תגית: איריס קובליו

רצנו

(שיר שמצאתי)

*

ים אחד שצילמתי

רצנו משני קצוות

גשם סוער ופקק

ים אחד שצילמתי 

חשכת נובמבר בחניה

רצנו משני קצוות

ים אחד שצילמתי

גלים שחורים

שארית קו אור

על חול

התנפצנו

ציור אחד שציירתי

2009 נובמבר


ריחות

אני רגישה לרוב הריחות. משנה לשנה מוטרדת יותר ויותר. אני יכולה להריח את השכבות העמוקות של הבשמים, בעיקר בשמים. ממה הם מורכבים. ולרוב הם מורכבים מתמציות שלא הייתם רוצים לדעת ממה הן עשויות.

אמש הלכתי למסיבת החלפת בגדים. היו לי בגדים טובים של חברה להחליף. אני לא נכנסת לחנות יד שניה לעולם. הריחות לופתים אותי כמו ומפירים. אחרי שהנחתי את הבגדים מצאתי כמה ספרי ילדים שווים, שניים שאין להשיג, של נורית זרחי וספר ישן עם איורים בצבעי מים של רות צרפתי. בפינת הצעצועים מצאתי כן ציור שולחני ואז הסתכלה עליי גופייה רחבה עם ציור יפה של פיל. אותה אכבס ואקח לשינה החלטתי. לקחתי וכיבסתיה בהרתחה עם הרבה מרכך אהוב עלי.

אחרי המקלחת הלבשתי את הגופייה וישבתי על הכורסה מול הטלוויזיה לנוח קצת. ריח איטי החל להתנחל באף שלי. מה זה הריח הזה. מאיפה בא. מהכלב שלי הוא לא. זה ריח אחר. השבוע קרצפתי את הספה והשטיחים והבית שלי נקי למשעי. זה כנראה מהגופייה. אבל היא עברה הרתחה. ניסיתי להתעלם אך הריח התעקש להנכיח את עצמו, בהתחלה בנחיריי ואז בחלל הפה ואז בלשון ובמורד הגרון. די. לא יכולתי יותר ובצער ( וגם כעס) הסרתי מגופי את הגופייה היפה ושוב זרקתי אותה לסל הכביסה. אבל אני לא בטוחה שהריח יוסר גם בעוד שלוש כביסות.

קראתי שרגישות גבוהה כזו לריח נמצאת בגנטיקה שלנו. בתאי הזיכרון שלנו. סבתא שלי הייתה תתרנית. לסבא שלי, בעלה, היה עסק צדדי: טחינת עצמות של פגרים. מהאבקה היו עושים גם סבונים. אמיתי לגמרי.

הציור (אקריליק על בד 50×80 cm) מ- 2008 והוא מחוק לצערי.


הדיוקן האבוד

S/W Ver: A0.03.24R

ציירת עשתה כמה סקיצות פורטרט על לוח עץ זול, לא יצא טוב, זרקה לפח, אולי הציור בצבץ בין ערימות הזבל . מישהו לקח. מה היה לו בראש. אולי חשב שהדיוקן יפה. אולי היה לו סוג של סטייה. אולי היה לו איזה כישרון. הביא לחדר שלו. קנה קופסת צבעי גואש בחנות הצעצועים השכונתית, שני מכחולים וערבב עד שנראה לו גוונים דומים שיוכלו לתקן ולצייר את עין שמאל שנמחקה חלקית. במרכז הציור היה סדק והוא מילא את הסדק בצבע דומה לצבע לוח העץ וצבע בוורוד את הצוואר המחוק למחצה. עכשיו הדיוקן ממש מצא חן בעיניו אבל היה חסר לו משהו: זקנקן. הוא ערבב חום ולבן ובעזרת קיסם שיניים הוסיף זקן ושפם. הוא הניח את הציור על השידה הלבנה שהביא מהזבל כמה ימים קודם לכן ובזמן שאכל מולו תפוח החליט שחסר לדיוקן רקע. הצבע הצהוב ירוק של התפוח התאים לרקע. עכשיו היה מוכן והוא תלה אותו על הקיר של הצריף בו התגורר בשולי השכונה.
(מאז עברו שנים רבות. מאות שנים. במקום הצריף עומד בנין רב קומות לצד בניינים אחרים רבי קומות, "מגדלי העננים" הוא השם של המרחב האזורי, כבר אין מושג כזה שכונה. והציור? בוודאי נבלע בתוך כף האשפה של הטרקטור שהפיל את הצריף לאחר מותו של האיש.)
את הציור כמעט בשלמותו מצא הסדרן מחיריה, אתר הזבל המרכזי. הוא חשב שהציור יפה ואולי יעשה אתו משהו, יתקן, ייתן מתנה, ימכור. משהו. הוא היה צייר חובב והפך את הדיוקן של הגבר הצעיר המזוקן לאישה. הוא הוסיף כמה גוונים בצבעי אקריליק מעודנים יותר והתמלא סיפוק. זה לא רע, חשב לעצמו, אני אנסה למכור אותו לאספן אחד משוק הפשפשים, אדון חוג המפורסם. אדון חוג אכן קנה ממנו את הציור בסכום מכובד יחסית, שם אותו במסגרת ענתיקה שהייתה לו בחנות וכמו חיכתה לציור שיבוא ויתיישב בתוכה. הוא הציג את הדיוקן בקדמת החנות. הציור נרכש כעבור יממה והמשיך להתגלגל ולהירכש על ידי סוחרים שונים ומשונים עד שהגיע לידי סטודנט לארכיאולוגיה שהביא את הציור למורהו. המורה, שמלבד מאיסוף חרסים ושאר פריטים ארכיאולוגים היה גם חובב ציורי דיוקן. הציור הזה נראה לו שעבר כמה גלגולים והוא החל לנקות אותו באציטון מינרלי כדי להסיר את השכבות העליונות.
המשך יבוא..
הסיפור בהשראת הסדרה מעולה המוצגת כיום בנטפליקס "בעקבות ליאונרדו האבוד" 

הציור שבראש הפוסט מתוך ציור אבוד שלי:

איריס איריסיה קובליו, 2011, אקריליק 80x120cm

חמישה מביצת הברווזים

חמישה רשמים/הגיגים בסקיצות קטנות בעקבות ביקור בביצת הברווזים הקטנה בפארק הרצליה.

1. כשאני מלמדת אני מסבירה: מספיק לצייר משהו אחד שניתן לזיהוי והשאר יובן ויושלך ממנו.

2. כדי לצייר "אבסטרקט " צריך לעבור קילומטרז' רציני של ציור מהתבוננות

3. אחרי הרבה תירגולים (אולי שנים) של ציור באקוורל על נייר מאפשר (מחיקות, שקיפויות, טקסטורות ושאר סוגי כתמים) אפשר ורצוי להתנסות הניירות אחרים. גם בכאלה הכי לא מתאימים. כל האקוורלים שכאן על נייר רישום זול הדומה לעיתון.

4. יש הרבה יופי באקוורל "טהור". שאין בו סימני רישום. להוסיף רישום וטושים זו תוספת על ידע בסיסי שהצטבר. אפשר להבחין מתי ישנו הידע ומתי האקוורל רק דקורציה.

5. כל האקוורלים האלו צויירו בסוף שבוע אחד בזמן האזנה לפודקסטים בנושאי התמודדות עם אובדן, לחץ וחרדה, אי וודאות ובדידות כרונית.

איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio

איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio

איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio


איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio

איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio


פרגמנטים (מהגינה השכונתית)

1.

עץ האגוזים נע ברוח קיץ

או שמא זו אני

זזה מפה

לשם

2.

ענני יולי תלויים

על הגגות מדרום

השביל כבר נקי מפזורת

הסיגלון

 3.

סופי וטופי עדיין כאן

קולותיהן מתערבבים

צווחות עורבנים

כתמי צל אפורים

4.

קיצצו את השיחים

עד סוף הקיץ

לא אוכל עוד

להסתתר


נדודים

כמו בארץ נוודים, החלום שלי זה לנדוד בקרוואן. לא בארץ הזו. להתחיל מדנמרק. האם אפשר לנדוד שם בקרוואן? יש לי מכרה שנודדת שם, לא נודדת, מתהלכת באמצעים שונים ומצלמת. דרכה אני "מכירה" את דנמרק ומסלוליה. לפני זה התאהבתי בשפה, מסרטים וסדרות. אני לא מבינה אף מילה בשפה אבל היא מתנגנת אצלי כמו האושר, מלטפת כל שריר וגיד, היא המדיטציה הכי טובה שלי, השפה, לצפות בסרט דני בעיניים עצומות. אני לא חושבת שהיה מעניין אותי לצייר שם למרות היערות והאגמים והשבילים המזמינים. אני לא  ציירת של יערות. אבל אני כן של שדות וברושים ותלמים וקוצים וגבעות והר אחד יהיר מעליהם, מתנשא אל על

שני אקוורלים קטנים במרחק 20 ומשהו ק"מ מהרצליה לכיוון צפון מזרח.

Iris Kovalio. Israeli landscape 2022

Iris Kovalio. Israeli landscape 2022


בקצה הגינה . וגם וריאציות

בקצה הגינה השכונתית, בחום שלושים פלוס מהביל, בין עץ סיגלון שכבר השיר את כל סגוליו ובין צאלון שהחל להאדים, בסוף הדשא המיובש והמלא הפרשות כלבים וחתולים מקומיים, מתגלה תפרחת שכזאת, נוצצת לרגע בקרן שמש מבעד להבל הסמיך הבלתי נסבל, הסבוך במחשבות שבין אי וודאות אחת לאחרת, אני מושיטה יד וקוטפת קומץ קטן של המלאכים האלה, בצבע היפה בעולם, כנראה שמם לפופיות, או מיני לפופיות כי הן כל כך קטנות ובינתיים לא מתלפפות עדיין על כלום, אין להן אחיזה, אבל אני נאחזת בהן, בבקר של אמצע יוני שאוחז בגרון, מביאה אותן לאגרטל זכוכית זעיר שמיועד לפרטים הקטנים הנסתרים מהעין, מציירת בסוג של רגע חיבור חסד, אולי אלוהי, אקוורל קטן. עולם ומלואו

שלוש וריאציות לבוקר שבת. לצייר פרחים בצבעי מים זה הציפרלקס הנוסף. זה יותר מהציפרלונצ'יק. זה המיינדפולנס. זה יותר מהמיינדפולנס הטרנדי, אבל זה כן פול-נס. כל מה שצריך זה ערכה קטנה של צבעים, מכחול, מים ובלוק קטן. את הבלוק נרכש בקרביץ והוא בכלל לא לצבעי מים. סתם כזה. מרובע. הוא בשביל פיס אוף מיינד, ויש שעות שזה עושה את העבודה יותר מהכל. אולי לא צריך סטודיו. אולי לא צריך מקום ומעמד ותערוכות וכל השאר. כי הכל בתוך הבטן. הלב. הראש המלא התרוצצויות. ובין ההתרוצצויות מבליח פה ושם חלל. ריק. כלום. ובתוך הכלום הזה אפשר להכנס. לנשום פרח.ים.

=


פטוניות. מחשבות בלתי גמורות

יוני מטפס במדרגות הנעות באיטיות חורקת לקומה הבאה הידועה וגם לא ידועה. האם בקומה מעל יהיו המסלולים המוכרים המעייפים המייאשים, או תתגלה איזו דלת למסלול מפתיע ומהי הפתעה. אנחנו נאחזים במוכר, גם כשהוא כל כך מעייף, בודד, מתפלש בתוך עצמו. יום ועוד יום. משימות קטנות. לוח שנה דליל. פה ושם משהו. ליותר מזה אין מסוגלות והמדרגות עולות לאט לאט. חורקות. לפעמים צריך לאחוז במעקה. ישנם קטעים שאין מעקה ושווי המשקל עומד למבחן.

פטוניות

זו העונה של הפרחים הצבעוניים הדביקים הללו. הם נראים תמימים בעציצי המשתלה. צבעיהם מושכים. לפעמים, בעונה הזו, שהפריחה התייבשה ולא מעוררת השראה אצלי בשכונה אני תרה שוב ושוב אחר פרח לציור, בשביל התלמידות , בשבילי, כי פרח זה אחיזה בחיים, בכוח להמשיך. במרחק ההליכה אצלנו המבחר עייף כמוני. במשתלה הקרובה רק פטוניות קטנות שנעשות דביקות ומיובשות אחרי שבוע. ציירתי את אלה אמש, בזמן שגם הן ציירו, להספיק לפני השתילה באדנית המטבח. יום שלישי. המדרגות ממשיכות לנוע בחריקה.

איריס קובליו, אקוורל, מכחול יבש, 2022

לפעמים מספיק כמה כתמים.. הלא גמורים הם השקט שבין פעימה לפעימה. יש לנו נטייה להוסיף, לפרט, לגבב, לתקן, להשלים, לפחד מלהניח לדברים. בצבעי מים יש לדעת את הרגע הזה, הרגע שכל מה שיבוא אחריו אין בו באמת צורך למעט ניסיונות לתקן, לכפר על טעויות, להתנצל, להאשים את עצמנו בזה שידענו שאסור להיכנס לאותו נהר פעמיים ובכל זאת נכנסנו. לפעמים נעשה לנו חסד ואנחנו ניצלים מטביעה, אבל בלענו הרבה מים והמים האלו כבדים כבדים בבטן. נקב קטן ויתפרצו למפל של צער עולמים

הנה הבלתי גמור

Iris Kovalio watercolors 2022

האמת שהוא מושלם, האקוורל הקטן הזה, שנעשה כביכול כלאחר יד. שלא כמו זה שצויר אחריו. מי צריך לדעת שאלו פטוניות עלובות, דביקות, שאריות של ייאוש ובדידות, מי צריך לדעת את השכבות בניסיונות התיקון של חוסר סיפוק ותסכול וביקורת עצמית צפופה מחרדה קיומית, מי צריך לדעת שמתהפכת הבטן מהמחשבות על הבאות, על איך, על כמה, על מה יישאר ומה לא

הנה הציור המלא ספקות

איריס קובליו, אקוורל, יוני 2022


לפרק את החלל

לסדר סטודיו ולפרק אותו אחרי חודשים מועטים. כמה אופייני לי. לפרוץ ולמחוק. מה חשבתי לעצמי.. ארבעה שולחנות של איקאה. אחד למחשב עם המסך הגדול הסורק והמדפסת ושאר האביזרים. להוציא את כל החוטים. המון אבק הצטבר. לשאוב אבק גם מפתחי המחשב, המוניטור, המאוורר. חוט חוט. להעביר איבר איבר לסלון שהוא החלל שבו אני מלמדת. להעביר את השולחן. לנקות לפני זה את הרצפה המיועדת מתחת לשולחן. להעביר את העגלה. לנקות אותה. לנקות את הפנאלים. התחלתי במטליות ניקול הוורודות שכמעט התעלפתי מהריח הנורא שלהן.. מיד זרקתי לפח והחלפתי למטליות 70 אחוז אלכוהול. הייתי צריכה להיות אחות בבית חולים עם הריח הזה. אולי לא בבית חולים אלא אחות מזריקה. כי תמיד מחטאים את המקום עם הריח הזה. גיליתי אותו בקורונה. אלכוג'ל שבעים אחוז לחיטוי של ג'ונסון. ריח מנחם. מגן. ואז גם נעשו מטליות כאלה. חייבת שיהיו אתי כל הזמן. אז אחרי שגמרתי להעביר את המחשב על כל אבריו ולחבר אותו לכבל ארוך לשקע שהוא לא ממש תקין אבל החזיק בעבר ואתפלל שיחזיק כמה שבועות, התחלתי לאכסן בשני ארגזים את כל המכחולים והמרקרים והעפרונות. את דפי הסקיצות ומחברות עם הדפים הריקים העברתי לארון במחסן המאכסן עשרות ספרי סקיצות שלי, עשרות ציורי אקריליק ושמן קטנים וכמה קופסאות קרטון עם מאות עבודות קטנות על פורמטים קטנים כמו אריזות של תרופות. את עגלת צבעי האקריליק העברתי לחצר וכיסיתי במפת ניילון חזקה ואת שידת המגירות הקטנה עם כל הצילומים של השעורים הצלחתי לדחוס מתחת לשולחן המחשב שהעברתי לסלון. ואז ניקיתי את השולחנות ופירקתי את רגליהם. את פינת המקלחון סידרתי מחדש והצלחתי לדחוס לשם את השולחנות המפורקים. מה חשבתי לעצמי. לא חשבתי. ואז התחלתי לנקות את החדר. עליתי על סולם לנקות את כנפי המאוורר ואת החלק העליון של המזגן. לא היה לי כח לפרק אותו כדי לנקות את הרשת. ניקיתי כפי יכולתי את החלון, תליתי את הוילון שבמקרה שמרתי, טאטאתי שאבתי ושטפתי וחשבתי לעצמי שאלוהים מעניש אותי שאהיה כמו כל אלו שעושים נקיון פסח ואני אף פעם לא. וכשהכל התייבש שמתי מזרן ושטיח ושידה קטנה ונורה וכלי מיטה שהחדר יהיה מוכן לבואה של גל והנכדים. היה לי סטודיו ואין. חיסלתי גם את פינת הרקמות שלי. אספתי לתוך קופסא גדולה את כל החוטים ומצעי הבדים השונים שהכנתי ואת קופסת כלי התפירה עם המחטים הטמנתי בארון בחדר שינה. עם הספה בסלון הסתובבתי כמה פעמים כדי שתתאים לצפייה בטלוויזיה ושום דבר לא התאים, הכורסה הירוקה המיוחדת שלי נעמדה תקועה כמו צב ענק בתוך חדר קטן, הסלון שלי מחולק לשניים, החלק היותר סלוני, ספה כורסה ספריה וטלוויזיה ( עם פינת התפירה שצצה בחיי בחודשים האחרונים) ושום דבר לא הסתדר. בסוף העברתי את הטלוויזיה לחדר המיועד לבת והנכדים. ממילא חיי בשבועיים הקרובים ואולי יותר ייראו אחרת לגמרי.

סטודיו.

הראשון שלי היה בבית הכרם בדירה שלי, בקומה השלישית. גרתי לבד. היה סלון שהוא חדר מוזיקה עם פסנתר וכל מיני כלים אחרים ובו הייתי מלמדת ילדים כמעט כל יום. והיא חדר שהתפרעתי בציורי שמן גדולים מבעיתים. והיה גם חדר שינה. והייתי מאושרת שם. וגם ההיפך. כל זה הסתיים לאחר כמה שנים בטוויסט חד שהוביל ללימודי אמנות בפילדלפיה. ואז קבלתי את הסטודיו האמיתי הראשון שלי, בבנין באוניברסיטה. משנה לשנה הסטודיו גדל. שלוש שנים. ואז היה צריך לעזוב. לקפל בבת אחת לנטוש את הציורים הגדולים. לחזור לארץ. בארץ בעלי הראשון ואני ישנו בסלון, הבת בחדר והחדר השלישי היה סטודיו. אני לא זוכרת דבר מאז למעט שלימדתי במידרשה לאמנות ברמת השרון והייתי מציירת מקלטים. זה היה בתקופת מלחמת המפרץ. היה עוד נסיון קצר של סטודיו בשותפות עם פסיכולוג שהסתיים בקריזה של בעל הבית, ואז עברנו לבית תלת קומתי ובחלק העליון היה לי סטודיו רחב קירות עם שתי מרפסות ותלמידים ושם היתה קפיצה רצינית בהתפתחות העבודה שלי אבל הגשתי מועמדות לסטודיו במשכן האמנים והתקבלתי ונטשתי את הקומה השלישית לטובת תשעה חודשים במשכן האמנים שהיו פוריים מאד , אבל שוב הסתיימו בבת אחת בגלל דיכאון פתאומי לאחר גירושין מאתגרים, ירידה במשקל ופחד קיומי. חזרתי לקומה השלישית. גרתי בבית גדול לבד עם הבת. והיו עוד כמה שנים עם עוד שני מעברי דירות קצרים שבהם דווקא שוב התפתחתי ויצרתי הרבה וגם הצגתי הרבה, זה היה השיא בעצם ובשנת 2000 עברתי לגור בבית בורגני עם בן זוג שני, הוקצע לי חדר. ציירתי בעיקר פרחים. חשבתי שאני מאושרת. לא הצלחתי להציג. הצלחתי בדברים אחרים. אולי. היה לי גם סטודיו במרכז ליוגה. ציירתי בעיקר נושאים מהיוגה ואת השלג באוסטריה לשם נסעתי בעקבות.

הסטודיו הבא היה ביפו בקומה השישית בדירת מעבר של הבן זוג השני, זה החזיק כשנה עד התקף דיכאון נוסף ופחד קיומי ורצון מחיקת הכל. בבית הנוכחי ויתרתי על סטודיו. ציירתי בקטנה פה ושם. הרבה סקיצות. חלמתי על מגורים עם סטודיו בטבע. מימשתי את זה כעבור כמה שנים, בגבעת עדה, אבל נטשתי אחרי תשעה חודשים וחזרתי לכאן. היו נסיבות. לפעמים ישנן נסיבות חיצוניות ולפעמים לא. יש דברים שאני גוררת אחרי ממקום למקום. אני בת 63 וחייתי מספיק. איך אצטמצם למינימום? איזה זכות קיום עוד נותרה לי? מי יאסוף אחרי את כל מה שיישאר?

פעולת האיסוף והאיכסון היום היתה כמו מחיקות בתוך גופי שלי. עשרות מאות ואלפי עבודות ואני נתקפת דחייה וחרדת פסולת. אני יודעת שהעבודות טובות מאד ומיוחדות ואין כאלה בכל העולם כולו אבל אם נופל עץ ביער ואף אחד לא ראה האם באמת נפל? ומהי ראייה? מי צריך לראות? אולי היער זו המציאות היחידה. החלל היחיד שלא ניתן לפירוק. ואולי אם עץ נופל בו נוצרת חמלה גדולה וחסד שמיימי מופעל להושיע

איריס קובליו, אקוורל ושיער, 1997, משכן האמנים
איריס קובליו, פילדלפיה, 1989

איריס איריסיה קובליו, ניירובי, 2022

כְּפַפוֹר

כפור. כפור. כפור. מה את מגזימה. תראי את ההולכים בין הפתיתים. פתיתים. פליטים. כפור. כפור. מילה לא יוצאת לי מהפה. חברת החשמל עשתה עסק עם הקוטב. בכל פינה מודלק משהו. אין לי בגדים לכפור. מה אני בוכה. בסוף החורף הקודם עשיתי ניקוי. זרקתי סוודרים שהיו לי עוד מקנדה, עשרים שנים לאחור, שמיכה ראשונה לילכית שקנה לי בן זוג משנות הארבעים לחיי, חורים חורים כבר היתה מרוב כביסות וסנטימנט. זרקתי חולצות פלנל מירושלים של שנות העשרים שלי. בהתחלה גזרתי אותן כי היתה לי מן פנטזיית הרחבה כזו, לא שהתרחבתי, להיפך, ואז זרקתי וגם את נעלי הבית שהוא קנה לי בשנות החמישים לחיי , ברומא , שהיתה אמורה להיות חמה באותו ביקור שהתעלפתי מהפיאטה, אבל היה קר ובמלון הנידח לא היו שטיחים אבל בחנות המלון נותרו זוג נעלי בית מכריסטמס, אדומות עם כבשה קטנה נעוצה בכל נעל, והן היו מחממות מספיק כדי לשרוד את רומא, וגם אותן כיבסתי עד עצמות הסוליה וזרקתי בשנה שעברה (את הכבשים גזרתי ושמרתי) והנה נסחפתי כאן בגלל הכפור, מקלידה באצבעות ימין הכחולות משהו כדי להרגיש קיימת.

איריס איריסיה קובליו, פורים 2022

אני אוהבת את המחט הננעצת. הוא שונה מהמכחול. היא לא עושה חשבון והיא לא מנוסה והיא גם גסה כשהיא צריכה לשרוט ולחתוך עמוק כי כואב, או במקום שיכאב, היא קעקוע. היא פירסינג. היא מנחמת. היא גם מצחיקה. ומרפאה קצת פה ושם. היא לא מתחייבת ולא מחוייבת והיא בוחרת מה שבא לה. ואם יש לה בחילה יש זה בסדר לפעור פה ולתת לה לדבר בשפתה. שפת הכפפור

כפפור. איריס איריסיה קובליו 2022

קשה לעבוד עם מחט. זה פוצע ולא מדייק ומוליך למקומות מפתיעים ולא מתוכננים ואולי זה מאפשר לי להגיד את מה שאין לו מילים כי הכלום הזה, ימים רבים, מערה להתחבא בה מפני הזמן שעובר ומתכלה אפילו שאני יודעת שאין דבר כזה זמן ואין דבר כזה עובר ושום דבר לא מתכלה באמת. אבל מהי הבאמת הזו. למדתי הרבה שנים על מהי הבאמת ואני לא יודעת עכשיו כלום. וגם הזמן או הזמנים המקבילים וגם על מה שכן משתנה ומה שלא משתנה והם מתקיימים בו זמנית אבל עכשיו אני לא מבינה בזה כלום, רק לוקחת לפעמים מחט ונועצת בבד זה או אחר, כן עדיין נמשכת למצעים טיפוליים או רפואיים, כאילו שיש בזה ריפוי. אין ריפוי.

איריס איריסיה קובליו, פורים בהפוכה

ואמש

ניסיתי בכל שארית החום שנותר בוורידיי, אולי בעקבות ובהשראת עבודה יפה של דורית נחמיאס (איל הצפון שמפציע מפנים או מחוץ לחלון), עלתה במרווח שבין המחט לפיסת הבד דמות שאולי דמותי, מי.

איריס איריסיה קובליו, 2022, סלפכפור

%d בלוגרים אהבו את זה: