תגית: איריס קובליו

עד שהמוות יפריד בנינו

״עניין של מוות וחיים״ ספר מרתק של ארווין ומרילין יאלום (תורגם לאחרונה לעברית), כתוב בצורת טקסטים קצרים אחרונים שכתבו בני הזוג ( 70 שנה של זוגיות) הנוגעים בשאלות קצה של של אהבה, זוגיות, מחלות סופניות, רפואה וטיפולים שגרתיים עד החלטות של התערבות פליאטיבית , איך ומתי לסיים חיים, התמודדות בן הזוג שנותר, בדידות, תיעוד, יהדות ואוניברסליות. הספר כתוב באומץ ובגלוי מזווית הראייה של ההורים ואני תוהה איך כל אחד מהילדים ראה את התהליך.

הוריי חיו יחד 64 שנה , לא נפרדו לרגע, אבי ישן לצידה של אמי בכל חייו ובכל תהליך הגסיסה הקשה שלה.עולמם של הזוג בספר ( פסיכיאטר וסופר מפורסם וסופרת פמיניסטית) שונה מעולמם של הוריי ובכל זאת הגשר הזה של אהבה, נאמנות, תקווה שלא נעזבה עד שיצאה הנשמה הגוף המיוסר.

מדהים.


Lalele

אימא שלי העדיפה את פרחי הצבעוני ( Lalele ברומנית) משאר הפרחים. בימי ההולדת שלה תמיד היה זר צבעונים באגרטל על השולחן בסלון ובשנים האחרונות מול מיטתה בחדר השינה. אבא שלי היה זוכר, מתמיד ומביא לה בכל פברואר. לו היה אפשר לקרוא בשם של ילד או ילדה בשם הפרח הזה הייתה אולי בוחרת. את אהבתה לפרחים ועצים מימשה בשמות הילדים שלה: איריס. אורן. ורד.

מבחינת ציור פרח הציבעוני ההדור (טוליפ) לא ממש נענה בקלות. יופיו בסגירותו, בכותרתו הסגורה, בצבעו האחיד, הלא שקוף, בזקיפות קומתו. מבחינת צבעי המים הפרח מאתגר למדי. כשהייתי בוחרת לצייר אותו (באקוורל) היה בדרך כלל כדימוי לברכה עבורה. השתדלתי. העדפתי לציירם כקבוצה. משפחה.

מצרפת את כל הצבעוניים, הטוליפים שציירתי בשנים האחרונות.


תם ונשלם

רישומים אחרונים על ערש דווי.

סוף המסע של אמי ז"ל

ציורים בטלפון הסוללרי


בזמן שיצאתי מהחדר

(ציורים בטלפון סוללורי)


תמצית הכל

לבדה

תכולה כאגם

סירה שטה

כאילו אין רואה

*

1.מדיטציה.

בשנים האחרונות מתקשה במדיטציה על צורותיה השונות. אני לוקה בהפרעת קשב או יותר נכון עודף קשב (וליתר דיוק עודף חושי). אני מבחינה בכל רחש וצליל ומיד מגדירה אותו, ורצף בלתי פוסק של משיכות ודחיות מסתחרר בראשי ובכל גופי. בעצם "השמיעה" שלי שהולכת ומזקינה בדרך הטבע גם הולכת ומתחדדת עד בלתי נסבלת.הדבר היחיד שלוכד אותי ומרכז אותי לאחדות פנימית זה להתבונן במשהו ולצייר אותו. זו המדיטציה שלי.


2.הייקו, הייגה, תמצית הכל.

הייקו: שיר קצר (הקלאסי הוא בעל 17 הברות) עם חוקים נוקשים שמתמצת הלך רוח מתוך התבוננות פנים וחוץ, הייגה: ציור מינימליסטי המשלב מילה או כמה מילים ומתמצת התבוננות של רגע. תובנה. כמו כוחו של הרגע הזה.


3.דנמרק.

חברתי סיגלית עברה לחיות בדנמרק, ארץ הפנטזיות שלי, המקום המושלם לחיות בו. מזה זמן מה אני עוקבת באדיקות  אחר הפוסטים שלה, הכתיבה והצילומים, בעיקר מאז עזיבתה לדנמרק. מדי פעם תצלום זה או אחר מעורר בי קצת השראה. לאחרונה כתבה על הייגה Hygge . אני אוהבת את הצליל הזה. אסוציאטיבית הזכיר לי הייקו והייגה. משמעות המילה הדנית זה  coziness. הכלה.. זו הפרשנות שלי: מקום שמכיל אותך.  וכך הם ההייקו וההייגות בשבילי, מקום מחבק. היום פירסמה תצלום של סירה קטנה באגם.

וזה עשה לי את זה.


4.ציור דיגיטאלי באייפד.

האייפד הישן שלי הוא מקום כזה בשבילי. עולם מכיל.. אין בו טלפון, וואטסאפ וחדשות. יש בו רק אפליקציות ציור ותמונות. הוא קל, קטן ומתאים לשעת מדיטציה, כלומר להתבונן פנימה לרגע ולכתוב משהו, או להתבונן מחוץ לי ולהפעיל באצבע קווים וכתמים המצטרפים לציור.זה משחרר אותי.זה משכיח לשעה את המפלצות המחייכות במלוא שיניהן מאחורי כל סימטאות הנפש.

*


אדום

הזיכרון הראשון שלי מעצי צאלון: שדרות יהודית בשכונת מונטיפיורי, תל אביב. אני בת חמש או ארבע או שמונה. אחר כך הם נעלמו להמון שנים. לתלמידים שלי אני אומרת שלא צריך לציין את כל מה שרואים ושאפשר גם להמציא ולפזר ערפל. אפשר לסמן רק משהו אחד כמו שהוא ובשאר כתם או חלל או חלום. הכל אפשרי במתחם הקטן (יחסית) שאת יוצרת. עצי הצאלון הבוערים בקיץ חזרו אלי בעשור האחרון. הם לא היו חוזרים לולא היה לי כלב להוציא לטיול. אדום הוא לא הצבע שלי אבל אני נאחזת בו כחבל בעלייה אל הלא נודע

ציור דיגיטאלי באייפד, יוני 2021


לצייר בצבעי קורל

להיצמד לקו. לתנועה. לצבע. עכשיו במיוחד הריצוד הסגלגל על רקע ההמיה הירקרקת. אני בטיול בוקר עם הכלבלב בגינה הציבורית על יד הבית.  עדיף להרים את הראש או למקד מבטים במרחק. לא  להריח. לא לדרוך. בשכונה שלי לא ממש אוספים, לא ממש ממלאים פחים. הרבה על יד ובאמצע, בין נשורת הסיגלונים, כמה יפה הסגול הזה, אני נאחזת בדיבור פנימי, שומעת ברקע את שתי היושבות על הספסל, שרות ברוסית חרישית, אותן שתיים, מזה כמה שנים, ישבו עם מסכות על ספסלים נפרדים בקורונה,, עכשיו שתיהן בשמלות פירחוניות וכובעים, מדקלמות שירים שאיני מבינה. מפזמות כמו הציפרים שנראה כי מתרבות משנה לשנה, חלקן מצייצות, חלקן צווחות ממש, מזמן לא ראיתי נחליאלי, אבל הדוכיפת דווקא נוכחת ונחושה לצד העורבנים, העורבים, היונים והיונות המחוצפות. אני אף פעם לא יושבת על ספסל הגינה הזו או כל גינה אחרת בסביבה. משנה לשנה אני נעשית יותר מכווצת. הקורונה הקפיצה בכמה רמות את הנטייה לשמור מרחק פיזי מדברים. רק העיניים נאחזות עדיין בנקודות שונות ואם רוח טובה באה עלי (לפעמים צריך ממש לזמן אותה בכח) אז היד מתרגמת את מה שהעיניים רואות לציור. פשוט ציור. בבוקר, עם הקפה, מתבוננת בעציץ שקניתי לשיעור ציור. נמשכתי לצבע הכתום ורוד הזה (קורל) של המרווה ההדורה, ובאייפד עם האצבע רושמת כמה קווים וכתמים (פלאי האפליקציה) להנציח אותה. להירגע לכמה דקות לפני, כשיצאתי לחצר הקטנה לסדר לי כיסא, וצווחה נפלטה מפי, ציפור מתה, כמעט דרכתי עליה. אחרי שאספתי את גופתה הייתי חייבת לטאטא עלים יבשים במשך עשר דקות. זו בערך המדיטציה היומית שלי. אוספת עלה לעלה מהעצים הנשירים הצומחים פרא מסביב לגדר, ממלאה שקית ויורדת לזבל. סוג של ניקוי פנימי.

ובחשיפה המקורית


ובהזדמנות זו שוב מביעה משאלה: שיבוא כבר הזמן המתאים הנכון, שיבשילו התנאים, לצאת מפה.

………

……..

……..


פרחים דיגיטאלים

מאז שיצא מכאן הפסנתר (טראומה לא קטנה, מסתבר) אין לי סבלנות לארגן לעצמי מקום עבודה. ושוב נכנס האייפד הישן לתפקיד הרגעת מערכת העצבים שגדושה הפעם עם תוספת המצב הבטחוני/חברתי/פוליטי הקשוח שבארץ הזו.

קטפתי כמה פרחים אחרונים משאריות האביב הקצר והחמקני שהיה באיזורי (הגרניום דווקא עכשיו פורח במלוא עוזו) והנחתי בצנצנות קטנות על השולחן העגול בחצר שלי  הדחוסה בעצים מצילים, המאיימים לחנוק כל קרן שמש פוטנציאלית. (כבר שנים שאני מתכננת לעזוב כאן, אבל הקארמה לא מסתובבת, אז עושה כמיטב יכולתי לגרף פה ושם עלים יבשים ומחשבות עוקצות). 

בבוקר, עם הקפה והקרקר דל הנתרן שלי, מציצה באייפד הישן במה שחדש בשדה הרשת  (פייסבוק, אינסטגרם) ,ומאפשרת לאצבע לקשקש כמה שירבוטים דיגיטאלים. זה לא מחייב. לא צריך כלי ציור, מקום, כלום. רק צנצנות עם פרחים, לייצר אשליה של גן קסום מהחלומות.

הנה כמה מהגן בדיגיטאלי הקסום שלי:


לנצל את ההזיה העכשווית

בימים האחרונים יוצא לי להאזין לתקשורים קונספירציות ועוד שידורים פרטיים ללא צנזורה בנושא הקורונה והחיסונים ומצב העולם. אני מאזינה מדי פעם באותה מידה שאני מאזינה לחדשות. כדי להירגע. כלומר לא ממש להירגע, אולי להתאזן. ואם לא להתאזן אז לקבל השראה. כי מהמצב ההזוי הזה רצוי לינוק ולא להניק.

אז מתחילת הקורונה, במרץ שעבר, אני מציירת פה ושם בהתקפות, כותבת פה ושם, מתרגלת אמונה בעצמי, שיקום חיי כאדם יוצר, שיחזור תדמית קודמת ובניית עמדה מחוזקת, דווקא בזכות הלא ידוע כתוצאה מהמצב העולמי השופע חומרים חדשים, ניירת שלרובנו מיותרת, אך אותי מדליקה, כמו שנדלקתי בעבר, ועדיין (קמבק) מאריזות של תרופות.

להלן כמה מהעבודות מהשבועיים האחרונים:

כתבתי לעצמי כמה פתקים

ואז

זה לא המספר והתאריך שלי. השאלתי את המספר מאחותי.

וזה כן המספר של אבא שלי וזה אבא שלי מתחסן

וזה סלפי.

פחדתי מהחיסון. החלטתי לא לעשות אבל קבעתי תור. ובסוף אפילו רציתי להידחף יום קודם. כל כך שטפו לי את המח. אז שיריינתי הגנה לשעות שאחרי.

ואז היו כמה תופעות לוואי ועשיתי בדיקת קורונה אחרי כמה ימים.

וזה מה שכתבתי :

אחרי 72 שעות בערך קבלתי מספר דיגום שבאמצעותו אפשר היה להקיש ולקבל תשובה. תופעות הלוואי היו מפתיעות למדי בחלקן הראשון. הן לא היו מוזכרות בשום טופס או אזכור חדשותי. תוך שעה חזרתי לימי נשיותי השופעת בריקוד על עננים פלומתיים נוטפי ליקר דובדבנים מענג. כעבור כמה שעות נפלתי לתהום חמים של ריחות משכרים ושקעתי בשנת ה -12 שעות הנדירה שלי. למחרת ריחפתי בין התכווצות שרירים אחת לשנייה והכנתי מאכלי שפע מנחמים למשפחה. אחרי 48 שעות בדיוק התחילו כאבי ראש וגרון. התקשיתי לבלוע. נראה שמערכת העיכול שלי התגייסה להזהירני מפני היסחפות אחר הלב המתעורר אחרי שנת דור. ואכן התעורר גם הלב בדפיקות מעוררות דאגת מה, ובכל שעה מדדתי חום שלא הצליח לעלות מעל 35.8 . ביום הרביעי שלאחר החיסון החלטתי ללכת למתחם הבדיקות. כמובן שטעיתי בדרך שאמורה לארוך 5 דקות אך ארכה כ-25 דקות פקוקות וסיבוביות, ובכניסה למתחם לא הצלחתי לצלם את הברקוד. חייל עזר לי ומילא את פרטיי. לא היה איש לפניי, רק כמה בודדים ציקצקו אחריי וחיכו בסבלנות שאסיים לדקלם את פרטיי. הבדיקה ארכה כמה שניות אבל התבלבלתי ויצאתי מהשביל הלא נכון, אז ניסיתי לקצר דרך הזזת מחסום אחד, אך מיד החיילים צעקו היי גיברת. היי דודה. ואני הבנתי שאני כבר לא נערה יפה כמו שהייתי בתופעת לוואי הראשונה, והלכתי לבית הקפה ממול לשתות אספרסו קצר. ישבתי על הספסל וידעתי שאין לי קורונה. אבל לקח להם עוד שלושה ימים להודיע לי שאני שלילית. גם תופעות הלוואי חלפו בינתיים.


בעוד שבוע

חיסון. אקוורל מושחל במזרק. 1996

יש לי שבוע להתכונן.
אני אשאיר בית מסודר.
ארון בגדים מסודר. טוב זה לא חשוב.
אנקה את מגירת שידת המיטה.
הציורים כבר מזמן מאורגנים בשידת המתכת
תיקיות המחשב מגובות. נשארו קצת שאריות לסדר. יש עוד שבוע.
יש לי שבוע. אשנה כמה סיסמאות שלא יהיה קשה מדי. וגם שיהיו דברים בלתי ניתנים לפיצוח.
צבע לשיער כבר עשיתי לפני יומיים. אוריד שערות מהרגליים.
יש לי עוד שבוע.
להתכונן.


%d בלוגרים אהבו את זה: