אימא שלי אהבה את פרח ציפור גן העדן. בעצם האהבה הזו הוגדרה רק בעשור האחרון, קצת לפני שחלתה, כשהבאתי לה פרח בודד שצמח אצלי בחצר ( לקח לו כמה חודשים להחליט אם לפרוח ואז התפתח יצור ענק ומפואר). כשהבאתי לה את הפרח הרגשתי כמו אותו ילד מפרח לב הזהב שעובר הרים וגאיות כדי להשיג את לב הזהב לאימו החולה. קנאתי בילד הזה שהופך עולמות בשביל אימא. אני הייתי חיקוי עלוב למסירות שלו, אבל בכל זאת את הפרח היחיד שפרח אי פעם בחצר שלי (מאז לא פרח) הגשתי על מגש קריסטל (אגרטל) בכוונה גדולה להחלמה. היא מאד אהבה את הפרח המפואר. ובפעם הראשונה ההיא עוד ישבה על הכיסא דוקטור גב מול הטלוויזיה ואמרה לי אולי תציירי לי כזה מעל הטלוויזיה שאראה אותו כל הזמן. ניסית אבל לא ממש הצלחתי לצייר משהו מתאים והציור תלוי בבית אחר. אבל מאז הייתי מביאה לה את ציפור גן העדן לעיתים קרובות לפעמים הייתי קונה ולפעמים קוטפת ממקום ציבורי מסוים בו היו שיחים רבים . כעבור זמן קצר אמי עברה מכורסת הטלוויזיה למיטה בחדר השינה ומשם כבר לא יצאה, כארבע או חמש שנים. ואני הייתי מביאה את ציפור גן העדן אל המיטה ומניחה באגרטל זכוכית צר לצידה או מולה. היה לי ספר ריפוי עם פרחים ונאמר בו שלפרח הזה תכונות מזור. מעניין שבעברית שמו פשוט ציפור גן עדן אבל בעולם ידוע בשם המלכה סטרליציה (Strelitzia reginae). באיזשהו אופן השם הזה יכול להתחבר למערכת היחסים שלי עם אמי, אבל בגדול לקחתי את מלאכת הציור כפעולות ריפוי.
ומבחינת הציור: קל ונגיש יותר לצייר פרח בעל צורות מוגדרות ובולטות. פרח ציפור גן העדן מצטיין לא רק בצורתו הבולטת אלא גם בצבעיו העזים המנוגדים והמשלימים. הצירוף של כתום לוהט אש עם סגול כחול ובורדו, בהשתלחות מתריסה כלפי החלל המקיף חייב לעורר רגש כלשהו. חלק מתלמידי דיווחו במהלך השנים שההשתלחות הזו גורמת להם לאי נוחות. אני אישית לא רואה בו השתלחות אלא ניצחון ושילוב קוסמי.
אז אם נחזור לאימא שלי ולשנים בהם כבר בקושי היתה יכולה לזוז, אני הייתי ״ מתגנבת״ לסמטה עם הגינה הציבורית וגוזרת עם מספריים פרח אחד ועלה אחד עבורה. בשנים שקדמו זה אבא שלי היה מביא לה צבעונים בכל הזדמנות וזה היה הפרח המוצהר עליה.
כשבקשו ממני לצייר פרח על המצבה מיד חשבתי על ציפור גן העדן. אבל הצבעוני ניצח וללא כל ויכוח נעניתי ועיצבתי את הצבעוני. בפעולה הזו הרגשתי שמאותו רגע שהמצבה הונחה, ציפור גן העדן חזרה אלי וכעת לי עצמי הפרח עושה את הריפוי המיוחד. ציפור גן העדן שלי.
אין כמו שבת בבקר לנסוע בשביל הארוך למדי בסוף הרצליה לבית החדש של אמי. הייתי גם לפני, בלי סיבה כאילו, אבל מאז שעברה לגור שם אני מבקרת לעיתים קרובות. שקט. אין אף אחד. בלי משפחה, בלי דמי כניסה ובלי עומד בשער. כלום. והמון. בכל שבוע נוספת וגדלה התצוגה במוזיאון סוף החיים.
למוזיאון כמה חדרים , רחבה מרכזית ומרפסות הצופות לנוף פרדסים.
למרות שהמסלולים ידועים, לי ולכלבלב, אנחנו לא יכולים להימנע מלעצור ולהתפעם מדי ביקור מיצירה זו או אחרת, חדשה או ותיקה, שגילינו פתאום. ברחבה המרכזית, הפתוחה לשמים, אחרי הביקור הקבוע, ההשקייה והמילה או שתיים שיש לנו להגיד, או שאין, אנחנו עושים סיבוב לראות מה התחדש. היום גילינו ציפור קטנה, כחולה סגולה, כנראה מאמייל, המוטבעת באבן שחורה מבריקה. השמיים השתקפו בתוכה והציפור הקטנה, במרכז האבן נדמתה מהבהבת. פרחים טריים היו על יד ואנחנו הבנו שהיא הוצבה, המצבה, ממש לאחרונה, שכנה כל כך יפה ונוגעת ללב לאימא שלי.
את הסיור במוזיאון אנחנו מסיימים בבחירת אחת המרפסות, עולים במדרגות ומדלגים בין שבילי הפרחים והאבנים. מעלינו היום הסתובבו עננים במאה גוונים של אפור ותכלת.
שבי על הכיסא ושימי את כפות הידיים על לוח המתכת. תקרבי קצת את כפות הידיים. קצת לפתוח את אצבעות. ככה. לא לזוז. הוא לוחץ על הכפתור בחדר השני והמכונה משמיעה מנגינה קצרה. עכשיו להזיז. תעשי פרפר. אני מכירה את הפרפר. זו כבר פעם שלישית. יופי רואים שאת מכירה הוא אומר והולך לחדר השני. שוב לוחץ ומנגינה קצרה. מהחלונות של הקומה השלישית רואים את גגות הבנינים המכוערים של מרכז הרצליה. את רוצה דיסק, הוא שואל , אם כן תחכי בחוץ. חמש דקות ויהיה מוכן. בשביל מה דיסק אני חושבת לעצמי. כבר מזמן אין לי מחשב עם חריץ לדיסק. אם את הולכת לרופא פרטי, הוא מסביר. בטח פרטי, אני עונה, אולי פרטי יעזור לי שהאצבעות לא יתעקמו כמו של אימא שלי. ידי תרנגולת קראו לה בסוף. הסוף לא היה קצר. הוא היה שנות גהינום. וגם כאב לה הרבה לפני שהתעקמו. גם לי כואב כבר כמה שנים ובכל שנתיים שולחים אותי לרנטגן. בהתקפות אני לוקחת תרופה שקצת עוזרת ויש כפפות מיוחדות ומכשיר שעווה וזה עוזר קצת אבל חוזר, ובכל פעם שחוזר אני מסתכלת על אצבע אחת, ביד שמאל, הקמיצה, הבולטת בעקמימותה. אולי בדרך הזאת אני זוכרת יום יום שעה שעה את אימא שלי . איך היתה מתלוננת הלוך ושוב על כאביה ואמרת שיכאב לה כדי שלא יכאב לכם. אמרה שמקריבה את גופה. וזו היתה הקרבה ארוכה מנשוא. אני לא מאמינה בהקרבות. הן מייצרות רגשות אשם.
בחרתי לרדת במדרגות מהקומה השלישית. אני חדשה בקופת החולים הזו. אחרי ארבעים שנה בערך עברתי מקופה אחת לשניה כי רציתי שינוי בחיים. שינוי.. מגכחים השומעים, זה נקרא שינוי? רציתי ריסטארט. אולי״ הדברים״ לא ילכו אחרי מקופה לקופה. לא ש״הדברים״ כל כך נוראים. אבל הם יכולים להיות בהמשך. אז ירדתי במדרגות והופתעתי מהצילומים היפים בחדר המדרגות המטופח יחסית. צילומי נופים מרגיעים, ממוסגרים בזכוכית גדולה. העין נאחזת בשביל ביער, בשדה זהוב. אוסטאואטריטיס באצבעות הידיים . זו ההגדרה. לפעמים קשה להחזיק מכחול. לגעת בקרח זה סיוט. אפילו להוציא משהו מהמקרר. אצבע אחת כבר החלה במופע העוקם. זו האצבע שאהבה לגעת בקלידים השחורים הנמוכים בפסנתר, בעיקר בסול דיאז החלומי, או לפעמים בלה במול הדיכאוני. זו האצבע של הקליד הזה. ובפסנתר האחרון שהיה, סטנוואי מכובד למדי, המגע עם הקליד האהוב הזה כאב במיוחד. אחרי התאהבות ראשונית ( זה היה הפסנתר החמישי או שישי שלי) חמקתי מלהפגש אתו. לא יכולתי לראות את יד שמאל מיואשת.
הפסנתר נלקח ממני.
השבוע הקמתי את הסטודיו שלי מחדש. אני אזהר. אולי רופא פרטי ייתן לי תרופת קסם כדי שאוכל לצייר עד יומי האחרון.
אני לא יודעת להתמודד עם המוות של אימא שלי. כלומר בזמן המוות הארוך הקשה הנורא היה לי פרוטוקול. ידעתי מה צריך ואיך צריך להביא את עצמי במיטב שלמדתי ושיננתי והייתי משימתית עד נקודה מסויימת. שהיתה אחרי השלושים. ואז נפער חלל.
אני הולכת לבית הקברות ולא מרגישה כלום. אני מנסה להיות תפקודית כמו לשטוף את המצבה. לסדר את האבנים. זה לא תיפקוד שתואם לשפה שלי אבל חשבתי שיעורר משהו. היום עשיתי תיפקוד אחר, שיותר מחובר לשפה שלי, לעולם שלי. ציירתי דיוקן שלה על קרש חיתוך מעץ שיצא משימוש כי נסדק והעלה עובש. משעה לשעה נעשיתי רצינית יותר בהתמסרות שלי למלאכת הציור. התמונה שבחרתי היתה על המסך מולי במשך שעות. זו תמונה מלפני כשש שנים, הזמן שהתקרב לנפילה שלה, לשנים בהן כבר לא יכלה ללכת ואז לא לשבת ואז לא לצבוע את השיער, ואז לא להרכיב את השיניים, ואז לא למרוח לק בצפרניים ואז לא להסתיר את הפצעים במייקאפ ואז לא להצליח להזיז את הידיים והאצבעות שהתעוותו משבוע לשבוע. וגם את הרגליים, והסוף שהתעכב עד טירוף במוח צלול וזעקה גדולה.היא היתה מאד ציורית בכל מצביה. לדעתה אף פעם לא הצלחתי לצייר אותה. נכון, היו לה אלף פרצופים או אלף שאני ראיתי בה. בכל פעם ציירתי אותה אחרת. גם ביומיים האחרונים של הגסיסה המחרחרת. ולמרות שציוריי תמיד היו תלויים על קירות הבית (לא התגאיתי בזה במיוחד כי רציתי שיהיו על הקירות רפרודוקציות של אמנים מפוסמים כמו בבתים אינטלקואלים וסיפריות …אבל זה כבר סיפור אחר) היא היתה תמיד ביקורתית: האף קצר מדי, ארוך מדי, הפה עקום, זה לא דומה , ועוד. מה זה דומה? אף אחד מאיתנו לא רואה אותו דבר כמו האחר.
ציור דיוקן הוא ציור של מערכת יחסים. זה לא ציור מיקצועי. צילום מקצועי לשער של עיתון. זה עניין אישי. אינטימיות. מה לא מובן? כתבתי שהיתה ציורית מאד. זה לא היה במובן של טיפוס צבעוני. או טיפוס שנמשכתי להתבונן בה עד רצון לבלוע ולהיבלע. פעם הייתי יכולה. כיום אני לא יכולה להסניף אף אחד לתוכי. אבל עדיין יכולה לצייר. זה היה כמו להגיד קדיש על קבר, אני חושבת. זה הדבר היחידי שאני מסוגלת בימים אלו.
Iris Kovalio, אימא, 2021, אקריליק על קרש חיתוך מעץ
אימא שלי העדיפה את פרחי הצבעוני ( Lalele ברומנית) משאר הפרחים. בימי ההולדת שלה תמיד היה זר צבעונים באגרטל על השולחן בסלון ובשנים האחרונות מול מיטתה בחדר השינה. אבא שלי היה זוכר, מתמיד ומביא לה בכל פברואר. לו היה אפשר לקרוא בשם של ילד או ילדה בשם הפרח הזה הייתה אולי בוחרת. את אהבתה לפרחים ועצים מימשה בשמות הילדים שלה: איריס. אורן. ורד.
מבחינת ציור פרח הציבעוני ההדור (טוליפ) לא ממש נענה בקלות. יופיו בסגירותו, בכותרתו הסגורה, בצבעו האחיד, הלא שקוף, בזקיפות קומתו. מבחינת צבעי המים הפרח מאתגר למדי. כשהייתי בוחרת לצייר אותו (באקוורל) היה בדרך כלל כדימוי לברכה עבורה. השתדלתי. העדפתי לציירם כקבוצה. משפחה.
מצרפת את כל הצבעוניים, הטוליפים שציירתי בשנים האחרונות.
בחדר השינה של אבא ואימא שלי על השידה שמתחת לטלוויזיה מופיעה פתאום שקית תמונות. אולי תמיד הייתה שם. אולי מריה המטפלת מצאה את השקית בחדר שלה וbזכרה שלפני כמה חודשים חיפשתי שקית עם תמונה של מישהי שמתה פתאום. מריה היום ספונה בחדרה. פניה חתומות. הבאתי בטטות שתעשה מהן צ'יפס. אבא שלי אוהב בטטות אבל מריה אמרה שגברת אימא לא אוהבת בטטות והיא בעצמה גם לא אוהבת. אבל אבא אוהב וגם אני אוהבת, התעקשתי וקראתי את מחשבותיה, אני לא חייבת לאבא שלך כלום, אני המטפלת רק של אימא. נכון. תעשי צ'יפס ליום שישי בבקשה, אבא תגיד לה. פתאום הייתי ילדה קטנה עקשנית. בעצם כשהייתי קטנה לא הייתי עקשנית. הייתי כנועה ומנסה להיות שקופה, ואף פעם לא היה מצב כזה של : אבא תגיד לה/ להם. אבא זה לא היה בשבילי גב ומגן ואם כן ניסה אז היה "פדיחה". אבל אני יודעת שהוא אהב אותי. היום ואתמול ציירתי אותו. שלושה ציורים לפי צילום עדכני. אבא שלי לא משתנה בכלל. מגרד תיכף את התשעים ושפתיו חטובות כנער, עיניו מחייכות תמיד. תמיד? לא. אבל בשנים האחרונות כן. נעשה רך כל כך. היום כשציירתי את הכתמים האחרונים הרגשתי ממש מלטפת, אוהבת כפי ששנים לא אהבתי, אלא הסתייגתי, התעקשתי לזכור דברים אחרים. אימא אומרת מה יש לך לחפש בתמונות האלה, כמעט כולם מתים.. לא נכון. רק חלק. מי זה, ומי זו, ומי אלה אני שואלת ומראה לאימא. היא רואה ממרחק של שני מטרים כמעט ( מיקום הישיבה שלי) ראיית נץ. בלי משקפיים כמובן, זוכרת באופן ממוקד כל תמונה ותמונה, בדיוק מה אמרו ומה עשו ומה לבשו ומה הבטיחו באותה תמונה. למשל תמונת החתונה של דודה סאלי. כמה יפה היא, אמרתי לאימא שאפילו את שמה לא רצתה להזכיר, ולא את שמו של האדון הקטנוני שהתחתנה אתו. אני אחסוך כאן בכמה ביטויים שהושמעו בחלל חדר השינה. רק משפט אחד: והם הבטיחו לנו מקרר לחתונה ולא הביאו.. לא נורא אימא, אני אומרת, בעולם הבא כשתיפגשו, תזכירי להם והם יביאו לך מקרר ממש שווה, הרבה יותר מהמקרר ההוא עם קרח. את באמת מאמינה בזה, שואלת אותי אימא, כן, בטח, אני עונה לה בביטחון. הידיים שלי כבר מגרדות מהאבק של התמונות הנשלפות מהשקיות הישנות ואני מראה לה את הציורים שציירתי את אבא שלי. מי זה? היא שואלת. שתבינו, היא זיהתה אנשים מהתמונות הזעירות בשחור לבן מלפני 70-80 שנה. זה אבא, אני עונה. ציירתי אותו. לא, לא, היא אומרת. בכלל לא. מה עשית לו שפם? זה לא שפם אימא, זה צל. לא. לא. עין אחת קטנה. זה בכלל לא אבא. אבל ככה אני רואה אותו ופתאום אני ילדה בת חמש. רצה לאבא ומראה לו. זה אני הוא אומר. וגם זה וגם זה. הוא זיהה את שלושת הציורים שמצולמים בטלפון. הערב ירד בחלון הארוך שמול המיטה. אספתי את התמונות. התעכבתי על תמונה אחת של אימא שלי, בלונדינית (הייתי כל הצבעים, היא אומרת, גם כחול, זוכרת??? כחול??? אני חושבת על כחול הקעקועים הנוצרים בלב שלי, קעקועי צלקות צלקות שדולפות מדי פעם ונרגעות מדי פעם, מזל שיש לוריוואן או ציפרלקס). בזמן שאני מתקפלת היא מנסה לספר לי כמה כאב לה היום בזמן שבאה הספרית המיתולוגית שלה לגזוז לה צפרניים, היא בכתה יחד אתי, היא אומרת ואבא מוסיף שממש צרחה, וצוחק כאילו הכל תאטרון ועוד מעט יירד המסך. והמסך לא יורד עד שהוא לא יורד.
_
אימא שלי עם ה"בלונד" בשנות ה- 70
–
*אני יודעת שאומרים לעשות מהבאסה סבבה אבל לא מתאים לי כאן.
אנשים שאני נעזרת בהם נפשית, רוחנית, חברית, נעזרים ומוקפים באחרים שזרים לי לחלוטין. אני שואלת את עצמי איך יתכן שהם לא בדיוק כמוני. אני מחפשת את מי שבדיוק כמוני. האם זה קיים? האם זו אשליה? האם זה הפוך ממה שמלמדים אותי שוב ושוב שכולנו באנו מאותו מקום. שכולנו אחד. השוני הזה הולם בי בכל פעם מחדש ובכל זאת בכל נקודה של דמיון במפגש – מגיחה מאי שם תקווה שאולי הפעם. ולא.
ככל שהבדידות קשה, היא לא קשה מנשוא. היא מועדפת. כשיגיע הזמן יהיו לי את כל האמצעים ל״שט- דאון״. אני לא אהיה תלויה בחסדי מטפלים. לא אהיה לעול. אברח בזמן מכל אפשרות לכבול אותי בדרמת חוסר האונים של הזיקנה.
בטיול עם הכלב בשכונה שלי עברנו ברחוב עם מדרכות צרות וכביש נקבובי. ספרתי חמישה ג׳יפים שחנו על המדרכות. זו לא שכונה עשירה. יש בה שורדים קשישים עם מטפלות ועגלות, משפחות, ומתעשרים מצוחצחי ג'יפים. אולי יש להם הורים קשישים אולי לא. אבל הם חונים על המדרכות ואילו הספונים בעגלותיהם לא יכולים לעבור. המטפלות דוחפות את כיסאות הגלגלים, מתמרנות בין ג'יפ לכביש לג'יפ. עברתי שם, ברחוב קיבוץ גלויות (כמה אירוני השם) אחרי שצפיתי בדוקו של צופית גרנט על התעללות בקשישים.
אמי ברת מזל כי אבי חי לצידה, במיטה משותפת בחדר משותף. המטפלת מקבלת את מיטב התנאים והיא עדיין מחייכת ומשתדלת. אבל אמי לא חושבת שהיא ברת מזל. היא מרת מזל. והמר הזה מחפש כל דרך אפשרית לחדור דרך השריון שלי. והוא חודר. שוב ושוב ושוב.
לילה. חצות. כבר שעתיים שאני מתכננת להירדם. צריכה לקום מוקדם מחר. לא מצליחה. הבחילה מזדחלת מהכרית לשמיכה לשידה לגופיה ללפטופ לאצבע המקלידה לעדשות המשקפיים. אני מחליפה שוב ושוב את המוזיקה בספוטיפאיי ולא מוצאת את האחת שהיא בדיוק כמוני. כאן ועכשיו. האחת שתשאר. שתתחבר. שתעטוף עד הסוף.
הרופאה הצעירה יושבת על קצה המיטה וממלאה לה טפסים לקנאביס
סוף סוף היא מסכימה אבל לא בטוחה שיעזור. שאכן תשתמש
ואני מתנדנדת על כיסא הנדנדה הירוק
בזרועותיי הכלבלב שטומן ראשו בחיקי, ממש בחיקי, והטלפון המציל. אצבעי עולה ויורדת בדפי הפייסבוק, האינסטגרם. גוגל
איך אומרים תמרים ברומנית. גוגל מתרגם מיד. למה תמרים? כי הכנתי עוגת תמרים ותפוחים בשבילם. כי היא אמרה פעם שהיא אוהבת. ואני
בכל פעם מנסה מחדש
אז גם מריה קבלה פרוסה מהעוגה וניסיתי להסביר לה מה זה תמרים. אבא ואימא לא ידעו איך אומרים תמרים ברומנית. כנראה ברומניה לא היו תמרים. אני מסבירה לה שזה עץ גבוה עם פירות קטנים חומים וצהובים מתוקים ומציירת עם ידיי באוויר עץ דקל עם ענפיו היורדים.
הרופאה משתדלת להיות עדינה ומתחשבת. היא צעירה. מאד צעירה. אני תוהה אם היא מזועזעת בתוכה.
היא אפילו אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא רושמת קנאביס.
הסברתי לה כמה עניינים בנושא. גם אני התוודעתי אליהם לאחרונה.
לפעמים אני מפנטזת איך לא הייתי הייתי צובעת את שערי. כשהייתי קטנה סבתא שלי הייתה בת חמישים. והיא הייתה זקנה. עם שיער לבן. אישה קטנה. אלגנטית. וגם לא. אני מסתכלת במראה. פעם ראיתי אותה. עכשיו כבר לא. כל קצווה לבנה שמבצבצת חייבת להיצבע מיד. את הריח המתוק שלה אני זוכרת בכל רגע שארצה. ואני יכולה גם לא. ואת מירוץ הניקיון שלה. ושלי. אבל כבר לא. לי יש כלב. והיו גם אוגרים וארנבת ותולעי משי ועוד כלב. ואני לא אוהבת בשמים. אבל כמוה, האושר הוא בסדינים מכובסים, בדלת סגורה מפני העולם, בסבון הקוקוס שמתחת לכרית.
איריס קובליו, סבתא, אקריליק על צלחת זכוכית, 2010
לפעמים חלומות מתגשמים. חלומות טובים דווקא. או שנחשבים לטובים. ואולי צריך להבדיל בין חלום לפנטזיה ולמשאלה. אבל כשאחד מהם מתגשם הפחד הוא אותו פחד: מה עושים עכשיו עם הואקום הזה שנוצר במקום החלום/פנטזיה/משאלה שפתאום התגשמות. ואיך באמת חיים עם ההתגשמות. חלום. הוא לא סיוט. או בלהה. או חרדה. הוא אולי כיס קטן, לפעמים פנימי ולפעמים בולט לעין, אבל מכופתר היטב ובו הוא טמון. ופתאום הכיס ריק. ויותר גרוע: הכיס נעלם לחלוטין ולא בטוח שיימצאו בדים וכלי תפירה לתפור עוד אחד במקומו. ואולי אין כזה דבר "במקומו", כי המלבוש הצטמצם כמו שהזמן מצטמצם ומתכלה. ועוד קמט. ועוד קצווה לבנה. ועוד עין שנחלשת מעט. ועוד חוליה נשחקת. ועוד שן נסדקת. ומטר שישים ושבע הופכים מטר שישים ושלוש וכבר אי אפשר לצאת או להצטלם בלי שפתון.
איריס קובליו, אקוורל, 2011
לאימא שלי יש מחר יומהולדת. אימא שלי העשוייה ללא חת. גם היא צובעת את שערה ולא יוצאת מהבית ללא שפתון ושיניים. אני זוכרת אימא עם שיער שחור וסמיך ועיניים ענקיות ששום דבר לא חומק מהן. אימא שלי הבלונדינית, מזה שנים רבות. למה? כי ככה אבא אוהב. שתרבה אהבתם או עוד שנים. שיהיה במזל טוב.
.
סקיצות. Sketches 