נביא לאימא זר קטן כמו שהיה פעם, היא אומרת ואנחנו מלקטות גרניום אדום אחד וגרניום ורוד אחד, עם כמה עלים ירוקים ואני מציעה לקשט את הזר הקטן בצמח סגול, יהודי נודד,  שצומח על יד. יופי נביא לאימא היא אומרת, אבל קודם נלך ונסתכל על הטלפון. הוא לא מצלצל היא אומרת, כי הוא ישן ישן, היא מסמנת בידיה תנועות קטנות וצוחקת. עכשיו יש לאבא טלפון חדש שסבא הביא לו, טלפון קטן, לא כזה גדול, היא מסבירה ואנחנו עושות סיבוב, לא נכנסות למכולת, כי סבתא שכחה לקחת מסכה, וחוזרות בשביל דרך שיח הגרניום ושיחי הלפופית ופרחי החצוצרה הכתומים, ומגיעות לשער שיש עליו ציור של כלב, ופותחות את השער ויורדות כמה מדרגות ונכנסות לחצר ומורידות נעלים בכניסה לבית. אימא משכיבה את האח התינוק לישון. כשיירדם היא תבוא ותראה את זר הפרחים שהבאנו לה ושמנו בכוס עם מים שמצאנו במטבח. אחר כך נעשה ארוחת ערב והפרחים יקשטו את השולחן.  

זר לאימא גל 2

 


כוכבים ומסכות

פרח השיח המנחם האהוב על מכל בקיץ ישראלי שחון ויבש הוא הסולנום הזיתני. אני אוהבת את הצבע הכחול סגול שלו, סוג של כחול ניאון שמהדגיש אותו צורת הכוכב של הפרח, שנוגעים ללבי לשונותיו הדקים הצהובים כתומים שנשמטים מאמצעיתו. לעומת העונג של הפרח קשה לגעת בעלים ובענפים שלו כי הוא זיפי קוצני, עליו הגדולים משוננים, כאילו מגינים על הכוכבים הקטנים, וציבעם תמיד ירוק אפור מאובק. הם יוצרים הרגשה של גדר תיל על חום צהבהב אפרפר של אדמה צמאה למים. אבל לפעמים הם נראים כמרבדים סגולים כשהעין קולטת אותם בהמוניהם בשדות, במיוחד בשעות שלפני החשיכה המתאחרת בקיץ.
אצלנו בשכונה היו שדות מאחורי הבית והיה שטח מסויים שהכוכבים האלו היו מופיעים כשכל האחרים נעלמים, ויוצרים את הכתמים הסגלגלים המנחמים. כשאין טבע של ממש במרחק הליכה אז כל כתם ושיח מנחמים בעונתם. השנה חרשו את השטח הזה, חריש קטלני, גידרו והוסיפו מצלמות אבטחה. אבוי. נגמרה סופית הגישה לנחמה. אבל מצאתי צילום של הכוכבים האלה משנה שעברה, בכפר קיש, באחת מההליכות שלי בנסיון לבלוע קצת טבע לפני החזרה להרצליה. השבוע באחד הימים היותר בידודיים שלי ציירתי מהצילום. הרגשתי שם. מרחפת עד פסגת ההר (תבור) ובחזרה. כמה שעות של התרחקות מהבועה הזו המכילה בתוכה איים איים של חרדות.

(אקריליק על בד טבעי, 20×30 cm)

סולנום זיתני 1

סולנום זיתני. איריס קובליו, ציורי נופי תבור

ברעננה צפון, עדיין שדות ושבילים שאפשר לטייל בהם ולהרגיש קצת טבע. פעם פעמיים בשבוע אני יוצאת לשם עם אחותי ובתה וסקאיי הכלבלב כדי לנשום אוויר טבע בלי מסכה. אתמול פגשנו מרבדי שיחי סולנום. קרני השמש האחרונים ריצדו על הכוכבים הזעירים. היה חצי ירח ושמיים נטולי ענן.

82988759_713364289504348_7113015763179920691_n

 

 

מעלינו ריחף סיס בעקשנות מתמדת

107366035_1546853638821583_1310180862679815057_n

ולהתמוסס בכתמי הסגול כחול לשעה

106509340_737088183717943_361335828797856102_n

….

לפני כמה ימים, באחד הלילות חדורי המחשבות מאותם איים טורדניים בעיניני המשך החיים בעידן המתרגש עלינו, כתבתי כמה מילים על המסכות שנצטווינו. מחשבות האלו הפוכות לגמרי מהפוסט הסגלגל המכוכב הזה ובכל זאת מכניסה אותן. הרבה צדדים משתקפים אבל יוצרים שלמות אחת שהיא מה שאני עכשיו.

קורונה טיים:

1. מתנפים המיותרים בחיים החברתיים
2. אפשרות ללכת עם מסכה בשכונה: אף אחד לא רואה לי את הלב
3. "מרחק חברתי"! – אני מיד אומרת למי שמנסה להתקרב וללטף את הכלב שלי.
4. אפשר ללכת בעיניים מושפלות ולסובב את הגב בתירוץ המרחק..
5. כל שקל שנכנס לחשבון הוא נס
6. תסביך האיסטניסטיות מקבל תאוצה. הכל מותר.
7. הציורים דווקא יוצאים יותר ויותר מהבטן הרכה.
8. הבטן רכה מדי.
9. גן עדן ( לסוציאופאטים) 
10. הישרדות מנחמת בטלוויזיה. בחיים זה יותר גרוע

 

 

 


פרחים על בד טבעי

אף פעם לא הצלחתי לצייר פרחים על בד. אני זקוקה לצבעי מים ונייר. לא משנה איזה נייר. אני זקוקה למערכת היחסים הזו של המים, הכתמים, השקיפות, האמירה הספקנית.

לפני כמה שבועות, ללא כל כוונה, ציירתי גרניום Geranium על בד פשתן. ציור קטן. תלמידה שלי התנסתה בגרניום הזה, אקריליק על בד גדול ורגיל (כלומר בד לבן) ובזמן שציירה (היא נמשכה דווקא לצבעו הטורקיזי והשתקפויותיו של האגרטל הצנוע), אני נמשכתי דווקא לאדום של הגרניום  ולוורוד מגנטה של הגרניום השני, היותר צנוע.

Iris Kovalio Geranium

Iris Kovalio, Geranium painting

ואז המשכתי קצת.

חשבתי לסיים אחרי השיעור. אבל אבל לא סיימתי ולמחרת אהבתי אותו כך.

למחרת הנחתי ענף רוסלייה אדומה  Russelia  כצמח מדגמן למי שרוצה לצייר פרחים בשיעור אקוורל. בתום השיעור שוב הוצאתי את צבעי האקריליק מהתא שלהם (יש להם תא בארון מיוחד, כי נוכחותם גדולה על אופני חיי כרגע) ובהינף אחד ידעתי שהם צריכים לעלות על הבד הבא. ואכן צוייר כהרף עין. מפתיע.

img398

Iris Kovalio – Russelia , 2020

 

את הציור הבא ציירתי במשך כשבועיים. תיקנתי ומחקתי ותיקנתי אותו עד יאוש. הוא כבר היה מטר מהפח עד שהנחתי לו. בחוסר בטחון ובחשש לא קטן הראיתי אותו לשכנתי. הפרחים הם מגינתה (שושן מנומר, כך אמרה ששמו) והיא לא אהבה ממש, אבל אהבה את שני הראשונים.  לי הוא מזכיר את ציורי הפרחים שלי בצבעי המים . בעיקר את אלו מתחילת שנות האלפיים. עשרים שנה של חיבור. וזה אף פעם לא מעייף.

שושן מנומר מתוקן

שושן מנומר. איריס קובליו, אקריליק 2020

ושוב בחשש העליתי אותו לרשת. אז מה אם לא אוהבים. התאהבתי בהם. אולי בזכות הנזילות הכחולות ואולי בזכות הרישום האדום שהרגיש לי כמו מסלול מפותל של תולדותיי.

וזהו הציור הרביעי.

ספלול. כמעט כל מי שאני מכירה לא אוהבים את הפרח המטפס הזה שהוא גם די טפיל ודי רעיל וגם לא מתמסר לציור. לא מצאתי בגוגל ציורי ספלול שאינם בוטניים. שוב אתגרתי את עצמי בלא מעט שעות מאבק למרות שהתוצאה אולי נראית קלילה ואין בה אחיזה של ממש במציאות. ומהי מציאות כעת? סוג של אחיזה במה שנדמה קיים, מפחד הישמטות

ספלול אקריליק

Iris Kovalio – Aristolochia painting, 2020

 


צהוב

תבור 56

נוף תבור. אקריליק על בד טבעי. 2020

1.
המראות הכי יפים
נעלמים במאה ועשרים ק"מש
הר כחול
שדה צהוב
ענן קודר
רקיע לוהט
הלב יוצא
עוד רגע
ויתהפך
__
2.
זהר כזה
חמניות מרקיעות שחקים
אני יכולה רק לדמיין
ילדה
רצה
מעל עלי זהב בתכלת
אחרונה
3.
לא עצרתי בחמניות
השמש סכין
הדרך מטושטשת
בקצה העין עננים כבדים
אפשר למחוק ברגע
ולהמשיך
סוף מאי 2020
_
_

רצה

איריס קובליו 1999


יוגה יעלה

 

בשלהי הקורונה יעלה, אימא שלה ואח שלה באו לבקר את סבתא.

יעלה בת השנתיים וחצי כמעט ביקשה את הספר של הפילים. היא זכרה אותו מאז ביקורה האחרון בביתי, כמה חודשים לפני, הספר על בבר הפיל שמתרגל תנוחות יוגה.

פרשנו מזרן, וסבתא, שכבר שכחה את כל היוגה שלמדה ולימדה, סבתא שהקורונה הדביקה את כל העצמות שלה אחת לשנייה לספה מול הטלוויזיה, התמלאה חדוות פלאים ולימדה את הקטנה יוגה קלילה.

אימא גל צילמה בנייד וידאו ספונטני וסבתא הוציאה כמה פריימים מהסרט (לכן הצילומים קצת מטושטשים)

IMG_20200428_223633

IMG_20200428_223336IMG_20200428_223349IMG_20200428_223428IMG_20200428_223454IMG_20200428_223537

 

וכאן בסיום התירגול הקצר סבתא משתחווה, כנהוג בעולם היוגה, לתלמידתה הקטנה, יעלה.

IMG_20200428_201009

_

וכאן, שבועיים אחרי, בין השתוללות להשתוללות,

סבתא מבקשת מיעלה לעצור לרגע עם

מדיטציה "אום"

98183930_256597335655329_8178641832175992832_n99440081_3069029663156967_667111715032268800_n

אום שנטי

אום שנטי

נמסטה

 

 

 

 

 

 

 

 


משהו להיאחז בו

הבטחתי פוסט עליז יותר על ציורי התבור שלי

בפוסט הקודם כתבתי שכל ציור אקריליק שלי מתחיל כמו תאונה, נמשך כמו תאונה, מסתיים לרוב בקבלה והחלמה. וגם שאין לי מושג איך מלמדים לצייר באקריליק (אבל יש לי כמה תלמידות שמפליאות במדיה..)..לא על זה רציתי לכתוב אלא על בחירה של משהו אחד שהוא מן אובססיה לכבוש אותה, כלומר "לחפור במעמקיה".  אם ישנה סיבה רגשית נפשית של דימוי או או סיטואציה מסוימת וחוזרים עליה אליה שוב ושוב נוצרת סדרה של גילויים. מה שאני מתכוונת זה שאני מרגישה בתוך חושך ולא יודעת מאיפה להתחיל ובכל זאת מתגלה משהו, כמו הר. והערגה אליו. זה סוג של משיכה בלתי מוסברת ועדיף לי אישית שתישאר בלתי מוסברת ובלתי "נכבשת" כדי שאשאר במסתוריות של זה.

ובזמן שאני כותבת נורית זרחי מתקשרת אלי לדבר אתי על ציורי התבור. נורית, אני לא יודעת כל כך מה להגיד על זה, התכוונתי לכתוב משהו מתודי, על שימוש הלוך ושוב בדימוי אחד, אצלי הוא ההר הזה, לפני כן היה הים, צורה מסוימת של דיבור בין גל לענן, ולפני כן היה הברוש ולפני כן היו גגות. בית. ושוב אני זזה לצדדים ולא מדברת על מה זה לצייר את "דימוי" התבור בשבילי. מאין זה נובע ואיך אני מתחילה ציור, ומה אני בוחרת. בפוסט הקודם כתבתי על הכיאוס מסביבי כשאני מציירת. על כאבי הידיים, ההתעטשויות, איבוד הכיוון.

נורית אומרת:"בואי אני אכתיב לך.." בסדר נורית. היא מבטיחה שזה יהיה קצר:                  "הכחול של התבור הוא  משאת הנפש. זה כל כך מדויק, שקוף ויחד עם זה סמיך מספיק בשביל להיות קיים. המסתורין נשאר מבלי שהציירת כבשה אותו, כמו משהו שמתגלה ולא משהו שהנוכחות שלו היא על ידי העין היומיומית…"

איך התקשרת בדיוק בזמן נורית. אנחנו ממשיכות לדבר  ואני מתקשה להאמין שמגיע לי הטוב הזה.

הציור הראשון שבחרתי להעלות נראה כל כך בטוח בעצמו. ציור של עשר דקות. כביכול. הנחת צבעים ומסלול חסר שאלות. אבל זה לא היה כך. התכוונתי למשהו אחר לגמרי. הנחתי בצד ופתאום התאהבתי. לא המשכתי.

 

Mount Tabor

Mount Tabor- Iris Kovalio-Acrylic 2020

והציור הבא הוא אחד האחרונים. היה אמור להיות רקע. פתאום היד הובילה. זה היה אתמול, בשרב הגדול. לא היה לי כוח ושמתי אותו לייבוש בחצר. למה יבוש? הרי אקריליק מתייבש מהר ועוד במזג אוויר כזה. אבל אני מזליפה כתמי מים על הצבע. לפעמים מזרימה כלפי מטה ולפעמים שלוליות עומדות, לא תמיד זה נראה "בסוף". מהו הסוף

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

וכאן היה כל כך חם ועצוב. יצא שמח כאילו חדוות העולם שוכנת בלבי

Mount Tabor

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

ובציור הבא

כאן הייתי מתוסכלת ממש. השתמשתי בצילום של גל מאחת יציאותיה עם הילדים (נכדיי) והכלבים בשלהי הקורונה. היא צילמה בכפר קיש ואני התגעגעתי בטירוף. הצילום שלה בכלל לא דומה לציור אבל גם אצלה ישנו העץ הזה, שבכלל לא התכוון להיות כזה. ובטח שלא הכחול. וכל מי שצפה בו מהמסך התפעל עד מאד. לא יודעת למה


Mount Tabor

– הר תבור- איריס קובליו Mount Tabor- Iris Kovalio

וכאן הייתי באתגר חרדלים. נאבקתי המון. אפילו הוצאתי מהרשת רישומי פרח החרדל כדי ללמוד את מבנהו ובכל פעם שציירתי פרח חרדל "ריאליסטי" עליתי עליו בכתמי תסכולים צהובים. כל צבעי הצהוב שקניתי הם שקופים. אפילו הצהוב הזרחני, והם לא נקלטו וברחו מהקנווס. אבל הכחול הציל אותי. 

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

כאן אני מושפעת דווקא מטיול שדות בסיום ה"סגר- קורונה", שעשיתי עם אחותי ורד והדס בתה. עשינו טיולי סוף חרציות. לא ידענו שהסוף יבוא כל כך מהר. הספקנו לעשות שני טיולים והמון צילומים. טיילנו בהרצליה וברעננה. התכוונתי שזה יהיה ציור פרחים, ציור שדה, אבל ההר צץ. הגעגוע חזק מנשוא.

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

כאן ההר מהנסיעה האחרונה לצפון, לגל והילדים. סוף אפריל 2020. היה עדיין ירוק וצהוב. עצרתי לצלם. בסוך הירידה מאום אל פחם מתגלה ההר. זה לא ייאמן כמה הלב שלי מתרחב למראהו

img379

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

כאן ההר מהנסיעה האחרונה לצפון, לגל והילדים. היה עדיין ירוק וצהוב. עצרתי לצלם. בסוך הירידה נאום אל פחם מתגלה ההר. זה לא ייאמן כמה הלב שלי מתרחב למראהו

img376

וזה מהשנה שעברה., כלומר מסוף 2019. באחד מטיוליי בכפר קיש (טיולים חפוזים, כי כל רגע עם הנכדים הוא חסד) גיליתי שביל עם פנורמה מדהימה לתבור. הייתה שקיעה והשיח הזה של הענן עם ההר (כמו אולי השיח של הגל עם הענן בים, בעונה הקודמת). צילמתי במהירות את כל מה שיכולתי. עד החושך. והציור הספציפי הזה מצויר על ציור ים אחר, שהוצג בתערוכת הים שלי, ולא יכולתי  לסבול אותו בבית. שנים חיכתי שיקנו אותו, ולא קנו. אז הוא נמחק עם התבור.

94036241_10222542894825921_8998428935817527296_n

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2019. Iris Kovalio

וזה באמת ציור של עשר דקות, בזמן שסמדר תלמידתי היתה אצלי כמה שעות. לפעמים החיבור בין מורה לתמיד הוא אש. או דלק מטוסים כפי שמורה אחד אמר לי בזמן אחר לגמרי. ניפוץ. כזו היא סמדר. מתגעגעת לתלמידים שלי ומקווה שישובו אחרי הקורונה. 

לשמחתי הרבה גל אהבה את הציור והוא נמצא אצלם בחדר שינה. לפעמים מחווה כה קטנה נותנת לי סיבה להמשיך

93964402_10222542902346109_1014574431839715328_o

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2019. Iris Kovalio

וגם את הציור הזה ציירתי בזמן שסמדר ציירה. זה היה ניסוי. הפוך ממה שלימדתי אותה כביכול. אין לי מושג איך ללמד. הציורים שלה שונים מאד משלי ובכל זאת הדוח שיח ביננו מתקיים במופלא, כמו שנאמר, במופלא ממך אל תחקרי

תבור 333

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2019. Iris Kovalio

וכמה  רמזי אקוורלים,תבור כמובן,  אבל זה לפוסט אחר

 


%d בלוגרים אהבו את זה: