תגית: איריסיה

עד שהמוות יפריד בנינו

״עניין של מוות וחיים״ ספר מרתק של ארווין ומרילין יאלום (תורגם לאחרונה לעברית), כתוב בצורת טקסטים קצרים אחרונים שכתבו בני הזוג ( 70 שנה של זוגיות) הנוגעים בשאלות קצה של של אהבה, זוגיות, מחלות סופניות, רפואה וטיפולים שגרתיים עד החלטות של התערבות פליאטיבית , איך ומתי לסיים חיים, התמודדות בן הזוג שנותר, בדידות, תיעוד, יהדות ואוניברסליות. הספר כתוב באומץ ובגלוי מזווית הראייה של ההורים ואני תוהה איך כל אחד מהילדים ראה את התהליך.

הוריי חיו יחד 64 שנה , לא נפרדו לרגע, אבי ישן לצידה של אמי בכל חייו ובכל תהליך הגסיסה הקשה שלה.עולמם של הזוג בספר ( פסיכיאטר וסופר מפורסם וסופרת פמיניסטית) שונה מעולמם של הוריי ובכל זאת הגשר הזה של אהבה, נאמנות, תקווה שלא נעזבה עד שיצאה הנשמה הגוף המיוסר.

מדהים.


Lalele

אימא שלי העדיפה את פרחי הצבעוני ( Lalele ברומנית) משאר הפרחים. בימי ההולדת שלה תמיד היה זר צבעונים באגרטל על השולחן בסלון ובשנים האחרונות מול מיטתה בחדר השינה. אבא שלי היה זוכר, מתמיד ומביא לה בכל פברואר. לו היה אפשר לקרוא בשם של ילד או ילדה בשם הפרח הזה הייתה אולי בוחרת. את אהבתה לפרחים ועצים מימשה בשמות הילדים שלה: איריס. אורן. ורד.

מבחינת ציור פרח הציבעוני ההדור (טוליפ) לא ממש נענה בקלות. יופיו בסגירותו, בכותרתו הסגורה, בצבעו האחיד, הלא שקוף, בזקיפות קומתו. מבחינת צבעי המים הפרח מאתגר למדי. כשהייתי בוחרת לצייר אותו (באקוורל) היה בדרך כלל כדימוי לברכה עבורה. השתדלתי. העדפתי לציירם כקבוצה. משפחה.

מצרפת את כל הצבעוניים, הטוליפים שציירתי בשנים האחרונות.


תם ונשלם

רישומים אחרונים על ערש דווי.

סוף המסע של אמי ז"ל

ציורים בטלפון הסוללרי


תמצית הכל

לבדה

תכולה כאגם

סירה שטה

כאילו אין רואה

*

1.מדיטציה.

בשנים האחרונות מתקשה במדיטציה על צורותיה השונות. אני לוקה בהפרעת קשב או יותר נכון עודף קשב (וליתר דיוק עודף חושי). אני מבחינה בכל רחש וצליל ומיד מגדירה אותו, ורצף בלתי פוסק של משיכות ודחיות מסתחרר בראשי ובכל גופי. בעצם "השמיעה" שלי שהולכת ומזקינה בדרך הטבע גם הולכת ומתחדדת עד בלתי נסבלת.הדבר היחיד שלוכד אותי ומרכז אותי לאחדות פנימית זה להתבונן במשהו ולצייר אותו. זו המדיטציה שלי.


2.הייקו, הייגה, תמצית הכל.

הייקו: שיר קצר (הקלאסי הוא בעל 17 הברות) עם חוקים נוקשים שמתמצת הלך רוח מתוך התבוננות פנים וחוץ, הייגה: ציור מינימליסטי המשלב מילה או כמה מילים ומתמצת התבוננות של רגע. תובנה. כמו כוחו של הרגע הזה.


3.דנמרק.

חברתי סיגלית עברה לחיות בדנמרק, ארץ הפנטזיות שלי, המקום המושלם לחיות בו. מזה זמן מה אני עוקבת באדיקות  אחר הפוסטים שלה, הכתיבה והצילומים, בעיקר מאז עזיבתה לדנמרק. מדי פעם תצלום זה או אחר מעורר בי קצת השראה. לאחרונה כתבה על הייגה Hygge . אני אוהבת את הצליל הזה. אסוציאטיבית הזכיר לי הייקו והייגה. משמעות המילה הדנית זה  coziness. הכלה.. זו הפרשנות שלי: מקום שמכיל אותך.  וכך הם ההייקו וההייגות בשבילי, מקום מחבק. היום פירסמה תצלום של סירה קטנה באגם.

וזה עשה לי את זה.


4.ציור דיגיטאלי באייפד.

האייפד הישן שלי הוא מקום כזה בשבילי. עולם מכיל.. אין בו טלפון, וואטסאפ וחדשות. יש בו רק אפליקציות ציור ותמונות. הוא קל, קטן ומתאים לשעת מדיטציה, כלומר להתבונן פנימה לרגע ולכתוב משהו, או להתבונן מחוץ לי ולהפעיל באצבע קווים וכתמים המצטרפים לציור.זה משחרר אותי.זה משכיח לשעה את המפלצות המחייכות במלוא שיניהן מאחורי כל סימטאות הנפש.

*


לנצל את ההזיה העכשווית

בימים האחרונים יוצא לי להאזין לתקשורים קונספירציות ועוד שידורים פרטיים ללא צנזורה בנושא הקורונה והחיסונים ומצב העולם. אני מאזינה מדי פעם באותה מידה שאני מאזינה לחדשות. כדי להירגע. כלומר לא ממש להירגע, אולי להתאזן. ואם לא להתאזן אז לקבל השראה. כי מהמצב ההזוי הזה רצוי לינוק ולא להניק.

אז מתחילת הקורונה, במרץ שעבר, אני מציירת פה ושם בהתקפות, כותבת פה ושם, מתרגלת אמונה בעצמי, שיקום חיי כאדם יוצר, שיחזור תדמית קודמת ובניית עמדה מחוזקת, דווקא בזכות הלא ידוע כתוצאה מהמצב העולמי השופע חומרים חדשים, ניירת שלרובנו מיותרת, אך אותי מדליקה, כמו שנדלקתי בעבר, ועדיין (קמבק) מאריזות של תרופות.

להלן כמה מהעבודות מהשבועיים האחרונים:

כתבתי לעצמי כמה פתקים

ואז

זה לא המספר והתאריך שלי. השאלתי את המספר מאחותי.

וזה כן המספר של אבא שלי וזה אבא שלי מתחסן

וזה סלפי.

פחדתי מהחיסון. החלטתי לא לעשות אבל קבעתי תור. ובסוף אפילו רציתי להידחף יום קודם. כל כך שטפו לי את המח. אז שיריינתי הגנה לשעות שאחרי.

ואז היו כמה תופעות לוואי ועשיתי בדיקת קורונה אחרי כמה ימים.

וזה מה שכתבתי :

אחרי 72 שעות בערך קבלתי מספר דיגום שבאמצעותו אפשר היה להקיש ולקבל תשובה. תופעות הלוואי היו מפתיעות למדי בחלקן הראשון. הן לא היו מוזכרות בשום טופס או אזכור חדשותי. תוך שעה חזרתי לימי נשיותי השופעת בריקוד על עננים פלומתיים נוטפי ליקר דובדבנים מענג. כעבור כמה שעות נפלתי לתהום חמים של ריחות משכרים ושקעתי בשנת ה -12 שעות הנדירה שלי. למחרת ריחפתי בין התכווצות שרירים אחת לשנייה והכנתי מאכלי שפע מנחמים למשפחה. אחרי 48 שעות בדיוק התחילו כאבי ראש וגרון. התקשיתי לבלוע. נראה שמערכת העיכול שלי התגייסה להזהירני מפני היסחפות אחר הלב המתעורר אחרי שנת דור. ואכן התעורר גם הלב בדפיקות מעוררות דאגת מה, ובכל שעה מדדתי חום שלא הצליח לעלות מעל 35.8 . ביום הרביעי שלאחר החיסון החלטתי ללכת למתחם הבדיקות. כמובן שטעיתי בדרך שאמורה לארוך 5 דקות אך ארכה כ-25 דקות פקוקות וסיבוביות, ובכניסה למתחם לא הצלחתי לצלם את הברקוד. חייל עזר לי ומילא את פרטיי. לא היה איש לפניי, רק כמה בודדים ציקצקו אחריי וחיכו בסבלנות שאסיים לדקלם את פרטיי. הבדיקה ארכה כמה שניות אבל התבלבלתי ויצאתי מהשביל הלא נכון, אז ניסיתי לקצר דרך הזזת מחסום אחד, אך מיד החיילים צעקו היי גיברת. היי דודה. ואני הבנתי שאני כבר לא נערה יפה כמו שהייתי בתופעת לוואי הראשונה, והלכתי לבית הקפה ממול לשתות אספרסו קצר. ישבתי על הספסל וידעתי שאין לי קורונה. אבל לקח להם עוד שלושה ימים להודיע לי שאני שלילית. גם תופעות הלוואי חלפו בינתיים.


בחזרה לתרופות (אמנות)

מאז התפרצות הקורונה לחיינו חזרתי לצייר על אריזות של תרופות. בימים הראשונים של הסגר הראשון הזמנתי את כל התרופות האפשריות מהסופרפארם כי חשבתי שעד עולם כבר לא נצא מהבית. בזמן שהסתגלתי ללמד בזום שוב התחלתי לקלף את האריזות כמו התעוררות OCD נושן ויחד עם געגועים הולכים וגוברים לטבע גם חפרתי לתוך מושג המסכה, הכיסוי, ההגנה, הזיקנה, ההורות, הסבתאות, הפרידות, הצורך להסתיר והצורך להתיר. והצורך בקרבה, שמירת מרחק, סליחה וחמלה

אקוורל מעל אריזת תרופות

אבי ואמי בחדר השינה שלהם, ביקור ראשון שלי מתחילת הקורונה, אפריל 2020

יום הולדת 61, מרץ 2020, ימים ראשונים לסגר הראשון. חוגגת לבד עם הבלו נאן

מנסה צעיף מעולם היוגה. אולי יושיע. אפריל 2020, אקוורל על אריזת כדורי הרגעה

איחוד משפחתי בנסיבות קורונה, זום עם הבת, הילדים והאבא. אקוורל על אריזת ציפרלקס

מנסה מסכה ורודה. מרגישה קצת אופטימיות. מתאהבת מחדש. אקוורל על אריזת טלפסט

מצליחה ללכת לים בסערה. הו הים. הים. אקוורל על אריזת סטילנוקס

ועוד ועוד


ששת

בדיוק לפני 9 שנים הבת שלי מצאה ארנבת בגן הציבורי בשכונה שלי. היא היתה פצועה ברגל אחת. הבת התעקשה שניקח אותה לווטרינר ולאחר הטיפול האינטנסיבי אימצנו אותה לכמה חודשים. הארנבת החלימה אך המשיכה לצלוע, לנתר, להפוך ליפיפה וענקית. קראנו לה ששת והיא היתה באה. היא נעשתה מלכת החצר. לפעמים בלילה הייתי רואה אותה עפה מעץ לעץ. חששתי שהיא תמריא לירח ולא תחזור, אבל בבקר תמיד חיכתה לי ביציאה לחצר, בין הרשת לחלון.

באמצע החורף נעשה קר מאד בחצר וחתולי השכונה היו פולשים למקום מחבואה ונוגסים בה. ביחד עם הווטרינר החלטנו שהמקום הטוב ביותר בשבילה יהיה הגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב.  אחרי זה לא הפסקתי לבכות כמה שבועות עד שמצאנו את סקאיי, כלב הרוח הקטן שלי, שמתפנק עד היום תחת שמיכותיו הרכות.

לפעמים אני חושבת עליה, אם נקלטה בחברתה החדשה, אם התרבתה, אם התגעגעה כמוני.ואולי משם המריאה לירח ולא חזרה.

איריס קובליו .אקוורל 2011
איריס קובליו .אקוורל 2011
איריס קובליו, אקוורל, 2011
איריס קובליו, אקוורל 2011

ששת תוהה ותועה ושוב תוהה

איריס קובליו, אקריליק 2012

ומחליטה לברוח

איריס קובליו, אקריליק 2012

כאן היא מביטה לאחור

אבל לא בטוחה שזה מה שחיפשה

איריס קובליו, אקריליק 2013

בסוף היא נגזרה והוצמדה לקיר שמעל מקום מחבואה

שיר מתוך ספרי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה"

*

הַבֹּקֶר אֲנִי מְדַמָּה אֶת הַפֶּרְגוּלָה

לְעֵץ הַבּודהה

וְאֶת תְּנוּעַת הֶעָלִים לַזְּמַן לְלֹא חֲלוֹף

הִנֵּה הָאַרְנֶבֶת עָפָה

אָזְנֶיהָ כְּנָפַיִם חוֹתְרוֹת

בָּאֲוִיר לְלֹא אֲוִיר

מֵעַל הַפְּסָגוֹת הַנְּעוּצוֹת בַּשָּׁמַיִם

רַגְלֶיהָ הַפְּצוּעוֹת מְצַיְּרוֹת שָׁטִיחַ

לְרַגְלי אלוהים

*

וכאן הכל התחיל

גל מביאה את ששת

*

*

*


הים שלפני הסגר השני

הציור הזה הכי חדש שלי. מלפני כמה ימים. (אקריליק על בד 65×50 cm) .
מאז תחילת הקורונה לא הגעתי אל הים אלא בדמיוני, אבל לפני שבוע לקחתי את סקאיי וכרית ישיבה ומצאנו פיסת חוף יחסית ריקה, בין חופים מוכרזים הומים. שחררתי את הכלבלב המאושר, שרץ במעגלי רוח סביבי והתבוננתי בתנועת הגלים הנוגעים בחוף, ללמוד איך לצייר אותם מתקרבים מגובה הישיבה שלי ולא מגובה צוק.
כשחזרתי לחלל העבודה שלי והסתכלתי בצילומים לא מצאתי את הצבעים שזכרתי. ולא את תנועת הגלים.
ובכלל לא על זה רציתי לכתוב אלא שמתחת לים הזה שכאן היה ציור אחר: סצנה לא סימפטית מהילדות שלי. הציור עמד מאחורי השידה לרוב (פעם אחת הוא הוצג בתערוכה שעסקה בסצנות ההן) ובאחת הוצאתי אותו אל משטח העבודה שלי והנחתי עליו כמה צבעים שבשבילי הם ים.
בתוצאה הסופית אין אולי הגיון, ואין קשר ישיר בין מה שראיתי בחוף בהרצליה לבין חוף הנפש שלי (התכלת טורקיז הזה, הו כמה אני עדיין קשורה אליו בעבותות נפשי מימי האשרם), אבל הציור יצא לעולם והוא תלוי בכניסת הבית שלי.

_

וזה עוד ציור שנולד מהביקור האחרון שלי בים (לפני הסגר השני). כמעט אור אחרון. עננים אפלים נעים מעל אופק ורוד בגווניו. השמש מסנוורת, חסרת צורה, אבל לרגע נראית ברורה, כתומה, בתוך שלולית בקצוות הגלים. אדוות הלב.

_

_


מבעד לסוקולנט

אין לי סנטימנטים רבים לסוקולנטים. אני לא משתגעת על צמחיית מדבר ויובש. אבל הפרחים הבוקעים מהם מדי פעם כובשים את לבי ואם איזשהו עציץ מזדמן לסטודיו שלי כי נכבשתי ולא התאפקתי (הם יימסרו הלאה בתום המלאכה משום שאין לי משאבים כלשהם לאמץ אותם) אז הם מיועדים לציור שלי או של תלמידים, וזהו.

בימי ראשון אני משוטטת בעיניי אחרי על צמח שניתן ללקט לשיעורי ציור. לפעמים קונה ולפעמים מוצאת בפינות הגנים הציבוריים. אני מאגדת אחדים שונים, שניים שלושה זרים קטנים, וכל זה לציור. לא כולם מציירים פרחים אבל אלו שנמשכים לעבודה עם פרחים מתאהבים כמעט בכל וריאציה "באגרטלים" , גם אם הכלים או הפרחים חוזרים על עצמם עונה אחר עונה.

כשאין ברירה וקיץ לוהט ומייבש את הגדרות החיות מסביב, ושאר דברים לא מלבבים מסתובבים באיזור מגוריי, אני מוצאת ב"טיב טעם" עציצון במחיר סביר. הפעם התאהבתי בסוקולנט הזה, עציץ קטנטן עם פרחים בצורת פעמונים זעירים כשהם סגורים, וכשנפתחים נראים כמו כוכבים מ- יקום אחר. הפרחים כל כך זעירים עד שנאלצתי לצלם אותם ולהגדיל כדי להיטיב לראות. כמובן שגם חיפשתי את הסוקולנט הזה בגוגל.

את הראשון שירבטתי בעט בזמן שיעור הציור.

סוקולנט 3

Iris Kovalio

את השני ציירתי באקוורל מיד אחרי השיעור, על נייר לא חביב במיוחד, כי שתה את הצבעים בצימאון מפלצתי ונאבקתי הרבה על הישרדות הכתמים. בחרתי בנייר הזה בגלל הימצאותו על השולחן באותו זמן והייתי מותשת מכדי לחפש משהו הולם יותר. בזכות המאבק על הכתמים (זה לוקח זמן) נבלעו שעות אחרי הצהרים, זמן חרדתי במיוחד בתקופת קורונה מהבילה, בקיץ שהסוף לא נראה באופקו.

_

סוקולנט 1

Iris Kovalio

_

את השלישי סיימתי בסוף השבוע לאחר התבוננות מעמיקה יותר בפרחי הכוכבים מהיקום האחר (דרך גוגל). היה לי מצע עץ צבוע זהב וורוד, שהכנתי לפני כמה שנים, וחיכה לרגע שלו. והרגע שלו הגיע.. "כְּמוֹ כּוֹכָבִים הַמּוֹצְאִים אֶת הַדֶּרֶךְ לְכָל חַלּוֹן…"- לאה גולדברג.

 

סוקולנט 6

Iris Kovalio

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

ושיר נפלא של סבינה מסג שליווה אותי בסופ"ש הזה :

 

*

לִבִּי
שֶׁתָּמִיד כְּמוֹ עִקְבוֹת
אוֹגֵר צֵל,

פִּתְאוֹם הִתְנַצֵּל אֶת צִלּוֹ
וְ עָ ף . . .
פַּרְפַּר צִבְעוֹנִי שֶׁכָּזֶה!

הִנֵּה הוּא הוֹלֵךְ אֶל פִּרְחֵי הַשָּׂדֶה
וּמוֹצֵא

מַאֲגָרִים שֶׁל טַל!

*

 


פרחים לאימא גל

אנחנו הולכות מהבית לכוון השביל שמאחורי הרחוב הקטן, פוגשות בדרך גדר עם פרחים סגולים וגם פרחים כתומים. האם את רוצה לפופית? אני קוטפת לה פרח סגול אחד ושמה לה על השיער. יש לה משקפי שמש אדומות והיא לא אוהבת להצטלם וגם לא רוצה את הלפופית על השיער. אז אולי פרח החצוצרה הכתום?- אני שואלת אותה, לא היא אומרת, אני רוצה פרח אדום כמו ליד המכולת והטלפון. בכפר שלה יש מכולת  וטלפון ציבורי ישן. אנחנו הולכות לכיוון המכולת והטלפון ושם פוגשות את הפרחים האדומים שסבתא הכי אוהבת. את זוכרת איך קוראים לפרחים האלה ?- גנ-יום, היא אומרת וקוטפת עלה ומריחה. סבתא הכי אוהבת את הריח של הגרניום ואנחנו משפשפות את העלים ומריחות. לגרניום הורוד שעל  יד אין ריח. בואי נביא לאימא זר קטן כמו שהיה פעם, היא אומרת ואנחנו מלקטות גרניום אדום אחד וגרניום ורוד אחד, עם כמה עלים ירוקים ואני מציעה לקשט את הזר הקטן בצמח סגול, יהודי נודד,  שצומח על יד. יופי נביא לאימא היא אומרת, אבל קודם נלך ונסתכל על הטלפון. הוא לא מצלצל היא אומרת, כי הוא ישן ישן, היא מסמנת בידיה תנועות קטנות וצוחקת. עכשיו יש לאבא טלפון חדש שסבא הביא לו, טלפון קטן, לא כזה גדול, היא מסבירה ואנחנו עושות סיבוב, לא נכנסות למכולת, כי סבתא שכחה לקחת מסכה, וחוזרות בשביל דרך שיח הגרניום ושיחי הלפופית ופרחי החצוצרה הכתומים, ומגיעות לשער שיש עליו ציור של כלב, ופותחות את השער ויורדות כמה מדרגות ונכנסות לחצר ומורידות נעלים בכניסה לבית. אימא משכיבה את האח התינוק לישון. כשיירדם היא תבוא ותראה את זר הפרחים שהבאנו לה ושמנו בכוס עם מים שמצאנו במטבח. אחר כך נעשה ארוחת ערב והפרחים יקשטו את השולחן.  

זר לאימא גל 2

 


%d בלוגרים אהבו את זה: