תגית: איריסיה

חמישה מביצת הברווזים

חמישה רשמים/הגיגים בסקיצות קטנות בעקבות ביקור בביצת הברווזים הקטנה בפארק הרצליה.

1. כשאני מלמדת אני מסבירה: מספיק לצייר משהו אחד שניתן לזיהוי והשאר יובן ויושלך ממנו.

2. כדי לצייר "אבסטרקט " צריך לעבור קילומטרז' רציני של ציור מהתבוננות

3. אחרי הרבה תירגולים (אולי שנים) של ציור באקוורל על נייר מאפשר (מחיקות, שקיפויות, טקסטורות ושאר סוגי כתמים) אפשר ורצוי להתנסות הניירות אחרים. גם בכאלה הכי לא מתאימים. כל האקוורלים שכאן על נייר רישום זול הדומה לעיתון.

4. יש הרבה יופי באקוורל "טהור". שאין בו סימני רישום. להוסיף רישום וטושים זו תוספת על ידע בסיסי שהצטבר. אפשר להבחין מתי ישנו הידע ומתי האקוורל רק דקורציה.

5. כל האקוורלים האלו צויירו בסוף שבוע אחד בזמן האזנה לפודקסטים בנושאי התמודדות עם אובדן, לחץ וחרדה, אי וודאות ובדידות כרונית.

איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio

איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio

איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio


איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio

איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio


פרגמנטים (מהגינה השכונתית)

1.

עץ האגוזים נע ברוח קיץ

או שמא זו אני

זזה מפה

לשם

2.

ענני יולי תלויים

על הגגות מדרום

השביל כבר נקי מפזורת

הסיגלון

 3.

סופי וטופי עדיין כאן

קולותיהן מתערבבים

צווחות עורבנים

כתמי צל אפורים

4.

קיצצו את השיחים

עד סוף הקיץ

לא אוכל עוד

להסתתר


בקצה הגינה . וגם וריאציות

בקצה הגינה השכונתית, בחום שלושים פלוס מהביל, בין עץ סיגלון שכבר השיר את כל סגוליו ובין צאלון שהחל להאדים, בסוף הדשא המיובש והמלא הפרשות כלבים וחתולים מקומיים, מתגלה תפרחת שכזאת, נוצצת לרגע בקרן שמש מבעד להבל הסמיך הבלתי נסבל, הסבוך במחשבות שבין אי וודאות אחת לאחרת, אני מושיטה יד וקוטפת קומץ קטן של המלאכים האלה, בצבע היפה בעולם, כנראה שמם לפופיות, או מיני לפופיות כי הן כל כך קטנות ובינתיים לא מתלפפות עדיין על כלום, אין להן אחיזה, אבל אני נאחזת בהן, בבקר של אמצע יוני שאוחז בגרון, מביאה אותן לאגרטל זכוכית זעיר שמיועד לפרטים הקטנים הנסתרים מהעין, מציירת בסוג של רגע חיבור חסד, אולי אלוהי, אקוורל קטן. עולם ומלואו

שלוש וריאציות לבוקר שבת. לצייר פרחים בצבעי מים זה הציפרלקס הנוסף. זה יותר מהציפרלונצ'יק. זה המיינדפולנס. זה יותר מהמיינדפולנס הטרנדי, אבל זה כן פול-נס. כל מה שצריך זה ערכה קטנה של צבעים, מכחול, מים ובלוק קטן. את הבלוק נרכש בקרביץ והוא בכלל לא לצבעי מים. סתם כזה. מרובע. הוא בשביל פיס אוף מיינד, ויש שעות שזה עושה את העבודה יותר מהכל. אולי לא צריך סטודיו. אולי לא צריך מקום ומעמד ותערוכות וכל השאר. כי הכל בתוך הבטן. הלב. הראש המלא התרוצצויות. ובין ההתרוצצויות מבליח פה ושם חלל. ריק. כלום. ובתוך הכלום הזה אפשר להכנס. לנשום פרח.ים.

=


פטוניות. מחשבות בלתי גמורות

יוני מטפס במדרגות הנעות באיטיות חורקת לקומה הבאה הידועה וגם לא ידועה. האם בקומה מעל יהיו המסלולים המוכרים המעייפים המייאשים, או תתגלה איזו דלת למסלול מפתיע ומהי הפתעה. אנחנו נאחזים במוכר, גם כשהוא כל כך מעייף, בודד, מתפלש בתוך עצמו. יום ועוד יום. משימות קטנות. לוח שנה דליל. פה ושם משהו. ליותר מזה אין מסוגלות והמדרגות עולות לאט לאט. חורקות. לפעמים צריך לאחוז במעקה. ישנם קטעים שאין מעקה ושווי המשקל עומד למבחן.

פטוניות

זו העונה של הפרחים הצבעוניים הדביקים הללו. הם נראים תמימים בעציצי המשתלה. צבעיהם מושכים. לפעמים, בעונה הזו, שהפריחה התייבשה ולא מעוררת השראה אצלי בשכונה אני תרה שוב ושוב אחר פרח לציור, בשביל התלמידות , בשבילי, כי פרח זה אחיזה בחיים, בכוח להמשיך. במרחק ההליכה אצלנו המבחר עייף כמוני. במשתלה הקרובה רק פטוניות קטנות שנעשות דביקות ומיובשות אחרי שבוע. ציירתי את אלה אמש, בזמן שגם הן ציירו, להספיק לפני השתילה באדנית המטבח. יום שלישי. המדרגות ממשיכות לנוע בחריקה.

איריס קובליו, אקוורל, מכחול יבש, 2022

לפעמים מספיק כמה כתמים.. הלא גמורים הם השקט שבין פעימה לפעימה. יש לנו נטייה להוסיף, לפרט, לגבב, לתקן, להשלים, לפחד מלהניח לדברים. בצבעי מים יש לדעת את הרגע הזה, הרגע שכל מה שיבוא אחריו אין בו באמת צורך למעט ניסיונות לתקן, לכפר על טעויות, להתנצל, להאשים את עצמנו בזה שידענו שאסור להיכנס לאותו נהר פעמיים ובכל זאת נכנסנו. לפעמים נעשה לנו חסד ואנחנו ניצלים מטביעה, אבל בלענו הרבה מים והמים האלו כבדים כבדים בבטן. נקב קטן ויתפרצו למפל של צער עולמים

הנה הבלתי גמור

Iris Kovalio watercolors 2022

האמת שהוא מושלם, האקוורל הקטן הזה, שנעשה כביכול כלאחר יד. שלא כמו זה שצויר אחריו. מי צריך לדעת שאלו פטוניות עלובות, דביקות, שאריות של ייאוש ובדידות, מי צריך לדעת את השכבות בניסיונות התיקון של חוסר סיפוק ותסכול וביקורת עצמית צפופה מחרדה קיומית, מי צריך לדעת שמתהפכת הבטן מהמחשבות על הבאות, על איך, על כמה, על מה יישאר ומה לא

הנה הציור המלא ספקות

איריס קובליו, אקוורל, יוני 2022


כְּפַפוֹר

כפור. כפור. כפור. מה את מגזימה. תראי את ההולכים בין הפתיתים. פתיתים. פליטים. כפור. כפור. מילה לא יוצאת לי מהפה. חברת החשמל עשתה עסק עם הקוטב. בכל פינה מודלק משהו. אין לי בגדים לכפור. מה אני בוכה. בסוף החורף הקודם עשיתי ניקוי. זרקתי סוודרים שהיו לי עוד מקנדה, עשרים שנים לאחור, שמיכה ראשונה לילכית שקנה לי בן זוג משנות הארבעים לחיי, חורים חורים כבר היתה מרוב כביסות וסנטימנט. זרקתי חולצות פלנל מירושלים של שנות העשרים שלי. בהתחלה גזרתי אותן כי היתה לי מן פנטזיית הרחבה כזו, לא שהתרחבתי, להיפך, ואז זרקתי וגם את נעלי הבית שהוא קנה לי בשנות החמישים לחיי , ברומא , שהיתה אמורה להיות חמה באותו ביקור שהתעלפתי מהפיאטה, אבל היה קר ובמלון הנידח לא היו שטיחים אבל בחנות המלון נותרו זוג נעלי בית מכריסטמס, אדומות עם כבשה קטנה נעוצה בכל נעל, והן היו מחממות מספיק כדי לשרוד את רומא, וגם אותן כיבסתי עד עצמות הסוליה וזרקתי בשנה שעברה (את הכבשים גזרתי ושמרתי) והנה נסחפתי כאן בגלל הכפור, מקלידה באצבעות ימין הכחולות משהו כדי להרגיש קיימת.

איריס איריסיה קובליו, פורים 2022

אני אוהבת את המחט הננעצת. הוא שונה מהמכחול. היא לא עושה חשבון והיא לא מנוסה והיא גם גסה כשהיא צריכה לשרוט ולחתוך עמוק כי כואב, או במקום שיכאב, היא קעקוע. היא פירסינג. היא מנחמת. היא גם מצחיקה. ומרפאה קצת פה ושם. היא לא מתחייבת ולא מחוייבת והיא בוחרת מה שבא לה. ואם יש לה בחילה יש זה בסדר לפעור פה ולתת לה לדבר בשפתה. שפת הכפפור

כפפור. איריס איריסיה קובליו 2022

קשה לעבוד עם מחט. זה פוצע ולא מדייק ומוליך למקומות מפתיעים ולא מתוכננים ואולי זה מאפשר לי להגיד את מה שאין לו מילים כי הכלום הזה, ימים רבים, מערה להתחבא בה מפני הזמן שעובר ומתכלה אפילו שאני יודעת שאין דבר כזה זמן ואין דבר כזה עובר ושום דבר לא מתכלה באמת. אבל מהי הבאמת הזו. למדתי הרבה שנים על מהי הבאמת ואני לא יודעת עכשיו כלום. וגם הזמן או הזמנים המקבילים וגם על מה שכן משתנה ומה שלא משתנה והם מתקיימים בו זמנית אבל עכשיו אני לא מבינה בזה כלום, רק לוקחת לפעמים מחט ונועצת בבד זה או אחר, כן עדיין נמשכת למצעים טיפוליים או רפואיים, כאילו שיש בזה ריפוי. אין ריפוי.

איריס איריסיה קובליו, פורים בהפוכה

ואמש

ניסיתי בכל שארית החום שנותר בוורידיי, אולי בעקבות ובהשראת עבודה יפה של דורית נחמיאס (איל הצפון שמפציע מפנים או מחוץ לחלון), עלתה במרווח שבין המחט לפיסת הבד דמות שאולי דמותי, מי.

איריס איריסיה קובליו, 2022, סלפכפור

לבדה באדניה

כולם מצלמים כלניות. אולי לא כולם אבל כשמחשבות שלך ננעלות על החסר הגדול בחייך של זוגיות ומשפחה ביום שמש אביבי אז נדמה שכל העולם עשוי מטיולים וארוחות ושמחת הביחד, ואת, כמו הכלנית הבודדת באדניית המטבח שלך, מסתכלת על הפריחה של משפחות הפרחים סביבך ולמרות השמש קר לך ואת רועדת.

בבקר יצאתי עם סקאיי הכלבלב לראות מה השתנה וצמח בשבועיים שלא הייתי כאן, בחלקה הקטנה שנותרה מאחורי הבניינים בשכונה שלי. אז החמציצים גבהו מאד, החרציות כבר מפציעות בינהם, עדיין לא במלואן, פה ושם חרדלים וסביונים. בקצה אחד הופתעתי לראות תורמוסים שהקדימו השנה וכמעט נכחדו בשנה שעברה כשחתכו את רוב החלקה הזו לטובת ( לרעת) שטחים פרטיים מגודרים ואסורי מעבר. היו כמה רגעים של שקט ורציתי לצלם את השקט הזה. כשמתעורר רצון לצלם או לצייר אני מתחברת למקום שהוא מעבר ליאוש הקיומי שמציף יותר ויותר משנה לשנה. החודש אהיה בת 63 וזה מפחיד אותי מאד. ישנו פער גדול למדי בין איך שאני נראית מבחוץ לבין מה שמתחת ומה שמתחת למתחת, העצמות והדם של הנפש.

אני לא מתפשרת ולא מסוגלת אלא לדייק את צורת החיים שלי ומשנה לשנה זה הולך ונעשה מאד לבד. והיום, למרות הצילומים העליזים והמפגש עם אחת החברות הספורות שנותרו בחיי הרגשתי את הקור הזה של נשיפת המוות בעורף.

זה צילום מהיום. מבט התורמוס החגיגי לכוון השיכונים המכוערים שבאחת הכניסות אני מתגוררת.

היום הופיע בזיכרונות הפייסבוק טקסט (קטע ממכתב) שכתבתי ב 2016

כאן שבת חמימה, סוג של אביב, מוקדם השנה, עץ ההדרים בחצר כבר פורח וריחו הכבד, העמוק שוב מפריע כל כך, אבל אני חסה עליו, בכל שנה מתלבטת אם להוריד אותו אבל מתאפקת כמה שבועות עד שזה עובר, סוגרת חלון שלא יחדור הריח ויתפוס אותי, בעיקר בלילה.

יכולתי לכתוב ספר על הריחות והשפעתם על נפשה של ציירת נידחת, אי שם בשוליי החיים הנחשבים, על אפה שלא חדל מלדמוע ועיניה שלא שבעות אף פעם מפרח זה או אחר,כמו פרחי ה- ח׳ האופייניים לסוף החורף, חרציות וחמציצים וחרדלים וחוביזות. קודם החמציצים ,הם הצחוק הראשון של שמש החורף. צחוק של תינוק. ואז החרציות, בבת אחת מתפרצות וצומחות לגובה בולע, מנקדות, או יותר נכון מכתימות את השטחים בשכונה שעדיין לא בנויים בצהוב זוהר חסר רחמים ומפיצות את ריחם החמוץ המאסיבי שחודר דרך החלונות או כל פתח אחר, אשר בימי השרב הבלתי אפשריים של סוף החורף הן נעשות גם כן בלתי אפשריות וכבר קשה מדי ומסורבל ללכת בשבילים, כי הן פולשות לכל עבר ומי יודע מה מסתתר בתוך ערימת הצמחייה הזו שצומחת יותר מהר מהמחשבות שלך

גם האפונה הריחנית פרחה בחלון המטבח אבל ימיה קצרים כל כך. היא דלילה ובודדה ונדירה, התלבטתי אם לקטוף אחת ולשים על שולחן המטבח כדי שאוכל להריחה יומיים אבל החלטתי להשאיר אותה על אדן החלון והשרב הפתאומי ייבש אותה, לא נורא, עוד שלושה ארבעה ניצנים מחכים להיפתח בסגול ורוד מתוק, כמה אושר יש בפרחים האלה, המשתנים עם העונות, אפילו החרציות וההדרים המעצבנים עושים שמחה בכל שנה כשהם מופיעים מחדש, כי זה אומר שהעולם זז ויבוא קץ לאשלייה הזו שנקראת מציאות, למרות שבמציאות הזו מתגלמות הפריחות המפעימות. כמו של פרחי כובע הנזיר שבקרוב ייהפכו לפרפרים לבנים אבל בינתיים הכתום המופלא שלהם מתגנב מחצר השכנה וקורץ כממתיק סוד עם הפס השמש שמתרחב מדי יום בחצר חשוכת החורף, וזה היתרון של הקיץ המתקרב, כי לסקאיי כלבלב הרוח שלנו ישנה נחמת שמש בחצר ופחות צריך להשתמש בתנור חימום

הנה ציור לקט פרחי השדה הנ"ל מלפני שנה

2021, לפני שנה….. Iris Kovalio

וזה ציור מלפני שנתיים, מאותו שדה


מרץ 2020 Iris Kovalio

ועוד אחד מאותה שנה שבה התחלתי להזדקן (גיל 61 עם קורונה באוויר)

ומסיימת בציור של אובדן סבלנות (שוב מרץ 2020) ואולי עוד כמה דברים, עם צהוב אופטימי ותכלת שעכשיו באופנה בגלל החדשות הקשות מאוקריינה


ארוחות

אני בת כמעט 63 ועדיין מתגעגעת לארוחות שישי בערב שלא היו לי מעולם, עם אבא ואימא ואחים ודודה ודוד וסבתות וסבים.

בבית שליד זה שהתגוררנו, בשדרות יהודית, גרו משפחה דתית ממוצא הונגרי. הרומנים (אצלנו) לא אוהבים הונגרים. רק פעם או פעמיים הרשו לי להתארח אצלם לארוחת שבת או בסוכה שלהם. קנאתי בבנות אבל אימא שלי לא אהבה אותן. הן דווקא לא היו פושטקיות. היו בעצם פושטקית אחת בשכונה, ג'ינג'ית שגרה למעלה , ופושטק אחר שהיה מוריד את המכנסיים בכל הזדמנות שהאור כבה במדרגות וגם היה את המשוגע שצרח מהחלון בבית ממול, אבל הילדות של הדתיים היו טובות ואני קנאתי בהן ורציתי ארוחות שישי בערב כמו שלהן עם חלה ומזמורים. ארוחות שישי משפחתיות לא התקיימו בשבילי גם בהמשך החיים, גם לא בווריאציות קשרי הנישואין, למעט פה ושם ערבי הישרדות כאלו ואחרים. הבת היחידה שלי תמיד העדיפה לחמוק מהחור הזה שלי שקרוי חסר בארוחות שישי וחג.

את העבודות האלו יצרתי ב – 2010 והוצגו בווריאציות שונות במהלך 2011 , ארוחת חג פרטית עם שתי הסבתות ושני הסבים שהיו לי. אקריליק על צלחות זכוכית.

Iris Kovalio
Iris Kovalio
Iris Kovalio
Iris Kovalio 2022

הצילום האחרון מהיום. ניסוי בפוטושופ כדי להעביר ממקום למקום.

אחרי שהעברתי מחקתי.

עכשיו נזכרתי ושיחזרתי.

הילדה שהייתי.

הבחירות שעשיתי. שנעשו עבורי. מי עשה בכלל.

בבקשה לא לענות.


תהום או אמונות טפלות

1. ישנן שעות שהזמן לא זז. לא שעות. ימים. לא ימים, סוף שבוע. (לא, כבר כמה ימים). ואז את שואלת את עצמך לאן את רוצה שיזוז.

2. אחרי הזמן שלא זז אין כלום.

3. כלום זה טוב. אולי עדיף לכתוב תהום.

4. תהום רבה.

5. או: תהום אל תהום קורא (כל משבריך וגליך)

6. משבריי וגליי עלי עוברים.

7. לא עוברים. הזמן לא זז.

8. הלב לא פועם. או פועם יותר מדי.

9. פועם בתוך הבירכיים. והשיניים. והמצח. ואוזן שמאל.

10. אולי צריך להסיר את העגילים.

משבריך וגליך

לרצות. קצוות.

אני קצוות. סתירות לא צפויות. קשה לי להיות אחידה ועקבית. אני עקבית בחוסר העקביות שלי, אבל אני מאד ביצועיסטית ואם לוקחת משימה אני נותנת כל האנרגיה שלי בזמן דחוס עד קצה גבול היכולת. אחר כך אני מתעלפת לתהום. השבוע נופלת לתהום כאבי שיניים מההשתלות. זוועת עולם. אני פעלתנית ואז פורקת במקומות שמביישים אותי אני מתביישת כשאני כועסת על הכלב שלי שדורש ממני ועוקב אחרי כמו אינפוזיה. ככל שאני מרצה יותר הכעס מתפרץ. והוא כבר זקן אבל עדיין דורש את לבי. אני מקנאה במורן שהפכה את הכלבים שלה לאלילים. שהיא מאוהבת בהם. גם אצלי היו ימים כאלה אבל עייפתי כל כך, אני רוצה חופש. לעבוד במרוכז מבלי יללות ודרישות להפסקה בתשומת לב שואבת. אז אני מרצה אותו. אתמול שמעתי פסיכולוגית שאמרה שככל שמרצים יותר הכעס גובר או התוקפנות. אחרי כל כעס שלי אני מתנצלת ומצטערת אבל אז הוא מופיע שוב.

אז מה זה לרצות? -לשרת ללא תנאי? לעשות מראש דברים בשבילו רק שיניח לי? לפעול במתחמי זמן, מותר לך (לי) להיות עכשיו בחדר הזה או בחדר הזה, אחרת אני אבכה ואיילל ואקיא אפילו על השטיח החדש ואני אגרד את הכורסא החדשה ( מי קונה רהיט חדש כשיש כלב בבית. ) ועכשיו אני בתנופת עבודה והוא דורש ועולות בי מחשבות נוראות. במשך תשע שנים לא הצלחתי לשים גבולות . במערכות יחסים אנושית אפשר לעזוב אבל יצור חסר אונים איך עוזבים? אז אני מציירת אותו שוב הרבה לאחרונה, לנסות להתאהב בו כמו הרעיון הזה שהיה לי בהתחלה של כלב רוח שיעופף סביב כמלאך. ואז הסתבר שהיה שטן קטן, קראנו לו הכריש כי שיניו החדות פצעו כל מה שנגס בו, הרס כורסאות ודלתות וארונות וספריות אבל כשישן באמת התגלם בו המלאך. קיפולי הרגליים האלה, הכנסת הראש כולו מתחת לשמיכה, המבט החכם המתפנק. נכנס לי מיד ללב ונגס בו ללא הרף. אבל לא התכוונתי לכתוב עליו אלא על המונח הזה של לרצות.

מה זה לרצות. האם זה לעשות טוב לאחר או שיש בזה אינטרס לעשות לו טוב כדי להשקיט אותו. גבר. להעלים אותו מחיי. זה כמו לתת מוצץ, לאפשר לילד להיתקע מול הטלוויזיה, שיירגע כדי שלך יהיה זמן פנוי לעצמך. גבר . לשכב אתו, כלומר לאפשר לו להיכנס אליך כדי שיירגע ויעזוב אותך. ובכן החיים בלי גבר במיטה נפלאים. בעצם אף פעם לא הייתי לבד. תמיד היו חובות ריצוי. תמיד הייתי חייבת למישהו משהו. בן זוג . אימא. משפחה. אני רוצה זמן חלל, בלי גבולות, בלי שעון דופק במוח. אולי אי אפשר במציאות הזאת. כי אנחנו מייצרים זמן. אנחנו מייצרים התקשרויות. מגבלות. התחייבויות. אנחנו קושרים את עצמנו בכוונה או שלא בכוונה. כי ככה אנחנו מתפקדים כאן, מגבול לגבול. ממחסום למחסום.

אבל גם רציתי לכתוב על קצוות. מי שמכיר אותי כאמנית למשל לא יכול שלא להרים גבות מי פעם. מה ה"סגנון" שלה. מה הכיוון שלה. היא לא נשארת בקו אחד, בסדרה אחת מתמשכת. האם אפשר לזהות אותי? מישהי כתבה לי אתמול: את מתקדמת יפה. מתקדמת? לאן? אם כבר נסוגה. אני עפה מקצה לקצה. לפעמים גם מוחקת. קורעת. גוזרת. לפעמים גם מצטערת. אני מתאהבת ואז מקבלת בחילה ודחייה. אני חודרת פנימה במהירות וברגע יכולה לסגת למקום שלפני נקודת ההתחלה.

אמש סידרתי את תיקיית הרישומים שלי בפליקר. כדי להעשיר אותה חיפשתי גם רישומים ישנים מאד וגם גנוזים. לפי מצב הרוח השלי העליתי כמה מהם לתיקיה. יתכן ואמשיך. יתכן ואסיר בהמשך. ישנם עוד גנוזים רבים. אבל בינתיים אני עוצרת.

קישור לפליקר המלא שלי: https://www.flickr.com/photos/iriskovalio/albums


ציפור גן העדן

אימא שלי אהבה את פרח ציפור גן העדן. בעצם האהבה הזו הוגדרה רק בעשור האחרון, קצת לפני שחלתה, כשהבאתי לה פרח  בודד שצמח אצלי בחצר ( לקח לו כמה חודשים להחליט אם לפרוח ואז התפתח יצור ענק ומפואר). כשהבאתי לה את הפרח הרגשתי כמו אותו ילד מפרח לב הזהב שעובר הרים וגאיות כדי להשיג את לב הזהב לאימו החולה. קנאתי בילד הזה שהופך עולמות בשביל אימא. אני הייתי חיקוי עלוב למסירות שלו, אבל בכל זאת את הפרח היחיד שפרח אי פעם בחצר שלי (מאז לא פרח) הגשתי על מגש קריסטל  (אגרטל) בכוונה גדולה להחלמה. היא מאד אהבה את הפרח המפואר. ובפעם הראשונה ההיא עוד ישבה על הכיסא דוקטור גב מול הטלוויזיה ואמרה לי אולי תציירי לי כזה מעל הטלוויזיה שאראה אותו כל הזמן. ניסית אבל לא ממש הצלחתי לצייר משהו מתאים והציור תלוי בבית אחר. אבל מאז הייתי מביאה לה את ציפור גן העדן לעיתים קרובות לפעמים הייתי קונה ולפעמים קוטפת ממקום ציבורי מסוים בו היו שיחים רבים . כעבור זמן קצר אמי עברה מכורסת הטלוויזיה למיטה בחדר השינה ומשם כבר לא יצאה, כארבע או חמש שנים. ואני הייתי מביאה את ציפור גן העדן אל המיטה ומניחה באגרטל זכוכית צר לצידה או מולה. היה לי ספר ריפוי עם פרחים ונאמר בו שלפרח הזה  תכונות מזור.  מעניין שבעברית שמו פשוט ציפור גן עדן אבל בעולם ידוע בשם המלכה סטרליציה (Strelitzia reginae). באיזשהו אופן השם הזה יכול להתחבר למערכת היחסים שלי עם אמי, אבל בגדול לקחתי את מלאכת הציור כפעולות ריפוי. 

ומבחינת הציור: קל ונגיש יותר לצייר פרח בעל צורות מוגדרות ובולטות. פרח ציפור גן העדן מצטיין לא רק בצורתו הבולטת אלא גם בצבעיו העזים המנוגדים והמשלימים. הצירוף של כתום לוהט אש עם סגול כחול ובורדו, בהשתלחות מתריסה כלפי החלל המקיף חייב לעורר רגש כלשהו. חלק מתלמידי דיווחו במהלך השנים שההשתלחות הזו גורמת להם לאי נוחות. אני אישית לא רואה בו השתלחות אלא ניצחון ושילוב קוסמי.

אז אם נחזור לאימא שלי ולשנים בהם כבר בקושי היתה יכולה לזוז,  אני הייתי ״ מתגנבת״ לסמטה עם הגינה הציבורית וגוזרת עם מספריים פרח אחד ועלה אחד עבורה. בשנים שקדמו זה אבא שלי היה מביא לה צבעונים בכל הזדמנות וזה היה הפרח המוצהר עליה.

כשבקשו ממני לצייר פרח על המצבה מיד חשבתי על ציפור גן העדן. אבל הצבעוני ניצח וללא כל ויכוח נעניתי ועיצבתי את הצבעוני. בפעולה הזו הרגשתי שמאותו רגע שהמצבה הונחה, ציפור גן העדן חזרה אלי וכעת לי עצמי הפרח עושה את הריפוי המיוחד. ציפור גן העדן שלי.

את כל צפרי גן העדן שלי אפשר לראות כאן בפליקר.


%d בלוגרים אהבו את זה: