עֵץ הפֶּקָאן עוֹמֵד
תָּמִיר, עֵירֹום
בֵּין עַלְוָות שְׁכֵנָיו
בַּגִּנָּה הַצִּיבּוּרִית
קֶרֶן שֶׁמֶשׁ יְחִידָה נִשְׁלַחַת
מִתּוֹךְ עַנְנֵי השְּׁחֹור
—
פברואר 2023
תגית: איריסיה
רצנו
(שיר שמצאתי)
*
ים אחד שצילמתי
רצנו משני קצוות
גשם סוער ופקק
ים אחד שצילמתי
חשכת נובמבר בחניה
רצנו משני קצוות
ים אחד שצילמתי
גלים שחורים
שארית קו אור
על חול
התנפצנו
ציור אחד שציירתי
–
–
–
הדיוקן האבוד
ציירת עשתה כמה סקיצות פורטרט על לוח עץ זול, לא יצא טוב, זרקה לפח, אולי הציור בצבץ בין ערימות הזבל . מישהו לקח. מה היה לו בראש. אולי חשב שהדיוקן יפה. אולי היה לו סוג של סטייה. אולי היה לו איזה כישרון. הביא לחדר שלו. קנה קופסת צבעי גואש בחנות הצעצועים השכונתית, שני מכחולים וערבב עד שנראה לו גוונים דומים שיוכלו לתקן ולצייר את עין שמאל שנמחקה חלקית. במרכז הציור היה סדק והוא מילא את הסדק בצבע דומה לצבע לוח העץ וצבע בוורוד את הצוואר המחוק למחצה. עכשיו הדיוקן ממש מצא חן בעיניו אבל היה חסר לו משהו: זקנקן. הוא ערבב חום ולבן ובעזרת קיסם שיניים הוסיף זקן ושפם. הוא הניח את הציור על השידה הלבנה שהביא מהזבל כמה ימים קודם לכן ובזמן שאכל מולו תפוח החליט שחסר לדיוקן רקע. הצבע הצהוב ירוק של התפוח התאים לרקע. עכשיו היה מוכן והוא תלה אותו על הקיר של הצריף בו התגורר בשולי השכונה.
(מאז עברו שנים רבות. מאות שנים. במקום הצריף עומד בנין רב קומות לצד בניינים אחרים רבי קומות, "מגדלי העננים" הוא השם של המרחב האזורי, כבר אין מושג כזה שכונה. והציור? בוודאי נבלע בתוך כף האשפה של הטרקטור שהפיל את הצריף לאחר מותו של האיש.)
את הציור כמעט בשלמותו מצא הסדרן מחיריה, אתר הזבל המרכזי. הוא חשב שהציור יפה ואולי יעשה אתו משהו, יתקן, ייתן מתנה, ימכור. משהו. הוא היה צייר חובב והפך את הדיוקן של הגבר הצעיר המזוקן לאישה. הוא הוסיף כמה גוונים בצבעי אקריליק מעודנים יותר והתמלא סיפוק. זה לא רע, חשב לעצמו, אני אנסה למכור אותו לאספן אחד משוק הפשפשים, אדון חוג המפורסם. אדון חוג אכן קנה ממנו את הציור בסכום מכובד יחסית, שם אותו במסגרת ענתיקה שהייתה לו בחנות וכמו חיכתה לציור שיבוא ויתיישב בתוכה. הוא הציג את הדיוקן בקדמת החנות. הציור נרכש כעבור יממה והמשיך להתגלגל ולהירכש על ידי סוחרים שונים ומשונים עד שהגיע לידי סטודנט לארכיאולוגיה שהביא את הציור למורהו. המורה, שמלבד מאיסוף חרסים ושאר פריטים ארכיאולוגים היה גם חובב ציורי דיוקן. הציור הזה נראה לו שעבר כמה גלגולים והוא החל לנקות אותו באציטון מינרלי כדי להסיר את השכבות העליונות.
המשך יבוא..
הסיפור בהשראת הסדרה מעולה המוצגת כיום בנטפליקס "בעקבות ליאונרדו האבוד"
–
הציור שבראש הפוסט מתוך ציור אבוד שלי:
חמישה מביצת הברווזים
חמישה רשמים/הגיגים בסקיצות קטנות בעקבות ביקור בביצת הברווזים הקטנה בפארק הרצליה.
1. כשאני מלמדת אני מסבירה: מספיק לצייר משהו אחד שניתן לזיהוי והשאר יובן ויושלך ממנו.
2. כדי לצייר "אבסטרקט " צריך לעבור קילומטרז' רציני של ציור מהתבוננות
3. אחרי הרבה תירגולים (אולי שנים) של ציור באקוורל על נייר מאפשר (מחיקות, שקיפויות, טקסטורות ושאר סוגי כתמים) אפשר ורצוי להתנסות הניירות אחרים. גם בכאלה הכי לא מתאימים. כל האקוורלים שכאן על נייר רישום זול הדומה לעיתון.
4. יש הרבה יופי באקוורל "טהור". שאין בו סימני רישום. להוסיף רישום וטושים זו תוספת על ידע בסיסי שהצטבר. אפשר להבחין מתי ישנו הידע ומתי האקוורל רק דקורציה.
5. כל האקוורלים האלו צויירו בסוף שבוע אחד בזמן האזנה לפודקסטים בנושאי התמודדות עם אובדן, לחץ וחרדה, אי וודאות ובדידות כרונית.
–
–
–
איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio
–
–
–
–
פרגמנטים (מהגינה השכונתית)
1.
עץ האגוזים נע ברוח קיץ
או שמא זו אני
זזה מפה
לשם
2.
ענני יולי תלויים
על הגגות מדרום
השביל כבר נקי מפזורת
הסיגלון
3.
סופי וטופי עדיין כאן
קולותיהן מתערבבים
צווחות עורבנים
כתמי צל אפורים
4.
קיצצו את השיחים
עד סוף הקיץ
לא אוכל עוד
להסתתר
–
–
–
–
בקצה הגינה . וגם וריאציות
בקצה הגינה השכונתית, בחום שלושים פלוס מהביל, בין עץ סיגלון שכבר השיר את כל סגוליו ובין צאלון שהחל להאדים, בסוף הדשא המיובש והמלא הפרשות כלבים וחתולים מקומיים, מתגלה תפרחת שכזאת, נוצצת לרגע בקרן שמש מבעד להבל הסמיך הבלתי נסבל, הסבוך במחשבות שבין אי וודאות אחת לאחרת, אני מושיטה יד וקוטפת קומץ קטן של המלאכים האלה, בצבע היפה בעולם, כנראה שמם לפופיות, או מיני לפופיות כי הן כל כך קטנות ובינתיים לא מתלפפות עדיין על כלום, אין להן אחיזה, אבל אני נאחזת בהן, בבקר של אמצע יוני שאוחז בגרון, מביאה אותן לאגרטל זכוכית זעיר שמיועד לפרטים הקטנים הנסתרים מהעין, מציירת בסוג של רגע חיבור חסד, אולי אלוהי, אקוורל קטן. עולם ומלואו
שלוש וריאציות לבוקר שבת. לצייר פרחים בצבעי מים זה הציפרלקס הנוסף. זה יותר מהציפרלונצ'יק. זה המיינדפולנס. זה יותר מהמיינדפולנס הטרנדי, אבל זה כן פול-נס. כל מה שצריך זה ערכה קטנה של צבעים, מכחול, מים ובלוק קטן. את הבלוק נרכש בקרביץ והוא בכלל לא לצבעי מים. סתם כזה. מרובע. הוא בשביל פיס אוף מיינד, ויש שעות שזה עושה את העבודה יותר מהכל. אולי לא צריך סטודיו. אולי לא צריך מקום ומעמד ותערוכות וכל השאר. כי הכל בתוך הבטן. הלב. הראש המלא התרוצצויות. ובין ההתרוצצויות מבליח פה ושם חלל. ריק. כלום. ובתוך הכלום הזה אפשר להכנס. לנשום פרח.ים.
–
=
פטוניות. מחשבות בלתי גמורות
יוני מטפס במדרגות הנעות באיטיות חורקת לקומה הבאה הידועה וגם לא ידועה. האם בקומה מעל יהיו המסלולים המוכרים המעייפים המייאשים, או תתגלה איזו דלת למסלול מפתיע ומהי הפתעה. אנחנו נאחזים במוכר, גם כשהוא כל כך מעייף, בודד, מתפלש בתוך עצמו. יום ועוד יום. משימות קטנות. לוח שנה דליל. פה ושם משהו. ליותר מזה אין מסוגלות והמדרגות עולות לאט לאט. חורקות. לפעמים צריך לאחוז במעקה. ישנם קטעים שאין מעקה ושווי המשקל עומד למבחן.
פטוניות
זו העונה של הפרחים הצבעוניים הדביקים הללו. הם נראים תמימים בעציצי המשתלה. צבעיהם מושכים. לפעמים, בעונה הזו, שהפריחה התייבשה ולא מעוררת השראה אצלי בשכונה אני תרה שוב ושוב אחר פרח לציור, בשביל התלמידות , בשבילי, כי פרח זה אחיזה בחיים, בכוח להמשיך. במרחק ההליכה אצלנו המבחר עייף כמוני. במשתלה הקרובה רק פטוניות קטנות שנעשות דביקות ומיובשות אחרי שבוע. ציירתי את אלה אמש, בזמן שגם הן ציירו, להספיק לפני השתילה באדנית המטבח. יום שלישי. המדרגות ממשיכות לנוע בחריקה.
לפעמים מספיק כמה כתמים.. הלא גמורים הם השקט שבין פעימה לפעימה. יש לנו נטייה להוסיף, לפרט, לגבב, לתקן, להשלים, לפחד מלהניח לדברים. בצבעי מים יש לדעת את הרגע הזה, הרגע שכל מה שיבוא אחריו אין בו באמת צורך למעט ניסיונות לתקן, לכפר על טעויות, להתנצל, להאשים את עצמנו בזה שידענו שאסור להיכנס לאותו נהר פעמיים ובכל זאת נכנסנו. לפעמים נעשה לנו חסד ואנחנו ניצלים מטביעה, אבל בלענו הרבה מים והמים האלו כבדים כבדים בבטן. נקב קטן ויתפרצו למפל של צער עולמים
הנה הבלתי גמור
האמת שהוא מושלם, האקוורל הקטן הזה, שנעשה כביכול כלאחר יד. שלא כמו זה שצויר אחריו. מי צריך לדעת שאלו פטוניות עלובות, דביקות, שאריות של ייאוש ובדידות, מי צריך לדעת את השכבות בניסיונות התיקון של חוסר סיפוק ותסכול וביקורת עצמית צפופה מחרדה קיומית, מי צריך לדעת שמתהפכת הבטן מהמחשבות על הבאות, על איך, על כמה, על מה יישאר ומה לא
הנה הציור המלא ספקות
–
–
–
–
כְּפַפוֹר
כפור. כפור. כפור. מה את מגזימה. תראי את ההולכים בין הפתיתים. פתיתים. פליטים. כפור. כפור. מילה לא יוצאת לי מהפה. חברת החשמל עשתה עסק עם הקוטב. בכל פינה מודלק משהו. אין לי בגדים לכפור. מה אני בוכה. בסוף החורף הקודם עשיתי ניקוי. זרקתי סוודרים שהיו לי עוד מקנדה, עשרים שנים לאחור, שמיכה ראשונה לילכית שקנה לי בן זוג משנות הארבעים לחיי, חורים חורים כבר היתה מרוב כביסות וסנטימנט. זרקתי חולצות פלנל מירושלים של שנות העשרים שלי. בהתחלה גזרתי אותן כי היתה לי מן פנטזיית הרחבה כזו, לא שהתרחבתי, להיפך, ואז זרקתי וגם את נעלי הבית שהוא קנה לי בשנות החמישים לחיי , ברומא , שהיתה אמורה להיות חמה באותו ביקור שהתעלפתי מהפיאטה, אבל היה קר ובמלון הנידח לא היו שטיחים אבל בחנות המלון נותרו זוג נעלי בית מכריסטמס, אדומות עם כבשה קטנה נעוצה בכל נעל, והן היו מחממות מספיק כדי לשרוד את רומא, וגם אותן כיבסתי עד עצמות הסוליה וזרקתי בשנה שעברה (את הכבשים גזרתי ושמרתי) והנה נסחפתי כאן בגלל הכפור, מקלידה באצבעות ימין הכחולות משהו כדי להרגיש קיימת.
אני אוהבת את המחט הננעצת. הוא שונה מהמכחול. היא לא עושה חשבון והיא לא מנוסה והיא גם גסה כשהיא צריכה לשרוט ולחתוך עמוק כי כואב, או במקום שיכאב, היא קעקוע. היא פירסינג. היא מנחמת. היא גם מצחיקה. ומרפאה קצת פה ושם. היא לא מתחייבת ולא מחוייבת והיא בוחרת מה שבא לה. ואם יש לה בחילה יש זה בסדר לפעור פה ולתת לה לדבר בשפתה. שפת הכפפור
קשה לעבוד עם מחט. זה פוצע ולא מדייק ומוליך למקומות מפתיעים ולא מתוכננים ואולי זה מאפשר לי להגיד את מה שאין לו מילים כי הכלום הזה, ימים רבים, מערה להתחבא בה מפני הזמן שעובר ומתכלה אפילו שאני יודעת שאין דבר כזה זמן ואין דבר כזה עובר ושום דבר לא מתכלה באמת. אבל מהי הבאמת הזו. למדתי הרבה שנים על מהי הבאמת ואני לא יודעת עכשיו כלום. וגם הזמן או הזמנים המקבילים וגם על מה שכן משתנה ומה שלא משתנה והם מתקיימים בו זמנית אבל עכשיו אני לא מבינה בזה כלום, רק לוקחת לפעמים מחט ונועצת בבד זה או אחר, כן עדיין נמשכת למצעים טיפוליים או רפואיים, כאילו שיש בזה ריפוי. אין ריפוי.
ואמש
ניסיתי בכל שארית החום שנותר בוורידיי, אולי בעקבות ובהשראת עבודה יפה של דורית נחמיאס (איל הצפון שמפציע מפנים או מחוץ לחלון), עלתה במרווח שבין המחט לפיסת הבד דמות שאולי דמותי, מי.
לבדה באדניה
כולם מצלמים כלניות. אולי לא כולם אבל כשמחשבות שלך ננעלות על החסר הגדול בחייך של זוגיות ומשפחה ביום שמש אביבי אז נדמה שכל העולם עשוי מטיולים וארוחות ושמחת הביחד, ואת, כמו הכלנית הבודדת באדניית המטבח שלך, מסתכלת על הפריחה של משפחות הפרחים סביבך ולמרות השמש קר לך ואת רועדת.
בבקר יצאתי עם סקאיי הכלבלב לראות מה השתנה וצמח בשבועיים שלא הייתי כאן, בחלקה הקטנה שנותרה מאחורי הבניינים בשכונה שלי. אז החמציצים גבהו מאד, החרציות כבר מפציעות בינהם, עדיין לא במלואן, פה ושם חרדלים וסביונים. בקצה אחד הופתעתי לראות תורמוסים שהקדימו השנה וכמעט נכחדו בשנה שעברה כשחתכו את רוב החלקה הזו לטובת ( לרעת) שטחים פרטיים מגודרים ואסורי מעבר. היו כמה רגעים של שקט ורציתי לצלם את השקט הזה. כשמתעורר רצון לצלם או לצייר אני מתחברת למקום שהוא מעבר ליאוש הקיומי שמציף יותר ויותר משנה לשנה. החודש אהיה בת 63 וזה מפחיד אותי מאד. ישנו פער גדול למדי בין איך שאני נראית מבחוץ לבין מה שמתחת ומה שמתחת למתחת, העצמות והדם של הנפש.
אני לא מתפשרת ולא מסוגלת אלא לדייק את צורת החיים שלי ומשנה לשנה זה הולך ונעשה מאד לבד. והיום, למרות הצילומים העליזים והמפגש עם אחת החברות הספורות שנותרו בחיי הרגשתי את הקור הזה של נשיפת המוות בעורף.
זה צילום מהיום. מבט התורמוס החגיגי לכוון השיכונים המכוערים שבאחת הכניסות אני מתגוררת.
היום הופיע בזיכרונות הפייסבוק טקסט (קטע ממכתב) שכתבתי ב 2016
כאן שבת חמימה, סוג של אביב, מוקדם השנה, עץ ההדרים בחצר כבר פורח וריחו הכבד, העמוק שוב מפריע כל כך, אבל אני חסה עליו, בכל שנה מתלבטת אם להוריד אותו אבל מתאפקת כמה שבועות עד שזה עובר, סוגרת חלון שלא יחדור הריח ויתפוס אותי, בעיקר בלילה.
יכולתי לכתוב ספר על הריחות והשפעתם על נפשה של ציירת נידחת, אי שם בשוליי החיים הנחשבים, על אפה שלא חדל מלדמוע ועיניה שלא שבעות אף פעם מפרח זה או אחר,כמו פרחי ה- ח׳ האופייניים לסוף החורף, חרציות וחמציצים וחרדלים וחוביזות. קודם החמציצים ,הם הצחוק הראשון של שמש החורף. צחוק של תינוק. ואז החרציות, בבת אחת מתפרצות וצומחות לגובה בולע, מנקדות, או יותר נכון מכתימות את השטחים בשכונה שעדיין לא בנויים בצהוב זוהר חסר רחמים ומפיצות את ריחם החמוץ המאסיבי שחודר דרך החלונות או כל פתח אחר, אשר בימי השרב הבלתי אפשריים של סוף החורף הן נעשות גם כן בלתי אפשריות וכבר קשה מדי ומסורבל ללכת בשבילים, כי הן פולשות לכל עבר ומי יודע מה מסתתר בתוך ערימת הצמחייה הזו שצומחת יותר מהר מהמחשבות שלך
גם האפונה הריחנית פרחה בחלון המטבח אבל ימיה קצרים כל כך. היא דלילה ובודדה ונדירה, התלבטתי אם לקטוף אחת ולשים על שולחן המטבח כדי שאוכל להריחה יומיים אבל החלטתי להשאיר אותה על אדן החלון והשרב הפתאומי ייבש אותה, לא נורא, עוד שלושה ארבעה ניצנים מחכים להיפתח בסגול ורוד מתוק, כמה אושר יש בפרחים האלה, המשתנים עם העונות, אפילו החרציות וההדרים המעצבנים עושים שמחה בכל שנה כשהם מופיעים מחדש, כי זה אומר שהעולם זז ויבוא קץ לאשלייה הזו שנקראת מציאות, למרות שבמציאות הזו מתגלמות הפריחות המפעימות. כמו של פרחי כובע הנזיר שבקרוב ייהפכו לפרפרים לבנים אבל בינתיים הכתום המופלא שלהם מתגנב מחצר השכנה וקורץ כממתיק סוד עם הפס השמש שמתרחב מדי יום בחצר חשוכת החורף, וזה היתרון של הקיץ המתקרב, כי לסקאיי כלבלב הרוח שלנו ישנה נחמת שמש בחצר ופחות צריך להשתמש בתנור חימום
הנה ציור לקט פרחי השדה הנ"ל מלפני שנה
וזה ציור מלפני שנתיים, מאותו שדה
מרץ 2020 Iris Kovalio
ועוד אחד מאותה שנה שבה התחלתי להזדקן (גיל 61 עם קורונה באוויר)
ומסיימת בציור של אובדן סבלנות (שוב מרץ 2020) ואולי עוד כמה דברים, עם צהוב אופטימי ותכלת שעכשיו באופנה בגלל החדשות הקשות מאוקריינה
ארוחות
אני בת כמעט 63 ועדיין מתגעגעת לארוחות שישי בערב שלא היו לי מעולם, עם אבא ואימא ואחים ודודה ודוד וסבתות וסבים.
בבית שליד זה שהתגוררנו, בשדרות יהודית, גרו משפחה דתית ממוצא הונגרי. הרומנים (אצלנו) לא אוהבים הונגרים. רק פעם או פעמיים הרשו לי להתארח אצלם לארוחת שבת או בסוכה שלהם. קנאתי בבנות אבל אימא שלי לא אהבה אותן. הן דווקא לא היו פושטקיות. היו בעצם פושטקית אחת בשכונה, ג'ינג'ית שגרה למעלה , ופושטק אחר שהיה מוריד את המכנסיים בכל הזדמנות שהאור כבה במדרגות וגם היה את המשוגע שצרח מהחלון בבית ממול, אבל הילדות של הדתיים היו טובות ואני קנאתי בהן ורציתי ארוחות שישי בערב כמו שלהן עם חלה ומזמורים. ארוחות שישי משפחתיות לא התקיימו בשבילי גם בהמשך החיים, גם לא בווריאציות קשרי הנישואין, למעט פה ושם ערבי הישרדות כאלו ואחרים. הבת היחידה שלי תמיד העדיפה לחמוק מהחור הזה שלי שקרוי חסר בארוחות שישי וחג.
את העבודות האלו יצרתי ב – 2010 והוצגו בווריאציות שונות במהלך 2011 , ארוחת חג פרטית עם שתי הסבתות ושני הסבים שהיו לי. אקריליק על צלחות זכוכית.
הצילום האחרון מהיום. ניסוי בפוטושופ כדי להעביר ממקום למקום.
אחרי שהעברתי מחקתי.
עכשיו נזכרתי ושיחזרתי.
הילדה שהייתי.
הבחירות שעשיתי. שנעשו עבורי. מי עשה בכלל.
בבקשה לא לענות.
איריסיה
סקיצות. Sketches 