תגית: איריסיה

מי צריך מוזיאונים

אין כמו שבת בבקר לנסוע בשביל הארוך למדי בסוף הרצליה לבית החדש של אמי. הייתי גם לפני, בלי סיבה כאילו, אבל מאז שעברה לגור שם אני מבקרת לעיתים קרובות. שקט. אין אף אחד. בלי משפחה, בלי דמי כניסה ובלי עומד בשער. כלום. והמון. בכל שבוע נוספת וגדלה התצוגה במוזיאון סוף החיים.

למוזיאון כמה חדרים , רחבה מרכזית ומרפסות הצופות לנוף פרדסים.

למרות שהמסלולים ידועים, לי ולכלבלב, אנחנו לא יכולים להימנע מלעצור ולהתפעם מדי ביקור מיצירה זו או אחרת, חדשה או ותיקה, שגילינו פתאום. ברחבה המרכזית, הפתוחה לשמים, אחרי הביקור הקבוע, ההשקייה והמילה או שתיים שיש לנו להגיד, או שאין, אנחנו עושים סיבוב לראות מה התחדש. היום גילינו ציפור קטנה, כחולה סגולה, כנראה מאמייל, המוטבעת באבן שחורה מבריקה. השמיים השתקפו בתוכה והציפור הקטנה, במרכז האבן נדמתה מהבהבת. פרחים טריים היו על יד ואנחנו הבנו שהיא הוצבה, המצבה, ממש לאחרונה, שכנה כל כך יפה ונוגעת ללב לאימא שלי.

את הסיור במוזיאון אנחנו מסיימים בבחירת אחת המרפסות, עולים במדרגות ומדלגים בין שבילי הפרחים והאבנים. מעלינו היום הסתובבו עננים במאה גוונים של אפור ותכלת.

אולי בשבת הבאה יירד גשם.

דצמבר.

טוליפ. יולי 2021

צרצר. ענן. צמרת ושבר

הבוקר מצאתי שירים שלי משנת 2017, שהתפרסמו בגליון המוסך (לא זכרתי). אפשר לראות בקישור כאן

מכולם הייתי משאירה רק את זה

1.
כְּבָר לֹא נִהְיֶה מְאֻשָּׁרִים.
עָנָן וָרֹוד נָע
בְּצַמֶּרֶת אֵיקָלִיפְּטוּס שְׁחֹורָה

ואולי משאירה את שתי השורות האלו:

3.

הַשֶּׁבֶר בְּצַמֶּרֶת הָעֵץ
מִסְתַּכֵּל עָלַי בִּתְכֵלֶת אַחֲרוֹנָה.

ואת השיר הזה

קוֹלוֹ שֶׁל צְרָצַר נִלְכַּד הַלַּיְלָה
בַּחֲרִיץ הַחַלּוֹן.
אֹשֶׁר קָצָר.

הייתי כותבת כך:

3.

לילה.

בַּחֲרִיץ הַחַלּוֹן

נתקע קוֹלוֹ שֶׁל צְרָצַר

כשהדברים מתפרסמים בחסות שהיא לא שלך, כלומר לא בבלוג שלך, אז אין לך שליטה על זה יותר. מילא בספר שהוא שלך. אפשר להגיד היה כך כך וכך וכבר לא. אבל בפירסומים שהם בניהולם של אחרים זה ממש בעייתי. וזה נשאר ברשת לנצח. לכן אני בדרך כלל לא מסכימה להשתתף בפורטלים, בלוגים, גליונות וכו' שהם לא מנוהלים על ידי. אני חייבת לדייק את עצמי. בעיקר במילים. בטקסטים. ובשירים שהם צירוף כה עדין של מחשבה שמתגלה פתאום, אבל גם גמישה וחייבת להתאים את עצמה לאמת כפי שהיא מובנת בכל זמן. והזמן משתנה (כל הזמן).

בעיקר במילים.

עם ציורים אני הרבה יותר סלחנית. אם כי היו פדיחות פה ושם.

אתמול מישהי גילתה את ספר השירים שלי שיצא ב 2014 באבן חושן ("מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה") ופרסמה בפייסבוק שני שירים ואקוורלים מתוכו. כתבה כמה מילים מרגשות. מצאה בחנות. חשבתי שמזמן נעלם הספר מן המדפים. וכנראה באמת נעלם. אבל לפעמים צץ ועולה ומפתיע. וזה בסדר. השירים בו התייצבו ואין לי רצון לשנות. היא (יונית קורן גרינברג) כתבה:

נתקלתי בספר שירה קטן ומקסים של איריס איריסיה קובליו, "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה". הספר משתף אותך ברחשי לב רגיש הבאים לידי ביטוי בתיאורי טבע מאוד אימג'יסטיים. היופי מתגלם בשירים ובציורי האקוורל המלווים אותם…אהבתי, מאוד, כל צל והד שהמילים שלך יצרו.

התרגשתי


תהלוכת מחשבות

1.

היום האזנתי לאיזה פודקאסט בו אמרה המראיינת למשוררת שהיא נורא חשופה ביחס למות אביה והמשוררת אמרה שהיא חשופה רק חצי, ואם תספיק לכתוב אחרי מות שני הוריה תחשוף הכל. או כמעט הכל. היא דברה על הפחד לפגוע ואני הבנתי אותה.

הציור הזה של אימא שלי, מונח על שידת הציורים ממתכת, במעבר בין הכניסה למסדרון הקטן המוביל לחדרים. אני עוברת על פניו כמה וכמה פעמים ביום והוא מביט בי, הציור, בכל מעבר, היא מביטה בי. יום אחרי שסיימתי לצייר, לצלם,  לכתוב משהו לבלוג, הכנסתי לארון האיחסון שליד מכונת הכביסה. אחרי שבוע הוצאתי, להראות לאיזו אורחת, ואז זה נשאר על השידה, וחשבתי שאולי אשאיר ליום המחרת שתראינה התלמידות, ושם הציור נשאר. ואני לא בטוחה שראו, כי לא הפניתי את תשומת הלב. הוא מונח שם בזווית כזו שאולי רק אני רואה. כבר חודש נראה לי. ובכל יום הציור יותר ויותר דומה לה והיא מביטה בי מבעד. די, אני אומרת, צריך להחזיר אותך לארון, אבל אני לא נוגעת בה. אולי ככה אני זוכרת אותה כל הזמן. אולי זה האבל שלי, כי אני לא יודעת מה זה אבל. שומעת המון הסכתים וקוראת הרבה ספרים על תהליכים שלפני ובמשך ואחרי ואני לא מרגישה אצלי כלום, אבל העיניים שלה משתבחות מיום ליום. המבט. והזיכרון משנה צורות לאט, ואני חושבת שעוד ישתנה הרבה, כי זה עוד טרי ורק אתמול היתה הדרמה הגדולה, חיים דרמתיים שהסתיימו בקול שאגה גדולה

אבל רציתי לכתוב על אבא שלי. שכל עוד אני מבקרת אותו מחסום האבל תקוע בלבי. כל עוד הוא בחיים  ואני לא יכולה לעוף. ואני בכלל לא יודעת אם יש לי כנפייים. עשינו לנו מנהג כזה שפעם בשבוע אוכלים יחד צהרים . בהתחלה המטפלת היתה מכינה ולאחרונה אני מזמינה מוולט. המטפלת יושבת ואוכלת אתנו. במקום של אימא. בדיוק במקום של אימא. מהיום שבו לקחו את אימא באלונקת הקדישא, מלמחרת, היא התיישבה במטבח. מגישה מסירה מדיחה. אני כבר לא זוכרת איך אימא שלי היתה עושה את זה. עבר המון זמן מאז היתה מתפקדת ואני גם לא זוכרת שבאתי לבדי לארוחת צהרים עם שניהם, אבל אני זוכרת שהיא ישבה במקום הזה והתרוצצה סביב ההגשות כמו המטפלת. רק שהמטפלת, מביך להגיד את זה, כל כך זרה ואני כל כך משתדלת להיות נחמדה וזה כל כך עושה לי רע עד שקשה לי להתניע את המכונית כשאני יוצאת משם ואז באה הביתה ולוקחת את התותחים המרגיעים שלי כי אני לא מבינה למה אני כזו נחמדה ואיפה אני מחביאה את כל הכעס שלי שהוא כזה חמקמק ותוקפן, מאשים אותי בהיותו, דוחף אותי למערה שלי, מבזבז זמן ניכר מהפוטנציאל שהיה יכול לפרוץ עכשיו בצעקת האמת שלי

ערפל הקיץ שלא נגמר. ירח דקיק משמין מדי לילה, שמים צלולים, יבשים, כוכבים מתפקעים בשדרת הטיולים על הכלבים, אני מעבירה שעה בקשקושים שכונתיים והכעס נדחף עמוק בוורידים, אני מנסה ללכת זקוף, כתפיים לאחור, פה סגור בהבעה מודליאנית כזו. כבר חושך לגמרי ורק חמש. נובמבר היבש.

פעם אבא היה משתעשע עם חיתוך בברזל שבעסק שלו והיה חותך סילואטות של חיות. היום שמתי לב לזוג פילים. הם נפלו מהמתקן שלהם וכשהרמתי לסדר יום אותם המטפלת לקחה אותם מידי לסדר בעצמה. רציתי את הפילים האלה אבל אבא אמר שהוא לא קובע מי יקח. לבת הצעירה שלו זכות ראשונים.

אני מציירת עכשיו פילים מתוך בית היתומים בנירובי. ככל שאני מתרחקת מהחוויה ההיא כך מרגישה קרובה אליה. התחלתי ציור על בד עם שביל פילים יתומים הולכים לאורך אגם. רק התחלה

משהו בתמונה הזאת לוקח אותי למקום שויתרתי עלי ועכשיו אני לא אוותר בציור הזה. הוא יהיה רק שלי

י ולא אכפת לי ממוזיאונים וגלריות ואני כבר הפלגתי לחופים לגמרי אחרים, שבהם אני מייחלת למצוא שמים רחבים פרוסי כוכבים אינסוף וקולות צרצרים ואיוושת עלי צפצפצפה ושאף אחד לא ילך על השביל, רק אני והבריאה.

ציור בתהליך


הסוס

1.

הסוס
מצאתי סוס. טוב, לא אני מצאתי אלא האיש בעל המקום ממנו קניתי משהו מצא. וואו איזה סוס מדהים, אמרתי. מצאתי הבקר, אמר האיש, מהמם, אמרתי, רוצה?- קחי, אמר, באמת? שאלתי, כן, ענה, שלך. אז לקחתי, הכנסתי למכונית, יחד שאר הדברים, ונסעתי הביתה. שמתי את הסוס בחצר והבאתי כלי ניקוי. קרצפתי קצת, שמתי מרכך כביסה ומרכך שיער, ייבשתי בפן ואז, מתחת לבטן שלו, הרגשתי משהו קשה. היה שם פתח. רציתי להכניס את היד אבל לא הכנסתי. אחר כך התחילו מחשבות להסתובב. אולי החביאו שם כסף. יהלומים. לא. בטח סמים. ובטח יחפשו ויבואו ויפרצו. השארתי אותו בחצר. לא ישנתי כל הלילה. למחרת, היה עדיין בחצר, הכנסתי אותו לסטודיו. ובנוכחות כמה תלמידות, שאם יקרה משהו לא אהיה לבד, הכנסתי את היד ומצאתי שם קופסא. ומה היה בקופסא? בטריות ישנות, חלודות. החלפתי לחדשות וכלום.

אז מה היה קורה אם בכל זאת היה משמיע איזה קול? מה היה מספר? בטח איזה סוד.

נו טוב. לא יצא לי כאן סיפור מי יודע מה.


2. לכאורה.

לכאורה. מילת החובה והמפתח לכל פוסט. היעדרה מפרנסת את מיטב (לכאורה) עורכי הדין.

3. להיגמל מציפרלקס.

הקושי מתחיל אחרי שבועיים.

להישבר?


4. ושוב לכאורה.

אם הייתי משתמשת במילה הזו היתה נחסכת ממני תביעת המאה אלף ש"ח.

מה שאנחנו יודעים היום לא ידענו בדצמבר לפני שנתיים (לא קשור לקורונה)


5. הסוס

היה לי סוס נדנדה ואני מתגעגעת אליו מאד.

אולי לא היה לי סוס נדנדה וזה היה רק אצל הצלם.

אני אוהבת נדנדות ואני פוחדת מסוסים.

שם המשפחה שלי קשור לסוס.

קובליו.

וגם זה לא סיפור מי יודע מה.

6. ציור

לא הצלחתי לצייר את הסוס מסעיף 1 לשביעות רצוני.

אז אספר שהוא סוס נדנדה כמובן.

שיש לו אוכף מעור שנראה אמיתי.

שיש לו פה פעור.

שיש לו רעמה בצבע תכלת.

שהוצאתי מהקופסה שבבטנו את הבטריות ושמתי בתוכה שטר של 200 שקלים.

אז מי רוצה לגנוב ?


7. תופעות לוואי


אין תופעות לוואי.

סתם.

יש.

באסה.

8. זו אני

(כמובן, ולא לכאורה) על הסוס נדנדה.

1960?

קרש חיתוך

אני לא יודעת להתמודד עם המוות של אימא שלי. כלומר בזמן המוות הארוך הקשה הנורא היה לי פרוטוקול. ידעתי מה צריך ואיך צריך להביא את עצמי במיטב שלמדתי ושיננתי והייתי משימתית עד נקודה מסויימת. שהיתה אחרי השלושים. ואז נפער חלל.  

אני הולכת לבית הקברות ולא מרגישה כלום. אני מנסה להיות תפקודית כמו לשטוף את המצבה. לסדר את האבנים. זה לא תיפקוד שתואם לשפה שלי אבל חשבתי שיעורר משהו. היום עשיתי תיפקוד אחר, שיותר מחובר לשפה שלי, לעולם שלי. ציירתי דיוקן שלה על קרש חיתוך מעץ שיצא משימוש כי נסדק והעלה עובש. משעה לשעה נעשיתי רצינית יותר בהתמסרות שלי למלאכת הציור. התמונה שבחרתי היתה על המסך מולי במשך שעות. זו תמונה מלפני כשש שנים, הזמן שהתקרב לנפילה שלה, לשנים בהן כבר לא יכלה ללכת ואז לא לשבת ואז לא לצבוע את השיער, ואז לא להרכיב את השיניים, ואז לא למרוח לק בצפרניים ואז לא להסתיר את הפצעים במייקאפ ואז לא להצליח להזיז את הידיים והאצבעות שהתעוותו משבוע לשבוע. וגם את הרגליים, והסוף שהתעכב עד טירוף במוח צלול וזעקה גדולה.היא היתה מאד ציורית בכל מצביה. לדעתה אף פעם לא הצלחתי לצייר אותה. נכון, היו לה אלף פרצופים או אלף שאני ראיתי בה. בכל פעם ציירתי אותה אחרת. גם ביומיים האחרונים של הגסיסה המחרחרת. ולמרות שציוריי תמיד היו תלויים על קירות הבית (לא התגאיתי בזה במיוחד כי רציתי שיהיו על הקירות  רפרודוקציות של אמנים מפוסמים כמו בבתים אינטלקואלים וסיפריות …אבל זה כבר סיפור אחר) היא היתה תמיד ביקורתית: האף קצר מדי, ארוך מדי, הפה עקום, זה לא דומה , ועוד. מה זה דומה? אף אחד מאיתנו לא רואה אותו דבר כמו האחר.

ציור דיוקן הוא ציור של מערכת יחסים. זה לא ציור מיקצועי. צילום מקצועי לשער של עיתון. זה עניין אישי. אינטימיות. מה לא מובן? כתבתי שהיתה ציורית מאד. זה לא היה במובן של טיפוס צבעוני. או טיפוס שנמשכתי להתבונן בה עד רצון לבלוע ולהיבלע. פעם הייתי יכולה. כיום אני לא יכולה להסניף אף אחד לתוכי. אבל עדיין יכולה לצייר. זה היה כמו להגיד קדיש על קבר, אני חושבת. זה הדבר היחידי שאני מסוגלת בימים אלו. 

Iris Kovalio, אימא, 2021, אקריליק על קרש חיתוך מעץ

על זברה, בננה ועל נגוגי

היא זקוקה ליפול לזרועות של משהו. ואז הזברה מבליחה ומשתפת פעולה. היא לא שומרת מרחק אבל היא מהססת אם זה המשהו ליפול לזרועות והרי לא ברור מהן הזרועות. הזברה אומרת שזה בסדר. היא לא תספר לאף אחד. היא תראה לה את הדרך להיפופוטם החכם שיחתן אותם על האי הידוע באגם. היא מהססת קצת ואחר כך מסכימה ללכת לאי אבל לא להתחתן. הזברה מתיישבת והיא עולה על הגב שלה. היא מבקשת ממנה לא לדהור כי הגב שלה כואב. היא נולדה עם חוליה עקומה ובכל פעם שמתעקם משהו בחיים שלה החוליה דוקרת. הזברה מפנה את ראשה ומלקקת את פרצופה. אל תדאגי, שום דבר לא יכאב לך כי הגב שלך יישאר כאן על הכיסא. ואז אנחנו נעוף בעצם אני שואלת? את תראי היא עונה. היא מחבקת אותה ונרדמת.

קניה, ספטמבר 2021 

2.

אני מתגעגעת לבננות. בקושי יכולתי לרסן את עצמי לאכול רק שתי בננות ביום. אולי אולי שלוש. הבננות בקניה מאד קטנות ויש להן טעם של סוכריות. זו לא ההגדרה שלי אלא של הבת. אני חושבת שיש להן טעם של סווהילית שזו שפה מתוקה ועגלגלה ומשביעה כזאת. התאהבתי בסווהילית אבל אני זוכרת רק DUDU שזה נמלה. ידעתי עוד כמה מילים אבל עכשיו פרחו ואני רק רעבה לבננה.

3.

קראתי הערב שסופר קנייתי מועמד לפרס נובל. אחד מעשרים. אני כמובן בעדו. וממש ממש לא בעד הישראלי. אני לא יכולה לראות את החריץ ליד השפתיים של הישראלי כשהוא מדבר במילים הגבוהות המיופיפות שלו. אני מקבלת בחילה. אבל רציתי לכתוב על הקנייתי. שמו מצלצל כל כך יפה. נגוגי. נגוגי וואה טיונגו. אפשר לכתוב עליו חלום כמו על הזברה. Ngugi Wa Thiongo. אני אקרא עליו בגוגל לפני השינה. אין יותר מרגיע מהצליל נגוגי.

מסתכלת במראה. מי יאהב אותי? הכל נפול. גם הבפנים. כתבתי על זה היום משהו באינסטאגרם. לפעמים בא לי לצעוק שיידעו את האמת. אבל מה זאת אמת. ישנם חריצי עור שאני מרגישה עד היום. מאז. את הפיסקה הזו בטח אמחק בהמשך. אני מתמחה במחיקות כידוע.

כמה שהוא מתוק הנגוגי הזה

מקווה שלא אתאכזב ממה שאקרא בגוגל או אחר כך.


לוריוואן

הבת ואני הולכות ברחובות שכונת הפירמידה בה הם מתגוררים מזה כמה חודשים. אנחנו בדרך להוציא את הילדים מהגן. עצים גבוהי צמרת בצידי הכביש הצר, אין מדרכות, ואנחנו פוסעות בצהרי יום חם אבל לא מדי, הצפרים השחורות הגדולות, בעלות צווחת התינוק הרעב, מרחפות מעלינו, מדי פעם פולטות קול המחריש את אוזניי הרגישות מתמיד. שדה ראייתי עדיין לא קולט את כוון הנסיעה ההפוך של המכוניות ואני נעה מצד אחד של הכביש לצידו השני, עיניי תרות אחר הפרחים הרבים משני צידי הכביש, הם דומים לפרחים של הארץ אבל צפופים יותר וצבעיהם נחרצים באוויר הדחוס. פליטת הגז של המכוניות מורגשת יותר בנחיריי וכנראה הריחות מגיעים מהזיהום הכללי האופף את העיר, דבר שעומד בסתירה בלתי הגיונית עם שפע הצמחייה. פתאום ממרחק אני מבחינה באריזת תרופה מוטלת על הכביש אריזת נייר פרוסה בשלמותה, בולטת ומבריקה על האספלט. תראי אני אומרת לבת, לוריוואן (כדור הרגעה). גם כאן משתמשים בכדור הזה באריזה הזו? כמה מוזר. אנחנו מתקרבות לאריזה ואני מרימה אותה מהכביש. הרי משיכתי לאריזות של תרופות ידועה ומפגש כזה על קו המשווה של כדור הארץ אינו דבר של מה בכך. ואז אני מבחינה שישנה מדבקה על האריזה וכתוב עליה משהו בעט כחולה. זה נראה כל כך מוכר. וכן, השם שכתוב על האריזה דומה לשמי. לא דומה, הוא שמי. זה שלך, אימא, אומרת הבת. איך זה הגיע לפה, אני מתקשה לקלוט. ואז נזכרת שבבקר רוקנתי את האריזה מחפיסת הכדורים כדי לפנות מקום בתיק כלי הרחצה שלי והנחתי אותה בשקית הזבל. מה הבעיה, אומרת הבת, זה נפל ממכונית הזבל.

הגיון.

ובכל זאת זו היתה פגישה מוזרה.

ניירובי, 2021.

העבודה המקורית, אקוורל על אריזת תרופה משנת 1999


ניירובי 10- פוסט ארוך מסכם

1. מראות רחוב

התמונה האחרונה שנחרתה לי מהנסיעה המפוקקת לנמל התעופה: ריקשה בודדת רצה על הכביש הרעוע בין המכוניות, איש מבוגר, מלוכסן עיניים יחף וכפוף אוחז חזקה בשני מוטות עגלה עליו יושב מקומי שמנמנן מנופף בידיו. נחשול של צער איים לפרוץ את הסכר שהקמתי בתוכי, כדי למנוע סערת פרידה של בכי.


2. בכי

איירין מתייפחת. בנה שבר את ידו ומאוחר יותר נודע לי שהיא שוחררה לכפרה הרחוק, בקצה השני של קניה, כדי להיות איתו. הודיעו לה בטלפון בדיוק כשבאתי להיפרד ממנה ולחבקה לשלום. (על איירין כתבתי כאן) אני עולה למטוס, מאתיופיה לארץ, ולפניי הורים צעירים עם שלושה ילדים, שניים מהם בגיל של יעלה וגילעד. ושוב מאיים לגעות בי הבכי. מושיבים אותי בדיוק מאחוריהם, במטוס הענק והמלא ישראלים חוזרים מיעדים שונים באפריקה והילדה פורצת בבכי מתגבר על משהו שהיא רוצה עכשיו ולא מקבלת. אני שמה אטמי אוזניים ופותחת את ספרה המרתק של נעמי לויצקי "ילדה רעה". אני כבר במחציתו, ולמרות הקושי להתרכז במצבי לחץ אני מצליחה להיבלע בין השורות אליהן הגעתי באמצע הספר. אני צוללת לתוך הספר ולרוב מצליחה לא לשמוע את המולת המטוס ותכניו. הילדה נרגעה כי כנראה קבלה את מבוקשה ואולי נרדמה.


3. גסיסתה ומותה של האם

בספר של נעמי לויצקי אני מוצאת נקודות שדוקרות בכרום העבה שהצטבר סביב מותה של אמי לאחרונה, המאיימות לדקור עמוק מספיק כדי להעיר בי רגשי זיכרון וצמרמורת. אבל אני במטוס מלא רעשים ודבר מגן על דבר, הפעם הרעשים מגינים על לבי שמנתר מדי פעם ומסתיים בשיעול קצר. אני מתאפקת, נושמת לתוך המסכה, אפילו לא לוקחת כדור הרגעה. נעמי עוברת מדבר לדבר בתוך ספרה, קפיצות צפרדע מאגם דמעות אחד לשני, ואני מנתרת בעקבותיה. לפעמים עוצרת לחפש בגוגל על אנשים ומאורעות שהיא מזכירה. אני מלאת התפעלות מהאומץ שלה  להפיץ לכל הכיוונים.

4. שוב מראות רחוב

בדרך חזרה מאגם נאיוושה אוהד נוהג כחייל קרב ישראלי. הוא לא מוותר, עוקף וחודר, מאיץ ואמיץ. אני, שידועה בחרדות מהנוהג לצדי, מתרכזת בצילומים מהחלון. מראות רבים חולפים בצידיי הדרכים ואת חלקם מצלמת הנייד שלי  לוכדת בסצנות ציוריות. אני מצלמת מאות צילומים.. את המכונית הדוהרת עצרנו כמה פעמים בדרך שנמשכה שעתיים שלוש. פעם אחת נראה כלב לבן רזה מאד הולך בשולי הכביש. זהו מראה שעוצר את אוהד. תמיד יש לו אוכל לבעלי חיים עזובים בשולי מסלוליו. כמה חמלה צריך בעצירות המירוץ למען האכלת יצור זר שחולף בדרכיו. באותו רגע הייתי עפר לרגליו. וכעבור רגע שוב הפכתי לצלמת העשויה מאבן הלוכדת מראות דרכים מגובה החלון.

בדרך 1
בדרך 2
בדרך 3


5. פקקים והרי חלום

פיטר, הנהג של אוהד מטעם העבודה שלו, מסיע אותי לנמל התעופה. לפיטר חמישה ילדים ומאד חשוב לו שהם לומדים ואחד כבר באוניברסיטה. שאלתי אותו אם טס אי פעם לאיזה מקום ענה לי שלא, אבל הילדים שלו יטוסו ולכן הוא "טס" בדרכים ומרוויח בשבילם. אני שואלת אותו לאן אתם נוסעים נטעם העבודה עם אוהד והוא מספר לי שרוב הזמן הם מחוץ לעיר ניירובי, בשדות רחוקים, שהיו גם בהר קניה ונאיוושה ועוד מקומות שאני לא זוכרת את שמם. הר קניה היה מקום שלא הספקנו להגיע אליו. הוא עורר בי כמיהה עזה. כמו לקלימג'רו, לפוג'יאמה, להר תבור.  ההר האחד שנפגשתי בו ועורר בי את הרטט במסע הקצר הזה הוא לונגנוט

הר Longnot

פיטר מתנצל שהדרך לשדה התעופה מתארכת. הוא אומר JAM. בשבילי JAM  זו ריבה אדומה שמורחים על הלחם. הוא מסביר לי שזה בשפתנו פקק. אני אומרת לו "פקק" בעברית ואנחנו צוחקים. אף פעם לא חשבתי שפקק זו מילה מצחיקה. אני צוחקת אתו כדי לא לבכות. יעלה כל כך בכתה לפני שעליתי למכונית של פיטר, ולא הייתה מסוגלת להיפרד. היא כביכול בכתה כי מבוקשה לא נעשה ובכייה גבר וגבר כשהיא רוקעת ברגליה וידיה ומגבירה את קולה בכל ניסיון לפנות אליה בהיגיון. מאז שיש לי נכדים נתקלתי לראשונה במושג "טנטרום". ידעתי שזה קיים, אבל לא נפגשתי בזה כאם. עליתי  לרכב עם מזוודותיי ובכייה ליווה אותי שעה ארוכה בכל הפקק JAM לנמל קנייתה.

6.נמלי תעופה

שני נמלי תעופה צריך לעבור כדי להגיע בחזרה לארץ. בחרתי בחברת התעופה האתיופית, הפופולארית לישראלים המפוזרים באפריקה, ולכן ישנה עצירה באתיופיה. בטיסה לשם העצירה באתיופיה נמשכת 6 שעות. הומלץ לי ללכת לטרקלין המקומי. תמורת 30 דולר מקבלים רשות להשתרע על הכיסאות הנוחים יותר מאלו שבנמל התעופה, הסמוכים לעמדות טעינה, ויש בופה אוכל חופשי ושתיה ואפילו אלכוהול. הייתי כל כך נרגשת שרק קפה  הצליח לחדור למערכת העיכול שלי. הישראלים שהשתרעו על הכורסאות לידי נרדמו וכשהתעוררו אמרו לי שהם בדרך לטנזניה. הם שמרו על התיק שלי בכל פעם שהלכתי לשירותים. כמעט ולא שתיתי או אכלתי לפני הטיסה, אבל כמות הנוזלים שיצאה ממני הטרידה אותי בכל שעה….. בעלייה למטוס לקניה לא מצאתי מסמך אחד בין הטפסים הלא המעטים שצריך להדפיס ולהראות בכל הזדמנות שמבקשים. ואז הגיע תורי ושוב לא מצאתי ומרוב רעד ולחץ הדפים נפלו והתפזרו על הרצפה. מאתיופיה לקניה ישנם מעט נוסעים ישראלים. אחד מהם היה עמית שהתנדב לעזור לי. הוא אסף וסידר את הדפים וליווה אותי עד המטוס וביציאה ממנו וזה מיד הרגיע אותי עד כדי שהעזתי לאכול קצת מהארוחה הצמחונית שקיבלתי במטוס. הטיסה הייתה קצרה וככל המטוס התקרב לשטחים הירוקים של קניה ההתרגשות גברה. גל חיכתה לי בכניסה ועמית נעלם. הבחור, שכמו מלאך ששם יד על כתפיי להרגיע: הכל בסדר, וכמו מלאך שעושה את תפקידו ונעלם. ואפילו שאת יודעת את כל זה את מחפשת אותו ורוצה עוד ממנו. והנה אני בשכונה יפה הנעולה מאחורי שערים שונים והנה הבית של הבת והמשפחה. והנה החדר שלי בקומה השלישית עם מרפסת ועוד מעט הילדים חוזרים עם המטפלת (הנני) מהגן.

הבתים במובלעת השכונה היפה


מראה לילה מהמרפסת של החדר שלי

7. טיולים בשכונה

המקומות היחידים שהעזתי לצאת לבדי הם ברחובות הסיבוביים משער  אחד למשנהו, מתפעלת מהגינון, העצים הגבוהים, הפרחים המהודרים בצבעיהם העשיר. אין מדרכות והמכוניות נוסעות בכיוון ההפוך ממה שאנחנו רגילים כאן בארץ ואני מדלגת מצד לצד, רוצה לצלם את העוברים, בעיקר את הילדים אבל נבוכה. הילדים כה יפים. הילדים כולם מדברים אנגלית. השפה האנגלית מאד חשובה בחינוך וקשה למצוא ספרי ילדים בסווהילית בחנויות הגדולות. סווהילית נשארה שפת המבוגרים ושפת הרחוב. בעוד שלושים ארבעים שנה אולי הסווהילית תהיה נדירה. אבל אני התאהבתי בשפה שנשמעת לי כמו צלילים מתוקים עגולים שפעם ידעתי את פירושם. שפה שמתקיימת בעומקים שלי. הבתים רובם בעלי שלוש קומות עם יחידת "משרתים" ושוער ושער, מובלעות מובלעות של בתים מוקפים בגינות מטופחות ושערים. אין גנים ציבורים, אין ספסל לשבת. אני הולכת במעגלים ולמרות המכוניות המפוארות לרוב הדיירים בשכונה זיהום האוויר מורגש גם כאן בכל פעם שמכונית עוברת. ריח הזיהום מתקיים כעננים כבדים הנעים מהעיר ואזורי התעשייה שלה וחולש על פני כל האזור, למרות פוטנציאל מזג האוויר האידאלי, היבש מצד אחד (העיר בגובה 100 מטרים לפחות מעל פני הים) והגשום לעיתים קרובות. רק ריחות תנורי הבישול מנחמים. אילו ריחות הדומים לריח הקמין, עץ שרוף שתמיד נוסך מתיקות באפי. מדי פעם אני קוטפת עלה גרניום או פרח יסמין שריחם עז יותר מאלו שבארץ וממוללת אותם על יד אפי, שואפת לקרבי ריח טבע. טבע שהוא חלום להתגורר בתוכו והחלום מתקרב ומתרחק, מתעתע בי.

ציור אייפד של חלק מהבית


השערים בשכונה

8. ציור

הבאתי צבעי מים ומחברות סקיצות אבל אני מוצאת את עצמי בעיקר מציירת באייפד. מעט ציורים. האצבע שלי נעה במהירות באפליקציה וכל ניסיון שלי לאכול במכחול ולפתוח את קופסת צבעי המים נכשל. אני מציירת את הילדה האחת שהצלחתי לצלם, הילדה מהגן של יעלה שקוראים לה Qwueh

ציור אייפד של Quweh

  ואז את איירין הנני והילדים של איירין (מתמונות שהעבירה אלי)

ואת מלכיטו החברה האתיופית ישראלית של גל עם הבן שלה כידן.

מלכיטו וכידן
איירין

האצבע שלי לא רוצה להרפות מהאפליקציה גם כשאני מול הנוף האגם נאיוושה, והזברות חולפות על פניי, אחת אפילו מתעכבת ממש על ידי. אני עם האייפד במרפסת הקרקע, מציירת ומציירת.  כשאני מסיימת את הציור באייפד אני ממהרת לאגם עצמו עם צבעי המים ומחברת הסקיצות , מנסה לצייר, אבל הזברה.. (הציור והסיפור כאן) וגם יעלה ואביה מגיעים. יעלה רוצה לצייר אתי ואני נותנת לה את צבעי השמינקה שלי ואת המכחולים האהובים עלי. הקופסה נופלת וקוביות הצבע מתפזרות על העשב.  הכתמים הבודדים שציירתי נספגים בדפים הגרועים וכמעט נעלמים. אנחנו אוספות את הצבעים והמכחולים ומצטרפות לאבא ואימא וגילעד. אולי נראה את ההיפופוטמים, אבל השומר מזהיר אותנו שלא נתקרב יותר מדי לאגם כי היפופוטם יכול לצאת פתאום ולחשוף את לועו. דווקא הייתי רוצה לראות. לוע כזה ראיתי במוזיאון המקומי.

לוע ההיפו במוזיאון הלאומי בניירובי
המוזיאון הלאומי בניירובי

אחרי הטיול לרגלי לאגם אני ממשיכה לתוך החורש לבדי ולראשונה מרגישה חופש ואושר מציף. היתושים והמעופפים האחרים שחגים סביבי לא מזיזים לא. אני שואפת לקרבי את הטבע הפראי הזה, ויודעת שלמרות זמני הקצר מאד במקום הזה אני יכולה להפוך אותו לנצחי. אני מקפלת אותו לתוכי ומטמינה עמוק.


9. פילים ווקארן בליקסן (איזק דינסן).

לפני הנסיעה ביקרתי את נורית (זרחי) בביתה והיא סיפרה לי על איזק דינסן, ואמרה לי לקרוא את הסיפורים הגותיים שלה. בניירובי נודע לי שאיזק דינסן היא קארן בריקסן ושיש מוזיאון על שמה שהוא הבית שלה. המוזיאון הומלץ בטריפ אדוויזר ולשם נסעתי לבד במונית. לא היו מבקרים במוזיאון ולכן קיבלתי מדריכה פרטית ששמה סינדרלה, שסיפרה לי במשך שעה רצופה ללא הפסקה על חייה הסוערים של קארן. המדריכה התחילה בכלי הברזל הכבדים בהם השתמשה קארן בעצמה כדי לחרוש ולעבד ולהוביל את פולי הקפה שגידלה באזור . היא הגיעה לניירובי מדנמרק, מקום הולדתה, בעקבות בעלה המיליונר השוודי שבגד בה ונעלם ובניירובי התאהבה באחר, אינטלקטואל וצייד, אתו יצאה למסעות ציד.  הבית שלהם מלא בשטיחי פרוות עם ראשי נמר שהם צדו ומשראיתי את רגלי הפילים (אמיתי) כרגלי שולחנות (את הפילים צדה קארן בעצמה, סיפרה לי המדריכה בגאווה) התמלאתי בחילה ורק רציתי לעוף משם. שטחי הגינה והחורש כבר לא עניינו אותי וגם כמה מהציורים היפים שציירה (תלויים בחדרים) לא משכו אותי לצלם. סיימנו בספסל אבן קטן בחזית הבית, על יד המטבח, שם ספרה לי המדריכה שזה היה הספסל האהוב על קארן. בלילה הייתה יושבת ומעשנת סיגר לאור הכוכבים ואז הולכת לישון. דמיינתי אותה עם הסיגר הזה וזו התמונה האחת שאותה הייתי מצלמת ומאמצת. איך אפשר להרוג פיל? לצוד. מניין לאדם תאוות ציד. אני מבינה שזה קשור לאוכל. אבל התפתח מזה ספורט עצום, גאווה, חמדנות, יהירות. והנה הפילים המתוקים בבית היתומים לפילים. התאהבתי בהם עד עמקי נשמתי

גילעד מאכיל פילון
בית יתומים לפילים

ושם נזכרתי בשימבה של נעמי  לוויצקי שפעם מזמן היינו בקשר. וכתבתי לה סמס פייסבוקי . נעמי התרגשה מזה שאני באפריקה, וכך הגעתי לספרה המטלטל "ילדה רעה". שימבה לצערי כבר בגן עדן (כך סיפרה לי נעמי), אבל ליעלה ציירתי שימבה אחרת (בפוסט כאן) שלא תפחד מפילים..

ציור פיל תינוק ליעלה. באייפד.


10. נמל התעופה בתל אביב.

מזה שנים לא טסתי והכל השתנה מאד. אולי הקורונה דחפה לשינויים הטכנולוגים האלה. אני  בתמימותי נזכרתי שיש לי כרטיס מעבר ביקורת דרכונים, כזה ששמים את כף היד ועוברים. מסתבר שזו היסטוריה. ושוב המצלמות האלה שסורקות את הדרכון ומצלמות את הפנים. בלי מסכה כמובן.  הפעם לא התבלבלתי והצלחתי במשימה במהירות, אולי כי שוב לחצה שלפוחית השתן… והנה בחדרי השירותים חידוש: כיורים עם כמו מסך נגיעה מעליהם. נוגעים בציור מים או ציור סבון או ציור מייבש ידיים, והכל באור כחול כזה. וכמו ילדה התפעלתי ושטפתי ויבשתי ושוב שטפתי וייבשתי. ארץ הפלאות נשכחה מיד בתורים הארוכים והמפותלים עד סחרחורת בבדיקות לקורונה. הנה המציאות טופחת על פני. נדחפים ורבים ומסתחררים בעמדות הרבות של  הבדיקות. רק כעבור כעשרים שעות קבלתי את התשובה השלילית. אני יכולה לצאת מהבידוד לנסוע לקחת את סקאיי הכלבלב שלי מהפנסיון המשפחתי הנחמד שהופקד בכפר סבא. מנצלת את שעות השקט האחרונות לכתיבת הפוסט הזה. מקווה שלא ארוך מדי. שיצא גם מעניין פה ושם.

ביי ביי קניה

מוזמנים להיכנס לכל עשרת הפוסטים שלי על ניירובי ו/או לגלגל ולצלול אל כל השאר… כאן קישור לבלוג או פשוט להקיש לדף הבית.


ניירובי 8-9 . נאיוואשה

ביומיים האחרונים התחלתי להרגיש את הקסם של אפריקה. המרחבים, הצבעים, קולות הצפרים בפוליפוניה עותקת נשימה, והזברות.. גיליתי את הזברות, כה עדינות, מביטות הישר לעיניך, לליבך. עם אחת היתה לנו שיחה קטנה. היא התקרבה מאד כשציירתי, רצתה לראות מה אני עושה, כשראיתי אותה כשני מטרים על ידי קצת נבהלתי אבל אז שאלתי אותה מה שלומה והיא אמרה שהיא רוצה לראות את הציור. אמרתי לה שאני לא ממש מצליחה לתפוס את כל היופי הזה, העצים הענקיים המפותלים והיא אמרה אז תציירי אותי. היו לי רק טושים בצבעי ירוק וורוד וקצת צבעי מים שמשום מה לא נתפסו על דפי מחברת הסקיצות שלי. הצלחתי לצייר את עיניה ואזניה , וכשרציתי לצייר את הפה המחייך שלה היא עפה לה בדהרה לכוון האגם, אולי כי הגיע השומר שסיפר לי על ההיפופותמים שיכולים לצאת מהמים אם יושבים קרוב מדי לאגם.
אחר כך מצאתי גזע עץ אחר, רחוק יוחר, לשבת ושוב התחלתי להכתים את הדף בכמה צבעים שקופים. אולי הפעם יצליח לי והנה שוב הופיעה הזברה שלי. השעה כבר היתה בין ערביים ואור זהב ורדרד צבע את גזעי העצים והעשב. ממרחק קצר ראיתי את הצבאים מביטים בי בשלווה. שוב שאלתי את הזברה מה שלומך והיא אמרה שהיא קצת עייפה ומחכה שיהיה חושך כדי שתלך לישון ושמקום השינה שלה הוא בדיוק על יד גזע העץ שישבתי.
אספתי את הדברים שלי והצטרפתי למשפחה שלי שטיילו על השביל לאגם. שומר המקום סיפר לנו שבשנה שעברה היתה הצפה והאגם הגיע עד המלון.  וגם ההיפופותמים. שאלתי אותו אם איזה היפו אכל אי פעם את אחד האורחים, והוא ענה לי מה פתאום, אנחנו שומרים על כולם. ואז אמר לי שהוא חולם על ישראל ורצה לדבר אתי על ראש הממשלה לשעבר אבל אני הקשבתי לציפרים והייתי מנומסת ונפרדתי לשלום.
התרשמתי מאד מהמפלים הקטנים המפוזרים בין הפרחים המעוצבים בגינון מושלם במלון. אני חייבת מפל קטן כזה בבית. קול המים השקיט לשעה את כאבי הזכרון מהמקום בו באתי ואליו אחזור בעוד כמה ימים.
היינו גם בחווה שבה מתגוררים חברים של המשפחה, זוג ישראלים עם שלושת בנותיהן הקטנות. החווה מבודדת למדי והם אכן טועמים את אפריקה היותר אותנטית מהחיים בניירובי. יצאתי מהחצר שלהם והפתעתי את עצמי במחוות ידידותיות עם הילדים המקומים. פגשתי את ג'וי המדהימה, היא הראתה לי את הכניסה לבית שלה וספרה לי שהיא הולכת לבית ספר וכבר יודעת לקרוא ספרים של גדולים. היא בת תשע ורציתי לצלם אותה אבל קצת התביישתי, אך את שלוש הבנים שצצו אחר כך הצלחתי לצלם. הם היו מאד שובבים ועשו פרצופים למצלמה. קישקשתי איתם ועם האבא או הדוד שלהם והם סיפרו לי על הר לונגנוט שרואים בקצה הנוף, הר מחודד שמספרים עלי שבלילה הוא משנה צבעים וצורות ולפעמים נוצץ או מהבהב. שאלתי אותם אם טיפסו עליו והם אמרו "לא" בבהלה. החברים הישראלים של המשפחה שלי כמובן טיפסו עליו, עם שלושת בנותיהן ואמרו שזו בכלל לא בעיה ושהן טיפסו גם על הרים יותר גבוהים.
באותה שעה בשדות החווה הרגשתי אושר ושחרור שלא חוויתי מזמן.  אספתי אותו לתוך פינה בתוכי שלא אשכח בשעות התהום שלי, ולמחרת מוקדם בבקר ישבתי במרפסת של החדר שלי שבקומת הקרקע. המרפסת משקיפה לאגם וציירתי את האגם ואת העצים באייפד שלי. ואז באה הזברה שלי ובקשה להיכנס לציור. והיא נכנסה. ואחרי זה היא הראתה לי עוד זברה שעמד מרחוק והסתכל. זה הזברה שלי, היא אמרה, אף אחד לא יודע שהוא חבר שלי. הוא האהוב הסודי שלי ואני רוצה שתשימי  אותו גם בציור. אז ציירתי גם אותו.
עברו שעתיים ולא שמתי לב כמה קפוא היה בחוץ, ראשי היה עטוף בצעיף של האהוב הסודי שלי וריח גן עדן של אפריקה התפזר ממני ועד ההרים הרחוקים בארץ אחרת לגמרי.
בדרך חזרה צילמתי מהמכונית סצנות המתרחשות על הכביש שהן אחרות לחלוטין מעולם הקסמים שמסביב לאגם. אגב זהו אגם נאיוואשה והוא מאד גדול ומחליף צבעים בכל שעה מעשרים וארבע השעות שהותי שם.
השאר בפוסט הבא


ניירובי ימים 3-4


מנסה לקחת מחברת רישומים ולצאת מהשער הראשי.  כביש גדוש מכוניות, אופנועים וזוהמה  מה חשבתי לעצמי, שאמצא איזו פינה לשבת לרשום את העוברים ושבים?

חוזרת לשער ולוקחת כוון שמאלה. אתמול טיילנו כאן עם הילדים והכלבה. אולי אשים לב לאיזה עץ מיוחד ואוכל למצוא אבן לשבת. פרחי כובע הנזיר פורחים כאן כל השנה ומאד ירוק, גבוה וצבעוני.

למרות מזג האוויר האידאלי, הפורח והירוק, אין חורף או קיץ . זיהום האוויר חודר לכל פינה, גם לשכונות העשירות כאן. עשן סמיך מסתובב בין חצרות האחוזות והגינות המרשימות. לכל בית שער כבד ושומרים. אין מדרכות אבל דשא ופרחים ועצים עבים וגבוהים שבצמרותיהם צפרים גדולות שחורות הנשמעות כמו בכי של תינוקות, סוג של.

לא מוצאת פינה לשבת או מראה מעניין. עמודי חשמל, חוטים שונים, שנאים  וקופסאות תקשורת משתלשלים מכל מקום בין הבתים המפוארים. נכנסתי דרך השער של הרחוב בו נמצא הגן של הילדים. איירין הנני אמרה לי שזהו רחוב מעגלי.

בגנים של הילדים ( מונטסורי) חולצים נעליים ונועלים קרוקס קנייתי. לכל ילד הקרוקס שלו. זה סוג של תלבושת אחידה. בשער הראשון מודדים חום. את השער השני לא עוברים. אחת מהצוות באה לאסוף את הילד. גילעד בגן הקדמי ויעלה באחורי. הם לא בוכים ונעלמים לתוך המבנים. איירין ואני חוזרות לבית. זה היה לפני שיצאתי לחפש מקום לצייר. כנראה לא אצייר בשהות הזאת .

מה חשבתי לעצמי

היה זה אתמול שהלכנו להאכיל ג'ירפות? או אולי יום קודם. שלוש ג'ירפות בשבי מורידות את צווארן הארוך לכוון הילדים האוחזים בידיהם קערות קטנות עם אוכל יבש. לגירפות לשון שחורה ארוכה ודי רירית. לא היה תענוג גדול, אבל זה משהו שעושים כשמטיילים עם ילדים. ואז קונים ג'ירפות מעץ בחנות מזכרות.

ספארי. לקניה נוסעים בשביל ספארי. האמת, לא הכי מעניין אותי ספארי. היה חלום אפריקה אחר,  אולי מזמן, כשהייתי ילדה. כפרים כאלה עם ריקודים ומוזיקה. בקתות מקש. ברור שזה לא קיים בניירובי. סתם פנטזיה של ילדה שאולי היה לה ספר כזה על ילד שקראו לו ממבו וילדה שקראו לה יוקה.

אתמול בכיתי שעות. נראה לי שנדבקתי מהתקפי הטנטרום של המשפחה, כל טנטרום עם הגוון שלו, הסיבה שלו.

ציור באייפד מהמרפסת של החדר שלי
פנטזיה 1
יוקה. פנטזיה 2


%d בלוגרים אהבו את זה: