תגית: איריסיה קובליו

בשולי הדרך (1)

הייתי חרדה בנהיגה. לא יכולתי לדמיין נסיעה מחוץ להרצליה. באחת הפעמים האחרונות של זה נהגתי לרעננה, חניתי באיזה רחוב ושלחתי את המיקום והצילום של המכונית לכמה אנשי קשר, גם במייל וגם בווטטאפ. זה כבר לא היה פחד מנהיגה אלא משכחה. אובדן. תהום. באותו ערב ברעננה השתתפתי בשיעור ימימה. אני זוכרת שרעדתי מאד ואיך שנגסתי בפיסת תמר התהפכה לי הבטן. הייתה שם אחת שספרה שהבת שלה היתה אנרוקסית כבדה ויצאה מזה. הכלב שלי היה אז בן שלוש או ארבע, מהסוג הקטן והרזה שרואים לו את כל העצמות. כלב רוח עם רגליים שקופות. סיפרתי עליו בשיעור וההיא שהבת שלה יצאה מאנורקסיה אמרה שהכל בגלל הכלב ושהייתי צריכה לאמץ כלב גדול ומלא פרווה במקום את היתוש הזה. אולי זו לא היא אמרה שהוא יתוש אבל מישהי אמרה יתוש, ואחרת אמרה עטלף וילדים קטנים נבהלו ממנו ולא רק קטנים, אבל חלק גם אמרו שהוא במבי והרבה אמרו שאנחנו דומים, במיוחד כשלבשתי בגדים אפורים כהים, כמו הצבע שלו שהתאים לי ועד היום מתאים לי ללבוש כי אין בו, באפור, החלטה אלא בקשה לשקט, אבל לא היה שקט ובכל זאת בבת אחת החלטתי, אחרי שהרבה זמן לא יכולתי להחליט ובכלל החלטה כלשהי נראתה לי בלתי אפשרית וקטסטרופלית, אבל יצא שהייתי צריכה לנסוע איזשהו מרחק של שעה בכביש מהרצליה לכוון צפון, פעמיים ואולי שלוש פעמים בשבוע, ועם דפיקות הלב, השלשולים והבחילות הייתי עושה את זה בסוג של גבורה מפוקפקת , ובדרך הייתי מחפשת צבעים יפים להיאחז בהם, ויצא שצבע מאד אהוב עלי, ירקרק מוזהב, הופיע פעמים רבות על הכביש בצורה של מכונית ששכפלה את עצמה כל הזמן עד שראיתי בה פיה או סימן של מלאך שמפלס לי דרך, ופתאום ממש ראיתי אותה, את המכונית פיה הירקרקה גם כשעצמתי עיניים וגם בחלום ולא ידעתי מה חלום ומה לא, ואז התפרצה ההחלטה מהדלת האחורית של העורף שלי ויחד אתה התייצבה הנהיגה שלי ופסקו דפיקות הלב והבחילות, גיליתי עצים ושדות וגבעות ואפילו שהיה קיץ וחם מנשוא ידעתי שאני עוזבת.

_

img779.jpg

סקאיי-לייט, רישום טוש ועפרון, פברואר 2018, גבעת עדה

 

 


אגרופי עננים

אֶגְרוֹפֵי עֲנָנִים נִפְתָּחִים וְנִסְגָּרִים בַּשָּׁמַיִם

שׂוֹרְטִים אֶת הִלַּת הַיָּרֵחַ בְּ

אֶגְרוֹפֵי עֲנָנִים נִפְתָּחִים וְנִסְגָּרִים בַּשָּׁמַיִם

שׂוֹרְטִים אֶת הִלַּת הַיָּרֵחַ בְּצִפָּרְנֵיהֶם

צַמְּרוֹת הַגִּנָּה מִתְנוֹעֲעוֹת שְׁחֹורוֹת

מֵעַל נַדְנֵדָה

עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת

וְאֵין רוֹאֶה

*

אגרופי עננים

איריס איריסיה קובליו, אקוורל

צִפָּרְנֵיהֶם

צַמְּרוֹת הַגִּנָּה מִתְנוֹעֲעוֹת שְׁחֹורוֹת

מֵעַל נַדְנֵדָה

עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת וְאֵין רוֹאֶה

*

 


נלכד

*

קוֹלוֹ שֶׁל צִרְצַר נִלְכָּד הַלַּיְלָה

בַּחֲרִיץ הַחַלּוֹן

אֹושֶׁר צַר

*

איריסיה קובליו, רישום, 2015

איריסיה קובליו, רישום, 2015


ספטמבר

איריסיה קובליו, מתוך

איריסיה קובליו, מתוך :מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה", 2014, הוצאת אבן חושן

איריסיה קובליו, אקוורל, 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, 2015

ושיר מספטמבר 2015:

*

סֶפְּטֶמְבֶּר הוּא הָאַכְזָר בַּסּוֹהֲרִים
אַחֲרָיו נִגְרָרִים כְּלוּאָיו
מְחופָּשִׂים בְּבִגְדֵי חַגִּים
זָבִים כָּל הַדֶּרֶךְ אֶל הַשַּׁעַר

איריסיה קובליו

איריסיה קובליו, צילום מעובד, ספטמבר 2015


יהיה בסדר

הציור על אריזות של תרופות התחיל במקרה כביכול. הייתי בלונדון, לפני כעשרים שנה וראיתי תערוכה של ג'וזף קורנל: דימויים על אריזות שונות. הקופסתיות שלוכדת בתוכה דימוי משכה אותי. בתיק שלי היו שתי קופסאות של סיגריות, קופסת אקמול וקופסת כדורים למניעת הריון (הייתי אז צעירה ב-20 שנה..). חזרתי למלון, רוקנתי את הקופסאות (לא לתוכי:)) והעליתי עליהן רישומים. צבעי מים. אהבתי לשחק עם הפריסה. הפורמט המתקפל נפתח גמיש.
אז לא הייתה סיבה פסיכולוגית. אבל כן יכול מאד להיות שהייתי רוקחת באחד מהגלגולים הקודמים. כי מכל האריזות לפריסה נמשכתי דווקא לאריזות של תרופות שיכולתי למצוא בשפע בסביבתי הקרובה מסיבות אלו ואחרות. וכן הייתה לי משיכה ותפיסה מהירה של תוכן התרופה ולעיתים התאמתי את התוכן לדימוי אבל לא בהכרח. אהבתי את הפלסטיקיות הצבעונית על גב האריזה ואת החיספוס (שהתאים לצבעי מים מעודנים) לפנים האריזה. אהבתי לשלב ביניהם. בתערוכה שלי "כיפה אדומה" (מוזיאון הרצליה) שהייתה בנויה בחלקה על האריזות הללו, הכותבים נטו להסבירה במניעים פסיכולוגים הקשורים לתגליות של ילדה בגילוי מיניות, חולי ומחלות נפש, מסירות ומרד.
מסע ההרפתקאות שלי הקשורות לשימוש האריזות של תרופות הסתיים בשנת 2009 עם יציאתו לאור של הספר "זמן טרופות", דואט שירים של משה יצחקי עם ציורים שלי מעל גבי אריזות של תרופות.
לפני כחצי שנה האוצר של מכון וייצמן יבשם עזגד פנה אלי בבקשה להציג כמה עבודות תרופתיות כאלה. בתחילת התהליך סירבתי לגמרי. אבל הוא התעקש והוא ביקש לראות עבודות קדומות ובחר לבסוף דימויים עם אלמנט ההכפלה. בלב לא קל מסרתי לו תריסר עבודות והוא הבטיח שלא אצטער.
אמש בפתיחה אכן לא הצטערתי. התלייה הנהדרת, המסגור יוצא הדופן והמושקע מטעמם, המקום, האווירה, המכובדות- כל אלו שימחו אותי עד מאד.
שם התערוכה שבחר "יהיה בסדר" מתחבר לי גם לשכנוע שלו להציג את העבודות האלה ללא אותו חשש ראשוני. וכן היה בסדר. בסדר גמור:)

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים וחוטי אריג על אריזת תרופות, 2008

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1998

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 2008

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1998

11222437_10207253975492493_8047809833611915498_o

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1996

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1996

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1997

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1998

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1996

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1997

וזה הטקסט הרשמי של התערוכה:

יהיה בסדר

תרופות ורפואה באמנות עכשווית

"יהיה בסדר" היא, אולי, ההבטחה העיקרית הגלומה ברפואה. כך היה בעולם העתיק (מצרים, שוּמֶר), שבו יוחסו מחלות ותרופות לכוכבים, לשדים ולכשפים, וכך הוא גם בימינו אלה, שבהם אנו חותרים בעוצמה לקראת פיתוחה של רפואה מותאמת אישית המבוססת על הבנה עמוקה של מרכיבים גנטיים, מטבוליים ופיסיולוגיים.

גם אצל הרופאים התחוללו, בתהליך ההתפתחות של תרבות האדם, שינויים מפליגים. בתחילה הם היו מכשפים וקוסמים, בהמשך – פילוסופים וכוהני דת, וכיום הם חוקרים ומיישמים את מדע הרפואה. תוחלת החיים הממוצעת עלתה בהתאמה: מ-33 שנות חיים בתקופת האבן, ל-48 שנים בתקופת האימפריה הרומית, ל-65 שנים באמצע המאה ה-20, ל-83 בסוף העשור הראשון של המאה ה-21, וכיום, במדינות מסוימות, היא כבר מתקרבת ל-90.

אבל דבר אחד נותר כשהיה: מצוקתו של האדם החולה, והצורך העמוק שלו להאמין ולקוות ש"יהיה בסדר". וכך, כל מה שצריך לעשות הוא לגשת לרופא מומחה, שבידו הידע (הנסתר מרוב בני-האדם). הוא כבר יאבחן בדייקנות את הבעיה, ויפתור אותה באמצעים הרבים מאוד העומדים לרשותו. אם בעבר יכול היה הטיפול להתבסס על השבעות ולחשים, הרי שבעתיד הלא רחוק נראה שהוא יתחיל בדגימת הדי-אן-אי של המטופל ובניתוחה. אבל מבחינת האמון של המטופל ברופא, ותקוותו להחזיר את הדברים לתיקונם, דומה שגשר דק, אבל חזק, מקשר בינינו לבין בני תקופת האבן.

בתערוכה זו מציגים מספר אמנים, מישראל ומאנגליה, את התובנות ואת התחושות שלהם ביחס למימשק שכל אדם מקיים עם עולם הרפואה. אריק בוקובזה, רוקח בהשכלתו, יוצא לדרך מנוסחאות של תרופות, אותן הוא קושר למקום פיסי – ירושלים. תמר שפר מכניסה לתוך כמוסה עולמות ומלואם. סוזי פרימן יוצרת אריג של כאב לבן שבו משולבות אריזות ריקות של משככי כאבים. איריס איריסיה קובליו בחרה לצייר על אריזות של תרופות. אליהם מצטרפים שני רופאים, ד"ר אמי שופמן וד"ר יורם טלמון, שציוריהם מושפעים מעבודתם, מצד אחד, ומשַקפים צורך להשתחרר מהכאב של המטופלים שהם חוֹוים במשך היום, מצד אחר.

סיגל מיילין ויבשם עזגד

11411978_10207245822048662_8423422810204203339_o


הגיע זמן טווסי הלילה

מסיבה ספרותית לכבוד ספר האמן שלי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה", שיצא השנה בהוצאת אבן חושן,

תתקיים ב"סיפור פשוט", ב 24 למרץ, בשעה 19:00, רח' שבזי 36 נווה צדק, תל אביב.

כולם מוזמנים!!!

מתוך הפרסום של "סיפור פשוט":

שיר מתוך ספרה היפה של איריס איריסיה קובליו, "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה". ביום שלישי ה24.3 ב19:00 יתקיים אצלנו ערב מיוחד לכבודו, בהשתתפות: טל ניצן, שועי רז, אגי משעול ועוזי אגסי. הכניסה חופשית ואתם מוזמנים בחום.
אבן חושן Even Hoshen
http://on.fb.me/1CJBlnT
http://bit.ly/1bmfo3E

'‎שיר מתוך ספרה היפה של איריס איריסיה קובליו, "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה". ביום שלישי ה24.3 ב19:00 יתקיים אצלנו ערב מיוחד לכבודו, בהשתתפות: טל ניצן, שועי רז, אגי משעול ועוזי אגסי. הכניסה חופשית ואתם מוזמנים בחום.  @[211281578912439:274:אבן חושן Even Hoshen]  http://on.fb.me/1CJBlnT http://bit.ly/1bmfo3E‎'
*
לקט דברים שנכתבו:
 *
המשוררת והעורכת טל ניצן:
איריס, היה עונג גדול לערוך את הספר השקוף העדין והיפהפה הזה, טווס לילה אמיתי. תודה לך.
איש הרוח שועי רז:
ספרהּ של איריסיה, עם דקותו ומופנמוּתוֹ, הוא ספר השירה המקוֹרִי-עִברי שהכי שמחתי בו במהלך החודשים האחרונים, ולראיה: העובדה שאני עדיין שב ומעיין בו לעתים קרובות, ומגלה בו בכל קריאה וקריאה קוי מחשבה ואופקים חדשים. אשמח מאוד לדבר עליו, ובכלל אשמח בכל לב אם תבואו לערב.
האמן והסופר יוסי וקסמן:
ספר קטן-גדול, מרגש בצניעותו ובתמציותו, ביופיו החיצוני והפנימי, במילים שנמצאות בין המילים ובשכבות הצבע שבין השכבות.
שירי בוקר ולילה. ללא שעת הצהריים השורפת כל תו ותג, שעת הצהריים שאינה עושה חסד עם האקווארלים המהירים לדהות. אבל השירים, אוה השירים, הם נחרטים בלב. כמו שריטות.
האם נזהה את טווסי הלילה עם שחר? האם הטווסים יזהו אותנו?
ספר שירים וציורים של אמנית שאני מאוד אוהב. מאוד!
מומלץ, אבל ממש!!!
האמן והמשורר דודו פלמה:
היום הגיע לידי ספר שאפשר לדמות לתכשיט שנהב מגולף בעדינות. 
היה זה ספרה של האמנית איריסיה קובליו.
"מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה".
זהו ספר שצריך להחזיק ביד ולא לדבר עליו.
ספר יפה וענוג עד כאב.
כל שהות בתוך הספר הזכירה לי כמה יופי וכאב לפותים בקיום האנושי.
הספר מחזיק שירים וציורי אקוורל של איריסיה שאינם מאיירים את הספר אלא משמשים מקבילים ויזואליים לשירים או שלהפך.
השירים והציורים מרפרפים ונמוגים אחד אל תוך השני כמו העולם והיסורים.
כמה יפה הספר הזה
דרור גרין, איש רוח ועורך "פיוט"

ציורי המים של איריס פיוטיים, והשירים שלה ציוריים. בשעה שהאקוורלים הם תיאורי-נוף מופשטים, השירים הם תיאורים של נוף פנימי, של הרהורים ותחושות.

גם בשירים איריס מציירת נוף. היא, כמובן, אינה המשוררת הראשונה שכותבת שירי טבע. אבל זו אינה משימה קלה. כשם שציור טבע אינו מיועד להחליף את המצלמה ולתעד את הטבע, גם שיר הטבע אינו מתאר את מה שיש בטבע, אלא את נקודת ההתבוננות המיוחדת של המשורר.

כמו אורי ניסן גנסין, שידע לתאר באמצעות שיר הטבע שלו את חרדת-המוות הקיומית, או מ.ז. ולפובסקי, שתיאר בשיר 'מנגינות-ים' את האפשרות להקשיב ל"פִּטְפּוּט הַיָּם", ולא להתפתות לרומנטיקה המוגזמת של משוררי הטבע: "לֹא לַחַשׁ אַהֲבָה, לֹא נִיד לֵב דּוֹפֵק", גם איריס הופכת את הטבע לכלי אנושי לביטוי רגשית, או להתבוננות עצמית.

כשם שכתמי צבעי המים מקבלים על הדף ממשות של נוף קסום, גם המלים של איריס הופכות את המלים לממשות הנוצרת בדמיוננו. כותרת הספר 'מִזְּמַן לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת טַוָּסֵי הַלַּיְלָה', הלקוחה מאחד משירי ה'לילה' בספר, היא מניפולציה לשונית שבלעדיה היתה השירה מאבדת את משמעותה.

הכותרת הזו מבוססת על העובדה שהמוח שלנו אינו מזהה את המציאות, אלה מפרש אותה באמצעות סיפורים. הכותרת 'מִזְּמַן לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת טַוָּסֵי הַלַּיְלָה' היא סיפור, ואין לנו ברירה אלא להקשיב לעלילה ולעבד אותה במוחנו. ברגע שאנחנו עושים זאת, ומדמים בעיני רוחנו את המשוררת המחפשת בלילות את טווסי הלילה, המשפט הזה הופך עבורנו למציאות, והמושג 'טַוָּסֵי לַּיְלָה', שאין לו כל קיום במציאות, הופך בעינינו לעובדה קיימת.

*
חייבת עוד המון תודות לכל האנשים המלווים אותי  באופן זה או אחר. על זה אכתוב בפוסט הבא.
*
כך חיכיתי להולדת הספר:
(צילום גרא גינזבורג)
איריסיה קובליו- מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה 2

איריסיה קובליו- מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה 2

וכאן רואה לראשונה את פני הספר, עוד לפני הניתוק מהטבור

(צילום עוזי אגסי)

איריסיה קובליו- מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה 2

איריסיה קובליו- מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה 2

קישור לספר באתר ההוצאה "אבן חושן"
בואו לחגוג עמי
*
*
*

פיגומים

איריס קובליו, אקריליק, פברואר 2015

איריס קובליו, אקריליק, פברואר 2015

היינו על ענן אבל החלטנו לרדת לחוף לשעה, לטעום מִיָּם  הלילה האחד האפשרי. חיפשנו מקום. מצאנו סוכה עם פיגומים. פחדנו לטפס, למרות שבאנו מהמרומים. אז ישבנו על המדרגה הראשונה והחלפנו ריחות.
רגע לפני שעלינו בחזרה לעננים, כל אחד לעננתו, ראינו את קווי הקצף על מפת הים השחורה.
הירח המלא של החג נעלם
איריסיה קובליו, אקריליק, פברואר 2015

איריסיה קובליו, אקריליק, פברואר 2015


לחפש את המחיקה המדוייקת

ניקול

ניקול

גיליתי את המטלית הלחה תוצרת ניקול. היא מוחקת צבעי אקריליק בקלות. עם קצת יותר מאמץ היא תמחק גם צבעים בני שנתיים. בשביל מכורה כמוני למחיקות מציאה כזו היא תגלית. אפילו ריחה של המטלית סביר ולא גורם לי התעטשויות, גירודים או טעם מר בלשון.

סינסתזיה: מנגנון נוירוביולוגי שגורם לערבוב חושים או מיזוג בין החושים השונים: להריח או לשמוע צבע. להריח או לטעום צליל, יכולת לאחד שני חושים ביחד ואף יותר.  אין מחיצות בין החושים. כשאני מציירת הסינסתזיה המולדת שלי חדלה להטריד. הכל נעשה אחד. אני ומה שנקלט דרכי.
 
התשוקה לצייר ים: אולי הייתי גולש גלים בגלגולי הקודם. אולי אהיה בהבא. לפעמים אנחנו נמשכים למה שנהיה. אבל אני לא חושבת שהמשיכה שלי לים היא ספורט… והיא לא ים בכלל. היא סוג של ביופיליה.
 
ביופיליה ע"פ ויקיפדיה היא התאוריה שיש קשר אינסטינקטיבי בין האדם לבין הטבע או מערכות חיות אחרות. מראה פתאומי של טבע יכול ליצור תחושת עונג ושכרות, כמו ים שמתגלה פתאום בעיקול דרך פתלתלה, או קרן אור שמש פוגעת על עלה, או תחרת קצף ים מתרוממת ברוח.
 
כשאני מחפשת את הקו הנכון בתת סדרת הציורים הללו, מתוך מחזור הים, אני מנסה לדייק ומוחקת את המיותר. המטלית הופכת לכלי עבודה ואני אוחזת בה כבמכחול או עפרון פחם (האהוב עלי ברישום). למרות שמטליות ניקול מיועדות לניקיון, עבורי הן כלי להסרת השכבות המיותרות שמצטברות, כי כך דרכו של עולם החומר: שכבות שכבות המסתירות את המקור, או במילים אחרות מסתירות את מי שאנחנו באמת
 
שלוש עבודות שנעשו בעזרת מטליות ניקול:
איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על בד

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על בד

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על עץ

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על עץ

10259836_10205944240469936_4594306236212445634_n

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על עץ

*


מכאן

מִכָּאן

אני רוֹצָה  לִרְאותֹ

אֵיךְ הַחֶלְקָה הָאֲפֹרָה

מַסְגִּילָה

וְאָז מַוְרִידָה לְכָךְ יִדָּרְשׁוּ  כַּמָּה שָׁבוּעוֹת

וְאוּלַי שָׁנִים

אוֹ עִדָּנִים

נווה שלום, 30 ינואר 2015

איריס איריסיה קובליו, שקדיות, נווה שלום, פברואר 2014. צבעי מים

איריס איריסיה קובליו, שקדיות, נווה שלום, פברואר 2014. צבעי מים

*

תודה לטנזין פלמו על הרטריט  המתוק מכל מתוק, בנווה שלום, בסוף השבוע שחלף

*

קישור לפוסט שכתבתי לפני כשלוש שנים בעקבות הספר אודות הנזירה טנזין פלמו "מערה בשלג"


השושנה הקטופה

איריסיה קובליו, שיר מתוך "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה" ספר האמן בלווי אקוורלים.

איריסיה קובליו, שיר מתוך "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה" ספר האמן בלווי אקוורלים.

*

בערב ההשקה הראשונה של ספר האמן שלי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה" .(הוצאת אבן חושן) נאמרו דברים מרגשים ומיוחדים עד מאד מפי תלמידים, חברים, אנשי שירה וספרות ומשפחה.

מביאה את דבריה יוצאי הדופן בראייתה הרגישה של תלמידתי מאירה תדמור, הקשורים לשיר המופיע כאן באופן ספציפי ולספר עצמו:

 

השושנה הקטופה

השושנה ה"קטופה" , מופיעה בשיר כאילו היתה  נתונה במצב הזה  מאז ומעולם, כאילו נולדה ככה . הדוברת ממהרת להסביר לנו כבר בשורה השניה של השיר את נסיבות קטיפתה : הצלתה מאימת הבוגנויליה  , בעלת הזרועות , המפלצתית , שאיימה  להשמידה.

השושנה הניצולה והמוצלת מצליחה לשרוד בחדר האמבטיה  החשוך רב הזמן ,כשהיא מכונסת בעצמה  וממוקמת במקום די זניח ויומיומי : בין הברז למכל הסבון . רק לאחר ארבעה ימים וכנגד כל הסיכויים , מצליחה השושנה להכפיל את עצמה באופן מפתיע ולהפער באדום חזק , עז ואפילו נועז . זו גם הפעם היחידה בספר שבו מופיע כתם הצבע החריג הזה.

דווקא במפגש עם האפלה והבדידות היא מצליחה לפרוח באומץ ולהגיע למעין "הארה" כמו זו שהתרחשה תחת " עץ הבודהי"  המוזכרת  אף היא בשיר אחר בספר. השושנה הקטופה  כמו משתהה בתוך אבסורד , ב"זמן ללא חלוף" ונושמת "אויר ללא אויר " .וכבר הזמינה אותנו המשוררת בשיר אחר להתייחד עם הנשימה הפשוטה , להתיידד עם הצללים ולהשתהות אתם לרגע . עצם המהלך לנסות להגיע מן הנשייה  אל הנשימה  איננו פשוט ומחייב  הקשבה עמוקה ולב פתוח.

פעמיים בספרה מזמינה אותנו  הדוברת להתבונן בשושנה שכמעט חוסלה ,

כפי שחוסלו גם טווסי הלילה.

פריחתה האדומה והחיה של השושנה בולטת עוד יותר על רקע קולם הכחול הנכחד של הטווסים, אך גם היא בסופה , נושקת לרקב .

ואם כבר  על השושנה לסיים את החיים , כדרכו של עולם, הרי שעדיף  שזה יעשה עם חמלה ולא סתם כך בזרועותיה של הבוגנויליה או של כל מפלצת אחרת.

 מאירה תדמור

*

וזו עבודת אקוורל שלי מספרי הקודם שלא מופיעה בספר הזה, אלא בקודם לו "זמן טרופות":

איריסיה קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 2010

איריסיה קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 2010

איריסיה קובליו, אקוורל 2007

איריסיה קובליו, אקוורל 2007

איריסיה קובליו, אקוורל 2006

איריסיה קובליו, אקוורל 2006

איריסיה קובליו, שושנה גלויה, אקוורל, אוקטובר 2014

איריסיה קובליו, שושנה גלויה, אקוורל, אוקטובר 20141

ועוד על השושנה בפוסט שלי הכלום

*


<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: