תגית: איריסיה

כְּפַפוֹר

כפור. כפור. כפור. מה את מגזימה. תראי את ההולכים בין הפתיתים. פתיתים. פליטים. כפור. כפור. מילה לא יוצאת לי מהפה. חברת החשמל עשתה עסק עם הקוטב. בכל פינה מודלק משהו. אין לי בגדים לכפור. מה אני בוכה. בסוף החורף הקודם עשיתי ניקוי. זרקתי סוודרים שהיו לי עוד מקנדה, עשרים שנים לאחור, שמיכה ראשונה לילכית שקנה לי בן זוג משנות הארבעים לחיי, חורים חורים כבר היתה מרוב כביסות וסנטימנט. זרקתי חולצות פלנל מירושלים של שנות העשרים שלי. בהתחלה גזרתי אותן כי היתה לי מן פנטזיית הרחבה כזו, לא שהתרחבתי, להיפך, ואז זרקתי וגם את נעלי הבית שהוא קנה לי בשנות החמישים לחיי , ברומא , שהיתה אמורה להיות חמה באותו ביקור שהתעלפתי מהפיאטה, אבל היה קר ובמלון הנידח לא היו שטיחים אבל בחנות המלון נותרו זוג נעלי בית מכריסטמס, אדומות עם כבשה קטנה נעוצה בכל נעל, והן היו מחממות מספיק כדי לשרוד את רומא, וגם אותן כיבסתי עד עצמות הסוליה וזרקתי בשנה שעברה (את הכבשים גזרתי ושמרתי) והנה נסחפתי כאן בגלל הכפור, מקלידה באצבעות ימין הכחולות משהו כדי להרגיש קיימת.

איריס איריסיה קובליו, פורים 2022

אני אוהבת את המחט הננעצת. הוא שונה מהמכחול. היא לא עושה חשבון והיא לא מנוסה והיא גם גסה כשהיא צריכה לשרוט ולחתוך עמוק כי כואב, או במקום שיכאב, היא קעקוע. היא פירסינג. היא מנחמת. היא גם מצחיקה. ומרפאה קצת פה ושם. היא לא מתחייבת ולא מחוייבת והיא בוחרת מה שבא לה. ואם יש לה בחילה יש זה בסדר לפעור פה ולתת לה לדבר בשפתה. שפת הכפפור

כפפור. איריס איריסיה קובליו 2022

קשה לעבוד עם מחט. זה פוצע ולא מדייק ומוליך למקומות מפתיעים ולא מתוכננים ואולי זה מאפשר לי להגיד את מה שאין לו מילים כי הכלום הזה, ימים רבים, מערה להתחבא בה מפני הזמן שעובר ומתכלה אפילו שאני יודעת שאין דבר כזה זמן ואין דבר כזה עובר ושום דבר לא מתכלה באמת. אבל מהי הבאמת הזו. למדתי הרבה שנים על מהי הבאמת ואני לא יודעת עכשיו כלום. וגם הזמן או הזמנים המקבילים וגם על מה שכן משתנה ומה שלא משתנה והם מתקיימים בו זמנית אבל עכשיו אני לא מבינה בזה כלום, רק לוקחת לפעמים מחט ונועצת בבד זה או אחר, כן עדיין נמשכת למצעים טיפוליים או רפואיים, כאילו שיש בזה ריפוי. אין ריפוי.

איריס איריסיה קובליו, פורים בהפוכה

ואמש

ניסיתי בכל שארית החום שנותר בוורידיי, אולי בעקבות ובהשראת עבודה יפה של דורית נחמיאס (איל הצפון שמפציע מפנים או מחוץ לחלון), עלתה במרווח שבין המחט לפיסת הבד דמות שאולי דמותי, מי.

איריס איריסיה קובליו, 2022, סלפכפור

לבדה באדניה

כולם מצלמים כלניות. אולי לא כולם אבל כשמחשבות שלך ננעלות על החסר הגדול בחייך של זוגיות ומשפחה ביום שמש אביבי אז נדמה שכל העולם עשוי מטיולים וארוחות ושמחת הביחד, ואת, כמו הכלנית הבודדת באדניית המטבח שלך, מסתכלת על הפריחה של משפחות הפרחים סביבך ולמרות השמש קר לך ואת רועדת.

בבקר יצאתי עם סקאיי הכלבלב לראות מה השתנה וצמח בשבועיים שלא הייתי כאן, בחלקה הקטנה שנותרה מאחורי הבניינים בשכונה שלי. אז החמציצים גבהו מאד, החרציות כבר מפציעות בינהם, עדיין לא במלואן, פה ושם חרדלים וסביונים. בקצה אחד הופתעתי לראות תורמוסים שהקדימו השנה וכמעט נכחדו בשנה שעברה כשחתכו את רוב החלקה הזו לטובת ( לרעת) שטחים פרטיים מגודרים ואסורי מעבר. היו כמה רגעים של שקט ורציתי לצלם את השקט הזה. כשמתעורר רצון לצלם או לצייר אני מתחברת למקום שהוא מעבר ליאוש הקיומי שמציף יותר ויותר משנה לשנה. החודש אהיה בת 63 וזה מפחיד אותי מאד. ישנו פער גדול למדי בין איך שאני נראית מבחוץ לבין מה שמתחת ומה שמתחת למתחת, העצמות והדם של הנפש.

אני לא מתפשרת ולא מסוגלת אלא לדייק את צורת החיים שלי ומשנה לשנה זה הולך ונעשה מאד לבד. והיום, למרות הצילומים העליזים והמפגש עם אחת החברות הספורות שנותרו בחיי הרגשתי את הקור הזה של נשיפת המוות בעורף.

זה צילום מהיום. מבט התורמוס החגיגי לכוון השיכונים המכוערים שבאחת הכניסות אני מתגוררת.

היום הופיע בזיכרונות הפייסבוק טקסט (קטע ממכתב) שכתבתי ב 2016

כאן שבת חמימה, סוג של אביב, מוקדם השנה, עץ ההדרים בחצר כבר פורח וריחו הכבד, העמוק שוב מפריע כל כך, אבל אני חסה עליו, בכל שנה מתלבטת אם להוריד אותו אבל מתאפקת כמה שבועות עד שזה עובר, סוגרת חלון שלא יחדור הריח ויתפוס אותי, בעיקר בלילה.

יכולתי לכתוב ספר על הריחות והשפעתם על נפשה של ציירת נידחת, אי שם בשוליי החיים הנחשבים, על אפה שלא חדל מלדמוע ועיניה שלא שבעות אף פעם מפרח זה או אחר,כמו פרחי ה- ח׳ האופייניים לסוף החורף, חרציות וחמציצים וחרדלים וחוביזות. קודם החמציצים ,הם הצחוק הראשון של שמש החורף. צחוק של תינוק. ואז החרציות, בבת אחת מתפרצות וצומחות לגובה בולע, מנקדות, או יותר נכון מכתימות את השטחים בשכונה שעדיין לא בנויים בצהוב זוהר חסר רחמים ומפיצות את ריחם החמוץ המאסיבי שחודר דרך החלונות או כל פתח אחר, אשר בימי השרב הבלתי אפשריים של סוף החורף הן נעשות גם כן בלתי אפשריות וכבר קשה מדי ומסורבל ללכת בשבילים, כי הן פולשות לכל עבר ומי יודע מה מסתתר בתוך ערימת הצמחייה הזו שצומחת יותר מהר מהמחשבות שלך

גם האפונה הריחנית פרחה בחלון המטבח אבל ימיה קצרים כל כך. היא דלילה ובודדה ונדירה, התלבטתי אם לקטוף אחת ולשים על שולחן המטבח כדי שאוכל להריחה יומיים אבל החלטתי להשאיר אותה על אדן החלון והשרב הפתאומי ייבש אותה, לא נורא, עוד שלושה ארבעה ניצנים מחכים להיפתח בסגול ורוד מתוק, כמה אושר יש בפרחים האלה, המשתנים עם העונות, אפילו החרציות וההדרים המעצבנים עושים שמחה בכל שנה כשהם מופיעים מחדש, כי זה אומר שהעולם זז ויבוא קץ לאשלייה הזו שנקראת מציאות, למרות שבמציאות הזו מתגלמות הפריחות המפעימות. כמו של פרחי כובע הנזיר שבקרוב ייהפכו לפרפרים לבנים אבל בינתיים הכתום המופלא שלהם מתגנב מחצר השכנה וקורץ כממתיק סוד עם הפס השמש שמתרחב מדי יום בחצר חשוכת החורף, וזה היתרון של הקיץ המתקרב, כי לסקאיי כלבלב הרוח שלנו ישנה נחמת שמש בחצר ופחות צריך להשתמש בתנור חימום

הנה ציור לקט פרחי השדה הנ"ל מלפני שנה

2021, לפני שנה….. Iris Kovalio

וזה ציור מלפני שנתיים, מאותו שדה


מרץ 2020 Iris Kovalio

ועוד אחד מאותה שנה שבה התחלתי להזדקן (גיל 61 עם קורונה באוויר)

ומסיימת בציור של אובדן סבלנות (שוב מרץ 2020) ואולי עוד כמה דברים, עם צהוב אופטימי ותכלת שעכשיו באופנה בגלל החדשות הקשות מאוקריינה


ארוחות

אני בת כמעט 63 ועדיין מתגעגעת לארוחות שישי בערב שלא היו לי מעולם, עם אבא ואימא ואחים ודודה ודוד וסבתות וסבים.

בבית שליד זה שהתגוררנו, בשדרות יהודית, גרו משפחה דתית ממוצא הונגרי. הרומנים (אצלנו) לא אוהבים הונגרים. רק פעם או פעמיים הרשו לי להתארח אצלם לארוחת שבת או בסוכה שלהם. קנאתי בבנות אבל אימא שלי לא אהבה אותן. הן דווקא לא היו פושטקיות. היו בעצם פושטקית אחת בשכונה, ג'ינג'ית שגרה למעלה , ופושטק אחר שהיה מוריד את המכנסיים בכל הזדמנות שהאור כבה במדרגות וגם היה את המשוגע שצרח מהחלון בבית ממול, אבל הילדות של הדתיים היו טובות ואני קנאתי בהן ורציתי ארוחות שישי בערב כמו שלהן עם חלה ומזמורים. ארוחות שישי משפחתיות לא התקיימו בשבילי גם בהמשך החיים, גם לא בווריאציות קשרי הנישואין, למעט פה ושם ערבי הישרדות כאלו ואחרים. הבת היחידה שלי תמיד העדיפה לחמוק מהחור הזה שלי שקרוי חסר בארוחות שישי וחג.

את העבודות האלו יצרתי ב – 2010 והוצגו בווריאציות שונות במהלך 2011 , ארוחת חג פרטית עם שתי הסבתות ושני הסבים שהיו לי. אקריליק על צלחות זכוכית.

Iris Kovalio
Iris Kovalio
Iris Kovalio
Iris Kovalio 2022

הצילום האחרון מהיום. ניסוי בפוטושופ כדי להעביר ממקום למקום.

אחרי שהעברתי מחקתי.

עכשיו נזכרתי ושיחזרתי.

הילדה שהייתי.

הבחירות שעשיתי. שנעשו עבורי. מי עשה בכלל.

בבקשה לא לענות.


תהום או אמונות טפלות

1. ישנן שעות שהזמן לא זז. לא שעות. ימים. לא ימים, סוף שבוע. (לא, כבר כמה ימים). ואז את שואלת את עצמך לאן את רוצה שיזוז.

2. אחרי הזמן שלא זז אין כלום.

3. כלום זה טוב. אולי עדיף לכתוב תהום.

4. תהום רבה.

5. או: תהום אל תהום קורא (כל משבריך וגליך)

6. משבריי וגליי עלי עוברים.

7. לא עוברים. הזמן לא זז.

8. הלב לא פועם. או פועם יותר מדי.

9. פועם בתוך הבירכיים. והשיניים. והמצח. ואוזן שמאל.

10. אולי צריך להסיר את העגילים.

משבריך וגליך

לרצות. קצוות.

אני קצוות. סתירות לא צפויות. קשה לי להיות אחידה ועקבית. אני עקבית בחוסר העקביות שלי, אבל אני מאד ביצועיסטית ואם לוקחת משימה אני נותנת כל האנרגיה שלי בזמן דחוס עד קצה גבול היכולת. אחר כך אני מתעלפת לתהום. השבוע נופלת לתהום כאבי שיניים מההשתלות. זוועת עולם. אני פעלתנית ואז פורקת במקומות שמביישים אותי אני מתביישת כשאני כועסת על הכלב שלי שדורש ממני ועוקב אחרי כמו אינפוזיה. ככל שאני מרצה יותר הכעס מתפרץ. והוא כבר זקן אבל עדיין דורש את לבי. אני מקנאה במורן שהפכה את הכלבים שלה לאלילים. שהיא מאוהבת בהם. גם אצלי היו ימים כאלה אבל עייפתי כל כך, אני רוצה חופש. לעבוד במרוכז מבלי יללות ודרישות להפסקה בתשומת לב שואבת. אז אני מרצה אותו. אתמול שמעתי פסיכולוגית שאמרה שככל שמרצים יותר הכעס גובר או התוקפנות. אחרי כל כעס שלי אני מתנצלת ומצטערת אבל אז הוא מופיע שוב.

אז מה זה לרצות? -לשרת ללא תנאי? לעשות מראש דברים בשבילו רק שיניח לי? לפעול במתחמי זמן, מותר לך (לי) להיות עכשיו בחדר הזה או בחדר הזה, אחרת אני אבכה ואיילל ואקיא אפילו על השטיח החדש ואני אגרד את הכורסא החדשה ( מי קונה רהיט חדש כשיש כלב בבית. ) ועכשיו אני בתנופת עבודה והוא דורש ועולות בי מחשבות נוראות. במשך תשע שנים לא הצלחתי לשים גבולות . במערכות יחסים אנושית אפשר לעזוב אבל יצור חסר אונים איך עוזבים? אז אני מציירת אותו שוב הרבה לאחרונה, לנסות להתאהב בו כמו הרעיון הזה שהיה לי בהתחלה של כלב רוח שיעופף סביב כמלאך. ואז הסתבר שהיה שטן קטן, קראנו לו הכריש כי שיניו החדות פצעו כל מה שנגס בו, הרס כורסאות ודלתות וארונות וספריות אבל כשישן באמת התגלם בו המלאך. קיפולי הרגליים האלה, הכנסת הראש כולו מתחת לשמיכה, המבט החכם המתפנק. נכנס לי מיד ללב ונגס בו ללא הרף. אבל לא התכוונתי לכתוב עליו אלא על המונח הזה של לרצות.

מה זה לרצות. האם זה לעשות טוב לאחר או שיש בזה אינטרס לעשות לו טוב כדי להשקיט אותו. גבר. להעלים אותו מחיי. זה כמו לתת מוצץ, לאפשר לילד להיתקע מול הטלוויזיה, שיירגע כדי שלך יהיה זמן פנוי לעצמך. גבר . לשכב אתו, כלומר לאפשר לו להיכנס אליך כדי שיירגע ויעזוב אותך. ובכן החיים בלי גבר במיטה נפלאים. בעצם אף פעם לא הייתי לבד. תמיד היו חובות ריצוי. תמיד הייתי חייבת למישהו משהו. בן זוג . אימא. משפחה. אני רוצה זמן חלל, בלי גבולות, בלי שעון דופק במוח. אולי אי אפשר במציאות הזאת. כי אנחנו מייצרים זמן. אנחנו מייצרים התקשרויות. מגבלות. התחייבויות. אנחנו קושרים את עצמנו בכוונה או שלא בכוונה. כי ככה אנחנו מתפקדים כאן, מגבול לגבול. ממחסום למחסום.

אבל גם רציתי לכתוב על קצוות. מי שמכיר אותי כאמנית למשל לא יכול שלא להרים גבות מי פעם. מה ה"סגנון" שלה. מה הכיוון שלה. היא לא נשארת בקו אחד, בסדרה אחת מתמשכת. האם אפשר לזהות אותי? מישהי כתבה לי אתמול: את מתקדמת יפה. מתקדמת? לאן? אם כבר נסוגה. אני עפה מקצה לקצה. לפעמים גם מוחקת. קורעת. גוזרת. לפעמים גם מצטערת. אני מתאהבת ואז מקבלת בחילה ודחייה. אני חודרת פנימה במהירות וברגע יכולה לסגת למקום שלפני נקודת ההתחלה.

אמש סידרתי את תיקיית הרישומים שלי בפליקר. כדי להעשיר אותה חיפשתי גם רישומים ישנים מאד וגם גנוזים. לפי מצב הרוח השלי העליתי כמה מהם לתיקיה. יתכן ואמשיך. יתכן ואסיר בהמשך. ישנם עוד גנוזים רבים. אבל בינתיים אני עוצרת.

קישור לפליקר המלא שלי: https://www.flickr.com/photos/iriskovalio/albums


ציפור גן העדן

אימא שלי אהבה את פרח ציפור גן העדן. בעצם האהבה הזו הוגדרה רק בעשור האחרון, קצת לפני שחלתה, כשהבאתי לה פרח  בודד שצמח אצלי בחצר ( לקח לו כמה חודשים להחליט אם לפרוח ואז התפתח יצור ענק ומפואר). כשהבאתי לה את הפרח הרגשתי כמו אותו ילד מפרח לב הזהב שעובר הרים וגאיות כדי להשיג את לב הזהב לאימו החולה. קנאתי בילד הזה שהופך עולמות בשביל אימא. אני הייתי חיקוי עלוב למסירות שלו, אבל בכל זאת את הפרח היחיד שפרח אי פעם בחצר שלי (מאז לא פרח) הגשתי על מגש קריסטל  (אגרטל) בכוונה גדולה להחלמה. היא מאד אהבה את הפרח המפואר. ובפעם הראשונה ההיא עוד ישבה על הכיסא דוקטור גב מול הטלוויזיה ואמרה לי אולי תציירי לי כזה מעל הטלוויזיה שאראה אותו כל הזמן. ניסית אבל לא ממש הצלחתי לצייר משהו מתאים והציור תלוי בבית אחר. אבל מאז הייתי מביאה לה את ציפור גן העדן לעיתים קרובות לפעמים הייתי קונה ולפעמים קוטפת ממקום ציבורי מסוים בו היו שיחים רבים . כעבור זמן קצר אמי עברה מכורסת הטלוויזיה למיטה בחדר השינה ומשם כבר לא יצאה, כארבע או חמש שנים. ואני הייתי מביאה את ציפור גן העדן אל המיטה ומניחה באגרטל זכוכית צר לצידה או מולה. היה לי ספר ריפוי עם פרחים ונאמר בו שלפרח הזה  תכונות מזור.  מעניין שבעברית שמו פשוט ציפור גן עדן אבל בעולם ידוע בשם המלכה סטרליציה (Strelitzia reginae). באיזשהו אופן השם הזה יכול להתחבר למערכת היחסים שלי עם אמי, אבל בגדול לקחתי את מלאכת הציור כפעולות ריפוי. 

ומבחינת הציור: קל ונגיש יותר לצייר פרח בעל צורות מוגדרות ובולטות. פרח ציפור גן העדן מצטיין לא רק בצורתו הבולטת אלא גם בצבעיו העזים המנוגדים והמשלימים. הצירוף של כתום לוהט אש עם סגול כחול ובורדו, בהשתלחות מתריסה כלפי החלל המקיף חייב לעורר רגש כלשהו. חלק מתלמידי דיווחו במהלך השנים שההשתלחות הזו גורמת להם לאי נוחות. אני אישית לא רואה בו השתלחות אלא ניצחון ושילוב קוסמי.

אז אם נחזור לאימא שלי ולשנים בהם כבר בקושי היתה יכולה לזוז,  אני הייתי ״ מתגנבת״ לסמטה עם הגינה הציבורית וגוזרת עם מספריים פרח אחד ועלה אחד עבורה. בשנים שקדמו זה אבא שלי היה מביא לה צבעונים בכל הזדמנות וזה היה הפרח המוצהר עליה.

כשבקשו ממני לצייר פרח על המצבה מיד חשבתי על ציפור גן העדן. אבל הצבעוני ניצח וללא כל ויכוח נעניתי ועיצבתי את הצבעוני. בפעולה הזו הרגשתי שמאותו רגע שהמצבה הונחה, ציפור גן העדן חזרה אלי וכעת לי עצמי הפרח עושה את הריפוי המיוחד. ציפור גן העדן שלי.

את כל צפרי גן העדן שלי אפשר לראות כאן בפליקר.


מי צריך מוזיאונים

אין כמו שבת בבקר לנסוע בשביל הארוך למדי בסוף הרצליה לבית החדש של אמי. הייתי גם לפני, בלי סיבה כאילו, אבל מאז שעברה לגור שם אני מבקרת לעיתים קרובות. שקט. אין אף אחד. בלי משפחה, בלי דמי כניסה ובלי עומד בשער. כלום. והמון. בכל שבוע נוספת וגדלה התצוגה במוזיאון סוף החיים.

למוזיאון כמה חדרים , רחבה מרכזית ומרפסות הצופות לנוף פרדסים.

למרות שהמסלולים ידועים, לי ולכלבלב, אנחנו לא יכולים להימנע מלעצור ולהתפעם מדי ביקור מיצירה זו או אחרת, חדשה או ותיקה, שגילינו פתאום. ברחבה המרכזית, הפתוחה לשמים, אחרי הביקור הקבוע, ההשקייה והמילה או שתיים שיש לנו להגיד, או שאין, אנחנו עושים סיבוב לראות מה התחדש. היום גילינו ציפור קטנה, כחולה סגולה, כנראה מאמייל, המוטבעת באבן שחורה מבריקה. השמיים השתקפו בתוכה והציפור הקטנה, במרכז האבן נדמתה מהבהבת. פרחים טריים היו על יד ואנחנו הבנו שהיא הוצבה, המצבה, ממש לאחרונה, שכנה כל כך יפה ונוגעת ללב לאימא שלי.

את הסיור במוזיאון אנחנו מסיימים בבחירת אחת המרפסות, עולים במדרגות ומדלגים בין שבילי הפרחים והאבנים. מעלינו היום הסתובבו עננים במאה גוונים של אפור ותכלת.

אולי בשבת הבאה יירד גשם.

דצמבר.

טוליפ. יולי 2021

צרצר. ענן. צמרת ושבר

הבוקר מצאתי שירים שלי משנת 2017, שהתפרסמו בגליון המוסך (לא זכרתי). אפשר לראות בקישור כאן

מכולם הייתי משאירה רק את זה

1.
כְּבָר לֹא נִהְיֶה מְאֻשָּׁרִים.
עָנָן וָרֹוד נָע
בְּצַמֶּרֶת אֵיקָלִיפְּטוּס שְׁחֹורָה

ואולי משאירה את שתי השורות האלו:

3.

הַשֶּׁבֶר בְּצַמֶּרֶת הָעֵץ
מִסְתַּכֵּל עָלַי בִּתְכֵלֶת אַחֲרוֹנָה.

ואת השיר הזה

קוֹלוֹ שֶׁל צְרָצַר נִלְכַּד הַלַּיְלָה
בַּחֲרִיץ הַחַלּוֹן.
אֹשֶׁר קָצָר.

הייתי כותבת כך:

3.

לילה.

בַּחֲרִיץ הַחַלּוֹן

נתקע קוֹלוֹ שֶׁל צְרָצַר

כשהדברים מתפרסמים בחסות שהיא לא שלך, כלומר לא בבלוג שלך, אז אין לך שליטה על זה יותר. מילא בספר שהוא שלך. אפשר להגיד היה כך כך וכך וכבר לא. אבל בפירסומים שהם בניהולם של אחרים זה ממש בעייתי. וזה נשאר ברשת לנצח. לכן אני בדרך כלל לא מסכימה להשתתף בפורטלים, בלוגים, גליונות וכו' שהם לא מנוהלים על ידי. אני חייבת לדייק את עצמי. בעיקר במילים. בטקסטים. ובשירים שהם צירוף כה עדין של מחשבה שמתגלה פתאום, אבל גם גמישה וחייבת להתאים את עצמה לאמת כפי שהיא מובנת בכל זמן. והזמן משתנה (כל הזמן).

בעיקר במילים.

עם ציורים אני הרבה יותר סלחנית. אם כי היו פדיחות פה ושם.

אתמול מישהי גילתה את ספר השירים שלי שיצא ב 2014 באבן חושן ("מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה") ופרסמה בפייסבוק שני שירים ואקוורלים מתוכו. כתבה כמה מילים מרגשות. מצאה בחנות. חשבתי שמזמן נעלם הספר מן המדפים. וכנראה באמת נעלם. אבל לפעמים צץ ועולה ומפתיע. וזה בסדר. השירים בו התייצבו ואין לי רצון לשנות. היא (יונית קורן גרינברג) כתבה:

נתקלתי בספר שירה קטן ומקסים של איריס איריסיה קובליו, "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה". הספר משתף אותך ברחשי לב רגיש הבאים לידי ביטוי בתיאורי טבע מאוד אימג'יסטיים. היופי מתגלם בשירים ובציורי האקוורל המלווים אותם…אהבתי, מאוד, כל צל והד שהמילים שלך יצרו.

התרגשתי


תהלוכת מחשבות

1.

היום האזנתי לאיזה פודקאסט בו אמרה המראיינת למשוררת שהיא נורא חשופה ביחס למות אביה והמשוררת אמרה שהיא חשופה רק חצי, ואם תספיק לכתוב אחרי מות שני הוריה תחשוף הכל. או כמעט הכל. היא דברה על הפחד לפגוע ואני הבנתי אותה.

הציור הזה של אימא שלי, מונח על שידת הציורים ממתכת, במעבר בין הכניסה למסדרון הקטן המוביל לחדרים. אני עוברת על פניו כמה וכמה פעמים ביום והוא מביט בי, הציור, בכל מעבר, היא מביטה בי. יום אחרי שסיימתי לצייר, לצלם,  לכתוב משהו לבלוג, הכנסתי לארון האיחסון שליד מכונת הכביסה. אחרי שבוע הוצאתי, להראות לאיזו אורחת, ואז זה נשאר על השידה, וחשבתי שאולי אשאיר ליום המחרת שתראינה התלמידות, ושם הציור נשאר. ואני לא בטוחה שראו, כי לא הפניתי את תשומת הלב. הוא מונח שם בזווית כזו שאולי רק אני רואה. כבר חודש נראה לי. ובכל יום הציור יותר ויותר דומה לה והיא מביטה בי מבעד. די, אני אומרת, צריך להחזיר אותך לארון, אבל אני לא נוגעת בה. אולי ככה אני זוכרת אותה כל הזמן. אולי זה האבל שלי, כי אני לא יודעת מה זה אבל. שומעת המון הסכתים וקוראת הרבה ספרים על תהליכים שלפני ובמשך ואחרי ואני לא מרגישה אצלי כלום, אבל העיניים שלה משתבחות מיום ליום. המבט. והזיכרון משנה צורות לאט, ואני חושבת שעוד ישתנה הרבה, כי זה עוד טרי ורק אתמול היתה הדרמה הגדולה, חיים דרמתיים שהסתיימו בקול שאגה גדולה

אבל רציתי לכתוב על אבא שלי. שכל עוד אני מבקרת אותו מחסום האבל תקוע בלבי. כל עוד הוא בחיים  ואני לא יכולה לעוף. ואני בכלל לא יודעת אם יש לי כנפייים. עשינו לנו מנהג כזה שפעם בשבוע אוכלים יחד צהרים . בהתחלה המטפלת היתה מכינה ולאחרונה אני מזמינה מוולט. המטפלת יושבת ואוכלת אתנו. במקום של אימא. בדיוק במקום של אימא. מהיום שבו לקחו את אימא באלונקת הקדישא, מלמחרת, היא התיישבה במטבח. מגישה מסירה מדיחה. אני כבר לא זוכרת איך אימא שלי היתה עושה את זה. עבר המון זמן מאז היתה מתפקדת ואני גם לא זוכרת שבאתי לבדי לארוחת צהרים עם שניהם, אבל אני זוכרת שהיא ישבה במקום הזה והתרוצצה סביב ההגשות כמו המטפלת. רק שהמטפלת, מביך להגיד את זה, כל כך זרה ואני כל כך משתדלת להיות נחמדה וזה כל כך עושה לי רע עד שקשה לי להתניע את המכונית כשאני יוצאת משם ואז באה הביתה ולוקחת את התותחים המרגיעים שלי כי אני לא מבינה למה אני כזו נחמדה ואיפה אני מחביאה את כל הכעס שלי שהוא כזה חמקמק ותוקפן, מאשים אותי בהיותו, דוחף אותי למערה שלי, מבזבז זמן ניכר מהפוטנציאל שהיה יכול לפרוץ עכשיו בצעקת האמת שלי

ערפל הקיץ שלא נגמר. ירח דקיק משמין מדי לילה, שמים צלולים, יבשים, כוכבים מתפקעים בשדרת הטיולים על הכלבים, אני מעבירה שעה בקשקושים שכונתיים והכעס נדחף עמוק בוורידים, אני מנסה ללכת זקוף, כתפיים לאחור, פה סגור בהבעה מודליאנית כזו. כבר חושך לגמרי ורק חמש. נובמבר היבש.

פעם אבא היה משתעשע עם חיתוך בברזל שבעסק שלו והיה חותך סילואטות של חיות. היום שמתי לב לזוג פילים. הם נפלו מהמתקן שלהם וכשהרמתי לסדר יום אותם המטפלת לקחה אותם מידי לסדר בעצמה. רציתי את הפילים האלה אבל אבא אמר שהוא לא קובע מי יקח. לבת הצעירה שלו זכות ראשונים.

אני מציירת עכשיו פילים מתוך בית היתומים בנירובי. ככל שאני מתרחקת מהחוויה ההיא כך מרגישה קרובה אליה. התחלתי ציור על בד עם שביל פילים יתומים הולכים לאורך אגם. רק התחלה

משהו בתמונה הזאת לוקח אותי למקום שויתרתי עלי ועכשיו אני לא אוותר בציור הזה. הוא יהיה רק שלי

י ולא אכפת לי ממוזיאונים וגלריות ואני כבר הפלגתי לחופים לגמרי אחרים, שבהם אני מייחלת למצוא שמים רחבים פרוסי כוכבים אינסוף וקולות צרצרים ואיוושת עלי צפצפצפה ושאף אחד לא ילך על השביל, רק אני והבריאה.

ציור בתהליך

הציור השלם. Iris Kovalio


הסוס

1.

הסוס
מצאתי סוס. טוב, לא אני מצאתי אלא האיש בעל המקום ממנו קניתי משהו מצא. וואו איזה סוס מדהים, אמרתי. מצאתי הבקר, אמר האיש, מהמם, אמרתי, רוצה?- קחי, אמר, באמת? שאלתי, כן, ענה, שלך. אז לקחתי, הכנסתי למכונית, יחד שאר הדברים, ונסעתי הביתה. שמתי את הסוס בחצר והבאתי כלי ניקוי. קרצפתי קצת, שמתי מרכך כביסה ומרכך שיער, ייבשתי בפן ואז, מתחת לבטן שלו, הרגשתי משהו קשה. היה שם פתח. רציתי להכניס את היד אבל לא הכנסתי. אחר כך התחילו מחשבות להסתובב. אולי החביאו שם כסף. יהלומים. לא. בטח סמים. ובטח יחפשו ויבואו ויפרצו. השארתי אותו בחצר. לא ישנתי כל הלילה. למחרת, היה עדיין בחצר, הכנסתי אותו לסטודיו. ובנוכחות כמה תלמידות, שאם יקרה משהו לא אהיה לבד, הכנסתי את היד ומצאתי שם קופסא. ומה היה בקופסא? בטריות ישנות, חלודות. החלפתי לחדשות וכלום.

אז מה היה קורה אם בכל זאת היה משמיע איזה קול? מה היה מספר? בטח איזה סוד.

נו טוב. לא יצא לי כאן סיפור מי יודע מה.


2. לכאורה.

לכאורה. מילת החובה והמפתח לכל פוסט. היעדרה מפרנסת את מיטב (לכאורה) עורכי הדין.

3. להיגמל מציפרלקס.

הקושי מתחיל אחרי שבועיים.

להישבר?


4. ושוב לכאורה.

אם הייתי משתמשת במילה הזו היתה נחסכת ממני תביעת המאה אלף ש"ח.

מה שאנחנו יודעים היום לא ידענו בדצמבר לפני שנתיים (לא קשור לקורונה)


5. הסוס

היה לי סוס נדנדה ואני מתגעגעת אליו מאד.

אולי לא היה לי סוס נדנדה וזה היה רק אצל הצלם.

אני אוהבת נדנדות ואני פוחדת מסוסים.

שם המשפחה שלי קשור לסוס.

קובליו.

וגם זה לא סיפור מי יודע מה.

6. ציור

לא הצלחתי לצייר את הסוס מסעיף 1 לשביעות רצוני.

אז אספר שהוא סוס נדנדה כמובן.

שיש לו אוכף מעור שנראה אמיתי.

שיש לו פה פעור.

שיש לו רעמה בצבע תכלת.

שהוצאתי מהקופסה שבבטנו את הבטריות ושמתי בתוכה שטר של 200 שקלים.

אז מי רוצה לגנוב ?


7. תופעות לוואי


אין תופעות לוואי.

סתם.

יש.

באסה.

8. זו אני

(כמובן, ולא לכאורה) על הסוס נדנדה.

1960?

%d בלוגרים אהבו את זה: