מבעד לסוקולנט

אין לי סנטימנטים רבים לסוקולנטים. אני לא משתגעת על צמחיית מדבר ויובש. אבל הפרחים הבוקעים מהם מדי פעם כובשים את לבי ואם איזשהו עציץ מזדמן לסטודיו שלי כי נכבשתי ולא התאפקתי (הם יימסרו הלאה בתום המלאכה משום שאין לי משאבים כלשהם לאמץ אותם) אז הם מיועדים לציור שלי או של תלמידים, וזהו.

בימי ראשון אני משוטטת בעיניי אחרי על צמח שניתן ללקט לשיעורי ציור. לפעמים קונה ולפעמים מוצאת בפינות הגנים הציבוריים. אני מאגדת אחדים שונים, שניים שלושה זרים קטנים, וכל זה לציור. לא כולם מציירים פרחים אבל אלו שנמשכים לעבודה עם פרחים מתאהבים כמעט בכל וריאציה "באגרטלים" , גם אם הכלים או הפרחים חוזרים על עצמם עונה אחר עונה.

כשאין ברירה וקיץ לוהט ומייבש את הגדרות החיות מסביב, ושאר דברים לא מלבבים מסתובבים באיזור מגוריי, אני מוצאת ב"טיב טעם" עציצון במחיר סביר. הפעם התאהבתי בסוקולנט הזה, עציץ קטנטן עם פרחים בצורת פעמונים זעירים כשהם סגורים, וכשנפתחים נראים כמו כוכבים מ- יקום אחר. הפרחים כל כך זעירים עד שנאלצתי לצלם אותם ולהגדיל כדי להיטיב לראות. כמובן שגם חיפשתי את הסוקולנט הזה בגוגל.

את הראשון שירבטתי בעט בזמן שיעור הציור.

Iris Kovalio

את השני ציירתי באקוורל מיד אחרי השיעור, על נייר לא חביב במיוחד, כי שתה את הצבעים בצימאון מפלצתי ונאבקתי הרבה על הישרדות הכתמים. בחרתי בנייר הזה בגלל הימצאותו על השולחן באותו זמן והייתי מותשת מכדי לחפש משהו הולם יותר. בזכות המאבק על הכתמים (זה לוקח זמן) נבלעו שעות אחרי הצהרים, זמן חרדתי במיוחד בתקופת קורונה מהבילה, בקיץ שהסוף לא נראה באופקו.

_

Iris Kovalio

_

את השלישי סיימתי בסוף השבוע לאחר התבוננות מעמיקה יותר בפרחי הכוכבים מהיקום האחר (דרך גוגל). היה לי מצע עץ צבוע זהב וורוד, שהכנתי לפני כמה שנים, וחיכה לרגע שלו. והרגע שלו הגיע.. "כְּמוֹ כּוֹכָבִים הַמּוֹצְאִים אֶת הַדֶּרֶךְ לְכָל חַלּוֹן…"- לאה גולדברג.

 

Iris Kovalio

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

ושיר נפלא של סבינה מסג שליווה אותי בסופ"ש הזה :

 

*

לִבִּי
שֶׁתָּמִיד כְּמוֹ עִקְבוֹת
אוֹגֵר צֵל,

פִּתְאוֹם הִתְנַצֵּל אֶת צִלּוֹ
וְ עָ ף . . .
פַּרְפַּר צִבְעוֹנִי שֶׁכָּזֶה!

הִנֵּה הוּא הוֹלֵךְ אֶל פִּרְחֵי הַשָּׂדֶה
וּמוֹצֵא

מַאֲגָרִים שֶׁל טַל!

*

 

עפה על סלפי (קורונה)

 

הקורונה מצאה אותי אחרי כמה חודשים של החלטה שלא לצבוע יותר את שערי. בהתחלה זה היה נראה ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי למראי המשתתח. הסתפרתי באי סימטריה וקניתי שפתונים בגוונים שלא הסתכלתי עליהם קודם. אפילו מיק-אפ עלה עלי בשתי שכבות מבהיקות ושמתי במיחזור בגדים שלא התאימו למראה שהזדקף מחדש.

ואז

הגיע ינואר. ונתפסה לי  הכתף באופן כזה שלא יכולתי לסגור את החזיות הנחמדות שקניתי לכבוד השיער הכסוף.

בפברואר קניתי מספריים והתחלתי לגזור קצוות שחורים. הלבן והשחור לא הסתדרו לי והלילות לא הסתדרו לי והשיניים לא הסתדרו לי והבטן תפחה מזלילות השוקולד בלילה שלא ממש ניחם: הזדקנתי

בהתחלה הגדירו את שישים בקבוצת סיכון. במרץ כבר הייתי בת שישים ואחת ובמראה השתקפה בעיניי זקנה בלה מאגדות גרים ושות'. את המסכה הראשונה שקניתי נאלצתי להרכיב על פרצופי המבועת (כמה הייתי הייתי מבועתת . לגמרי) כדי לצאת לבית החולים הווטרינרי עם סקאיי הכלבלב שחטף וירוס בטן קשה ביותר בדיוק כשהחלו להתעצם מספרי המתים בחדשות.

הסתכלתי במראה. 

היה יום קר ולבשתי מעיל עם כובע צמר וכובע של מעיל וצעיף וכפפות ובאמת חשבתי שהגיע סוף העולם.

סקאיי אושפז (יצא מזה אחרי כשבוע) ואני מדדתי מסכות

וגם ניסיתי כזו

ואז ציירתי את אלה

ואת זו אהבתי במיוחד

אהבתי את הסתרת הפנים והשיער. הרגשתי מוגנת מפנה מופעי הזיקנה שהעמיקו מאד מאז ההכרזה על הגיל בסיכון. נזכרתי בבדים ההודים ששימשו אותי במדיטציות. הם היו טמונים  עמוק בארון. הקורונה שלפה אותם מהארון הפנימי לראי והתחלתי לעוף

על

עצמי

ועוד אחד

ולצייר

וגם חזרתי לתרגל יוגה עם תמר

ולעשות פיזיותרפיה

וללכת בחצר מסביב לכיסאות

זה לא עזר לכאב בכתף אבל החלטתי לצבוע בחזרה את השיער (שולמית אמרה שעם השיער הלבן לא יתנו לנו מכונות הנשמה.. איזה טירוף היה, צחקנו כל היום וכל הערב בוואטספ שלנו, עם ריקי וחני, ורדה ולוסי, לפעמים זה ניחם ולפעמים זה היה קורע) וצבעתי לבלונד כהה.

בתמונה זה נראה אדום אבל בכל מקרה הושלו ממני עשר שנים והוספו חמישה קילוגרמים

וגם בזכות היין והסגריה היומית ששיפרו את יכולות הנשימה שלי

ובזכות הפיזיותרפיה אצל שי

וכשיצאנו לשדה החרציות שמאחורי השכונה שלי (בפוסט הקודם חרציות או לא להיות) בת אחותי צילמה אותי מתחרצצת

המסכות אוכסנו בקופסת המצות מפח שקניתי בשנה שעברה ונמצא לה שימוש הולם, על יד דלת הכניסה, צמודה לקופסת הכפפות והאלכוהול ג'ל. ובמקום לזרוק את המסכות המשומשות התחלתי לקשקש עליהן בטושים ועטים צבעוניים.

וזו אחת העבודות

ואת זו אני אוהבת במיוחד

וגם את זו (היא מזכירה לי את "סיפורה של שפחה")

אז בינתיים עוד אין שימוש לשפתונים ולמיק אפ אבל את השיער כבר לא צריך לכסות. וכבר מפציע הקיץ לאיטו ושאר חלקי הגוף נחשפים. אפריל, האכזר בחודשים (כתב ט.ס. אליוט: "אפריל הוא האכזר בחודשים, מְצַמֵּחַ/ לילכים מתוך הארץ המתה, מערֵב/ זיכרון ותשוקה, מעורר/ שורשים קהים בגשם של אביב".) נגמר

פסח, מימונה וזיקוקי עצמאות האיומים נגמרו

וכולנו איכשהו מגיחים מהחורים.

ועדיין

זה לא אמיתי

הכל הזוי

לדייק את עצמי

העניין הזה של מחיקת ציורים, שינוי או להחליט לנקות את המחסן. אני מתכוונת לרוב הציורים הגדולים, על בדים או עץ, שצויירו בזמנים מסויימים, חלקם טובים מאד (להם אני מתקשה לחרוץ גורל) וחלקם היו כעין סקיצות לא מוצלחות לרעיונות מסויימים שהגיע זמנן להימחק. וזה בסדר.

לפעמים הסקיצה שמתחת היא השלד. הפעימה שלא חדלה כשהגוף משתנה. זה כמו מוות של גוף אחד וקבלת גוף אחר שבנוי על אותה נשמה. וזה בסדר לדייק את עצמי.

הנה אחד כזה.

המקום: אשרם ליוגה באחד מחופי איי הבהמס. הייתי שם שוב בקיץ האחרון לאחר נתק של עשור. הציור הקודם היה סקיצה לזיכרון לא מוצלח מהדבר ההוא. המחיקה והבנייה מחדש הוסיפה חומר ורוח שלא יכולתי לגעת בהם לפני הביקור האחרון. חזרתי עם עשרות צילומים וצבעי מים שציירתי בחוף עם זריחה או לפני הזריחה. אחרי שחזרתי היכה הוריקן עצום את המקום. זה טילטל אותי. בסטודיו שלי בהרצליה ממשיכה לצייר משם. חלק מהעבודות על מצע חדש לגמרי, אבל זה אחד עם היסטוריה עמוקה.

אקריליק על עץ 30×80 cm

זיכרונות מארנבת הפרגולה

ציור שציירתי לפני כמה שנים, הגב כאב מאד, בדיוק כמו היום, ישבתי בפנים, גשם עז ירד בחצר  וציירתי. כי זה הדבר היחידי שיכולתי לעשות.

ועכשיו: הכל נראה כאן אותו הדבר. התפאורה לא השתנתה. האם אנחנו משתנים בתוכה? סביר להניח שפה ושם. לרוב לא. רק עייפים יותר. בלויים יותר.
בציור: החצר שלי עם פרגולת העץ המזדקנת תלויית העציצים. קרן שמש מנסה לפלס דרך, בקיץ היא מצליחה כמו מחט פוצעת, בחורף היא מסתתרת ונעשה כאן חשוך. הסתיו בארץ הזאת כל כך מהיר. בא בבת אחת, לא מספיק ונעלם מאחורי ענן זועף הנדחף להכריז חורף. היום, החמישי לאוקטובר 2016 ,עדיין לא ירדה טיפת גשם אחת מנחמת לפזר מעט את האבק שהצטבר על העלים ועל הלב. אקלים זה דבר משונה , כמו מופע תיאטרון, לו יכולנו להבין אותו כך ולא לכעוס כשקיץ מסרב לצאת לנו מהסיסטם ומצד שני כשהוא מכה באיים הקריביים, מאיים על המקום שאני הכי אוהבת בעולם, האשרם בבהמס, משם חזרתי לא מזמן, להציף בזעף, לשבור לנתץ להטביע. מחשבותיי נודדות מכאן, הרצליית שלובת הבוקר שאחרי חג, אל חבריי באי. ואל מוכיי ההוריקן המשתולל. והשאלה הזאת על היעדרות האיזון וההרמוניה בעולם הזה ומה המטרה של כל זה

והנה עוד אחד מאותו יום:

 

ואם כבר פרגולה, אז שיר מהספר שלי מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה שיצא בדיוק לפני שנתיים:

*

הַבֹּקֶר אֲנִי מְדַמָּה אֶת הַפֶּרְגוּלָה

לְעֵץ הַבּודְהִי

וְאֶת תְּנוּעַת הֶעָלִים לַזְּמַן לְלֹא חֲלוֹף

הִנֵּה הָאַרְנֶבֶת עָפָה

אָזְנֶיהָ כְּנָפַיִם חוֹתְרוֹת

בָּאֲוִיר לְלֹא אֲוִיר

מֵעַל הַפְּסָגוֹת הַנְּעוּצוֹת בַּשָּׁמַיִם

רַגְלֶיהָ הַפְּצוּעוֹת מְצַיְּרוֹת שָׁטִיחַ

לְרַגְלָיו

*

ואם כבר ארנבת

אז עולה הזיכרון של הארנבת שמצאנו וקראנו לה ששת. אימצנו אותה לכמה חודשים והיא כמובן הוותה מקור להשראה לא קטנה:

*

ומשם ששת הארנבת קופצת לשנה הזו, לספר "צעדים בשלג" ומופיעה בצורתה הזו:

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על עץ  1

מי ייתן והשנה תצליח הארנבת לקפוץ החוצה מהקערה

בדילוג!

הזמן מטייח. הזמן מתקן.

הרגע הזה שבו את מוצאת תמונות של מי שהיה בחיים שלך פרק זמן לא מבוטל, עברו שנים מאז, ובכל תמונה ותמונה את אפילו זוכרת מה היה שם ועם מי, ואת מדפדפת ומעבירה ופתאום. הרגע הזה שאת קולטת שאת לא באמת זוכרת בגוף את השייכות. לא בדיוק בגוף אלא בחושים. במשהו הזה שיודע שהוא שייך לך. היה שייך לך. למשל הכלב הזה טוטו. חלפו שבע שנים מעזיבתו. את פתאום קולטת ששכחת פיזית את משקלו, מגע פרוותו. שהוא הפך לדמות מספר שאת מספרת לעצמיך על העבר שלך. המוות עושה את שלו בזמן המטפס אל מרומי חייך. והזמן מטייח ויוצר, בהסכמה ולא בהסכמה, היאחזויות חדשות.

לא על טוטו התכוונתי לכתוב אלא על געגועים או זיכרונות שמשנים צורה עם הזמן וזה דבר ידוע . אבל זה התעורר להיכתב בעקבות חיפושי תמונות לאלבום האורחים לחתונה של הבת. פתחתי הרבה תיקיות והגעתי גם אל אלו שלא זכרתי שצולמו או נאספו ובאו געגועים לאלו שהיו בתחילת הדרך שלי כאם, באמריקה. כמה חברים שלא ראיתי  מאז שחזרנו לארץ עם תינוקת בת שנתיים. כמה הייתי רוצה שיהיו בחתונה. מן קרבה שלא קרתה בשנים שאחרי, החברים שלי מכיתת הציור ב PENN , אותם חברים שהתגוררו אתנו בחווה, שמרו על גל התינוקת וליוו אותנו בשנתיים המאושרות ההן, עם המורה האהוב שלנו ניל ווליבר ז"ל. והטבע. כמה טבע. ואיילות. כשכותבים איילה זו תמונה של הנפש. לא ממש איילה של יערות, אבל כן היו שם היו יערות, מאחורי המטבח, וערב אחד הציצה איילה בחלון. כמובן שהבהילה עירונית שכמוני. איילה. שותה מים. החיים שלפני החווה, בירושלים, יונה וולך למשל, היו כאילו מסרט אחר של חיי. אפשר להגיד גלגול אחר.. לא זכרתי את הריחות של ירושלים אבל כן זכרתי שבאתי אליה בגלל הריח. העיר העתיקה שהייתה המסלול הקבוע היומי של חיי, במיוחד הרובע הארמני והנוצרי, נסגרו בקופסת זיכרונות כמו מפיות יפות של ילדות ששמים בארגז בארון. בשנים שאחרי זה הם ייכנסו וייצאו מהבויידם. אחרי זה יהיה לי בית בלי בויידם. טוטו הכלב ייכנס לחיי עם חזרתנו לארץ ויעזוב את חיינו אחרי הרבה שנים של שינויים ותפיסות עולם שנבנו  וקרסו והוא בתוכם. הוא יילך אתי לתערוכות החשובות שפרצו את דרכי וגם יחכה בסבלנות בתקופות שנסעתי לחפש משהו אחר, אי שם, כל כך אחר עד שגם כלי הציור נסגרו בסוג של בויידם. שנים אחרי זה שוב ייפתחו, טוטו יהיה בסוף דרכו, ואני אפלס דרך חתחתים בעולם מנוכר השייך לצעירי התרבות הקונספטואלית.

המשכתי ברשימות של אלו שרציתי בכל מאודי שיהיו אבל לא יוכלו להיות, מכל מיני סיבות ובראשם ציפורה. איך זה שמתעורר אצל אימא הרצון הזה שאהובי נפשה מחייה הבוגרים יהיו בחתונת ביתה היחידה? האם גם אצל אמי התעורר הרצון הזה? לא אפשרתי לה. לא הייתה חתונה. וגם הלידה של הבת הייתה רחוקה ככל שיכולתי. אני לא בטוחה שאני תכננתי את זה אבל החיים תכננו עבורי. כמה חכמים החיים. אפילו בשעות שנדמה שלמרות שהרחקנו נדוד, עבדנו על עצמנו, עברנו ניקויים כאלה ואחרים, הפכנו והתהפכנו, הכאב הראשוני הזה של זרות נשאר ועוקץ בכל פעם מחדש.

אז נחזור לטוטו. או בעצם לסקאיי, הכלבון שאתנו כעת. אין ספק שסקאיי הוא התיקון הגדול. ושוב, החיים הם חכמים מאיתנו. לפעמים הם מזמנים תיקונים. אבל מוטב להיות סקרנית לגביהם מאשר לצפות להם.

כיפה אדומה, 1999, אקוורל ושיער של טוטו

איריס קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 1999

 

איריסיה קובליו, סקאיי, רישום באייפד, 2016

ההזמנה לחתונה (קושקה ואיימי). אקוורל, 2016

 

עוד על כיפה אדומה כאן

עוד על טוטו

 

יהיה בסדר

הציור על אריזות של תרופות התחיל במקרה כביכול. הייתי בלונדון, לפני כעשרים שנה וראיתי תערוכה של ג'וזף קורנל: דימויים על אריזות שונות. הקופסתיות שלוכדת בתוכה דימוי משכה אותי. בתיק שלי היו שתי קופסאות של סיגריות, קופסת אקמול וקופסת כדורים למניעת הריון (הייתי אז צעירה ב-20 שנה..). חזרתי למלון, רוקנתי את הקופסאות (לא לתוכי:)) והעליתי עליהן רישומים. צבעי מים. אהבתי לשחק עם הפריסה. הפורמט המתקפל נפתח גמיש.
אז לא הייתה סיבה פסיכולוגית. אבל כן יכול מאד להיות שהייתי רוקחת באחד מהגלגולים הקודמים. כי מכל האריזות לפריסה נמשכתי דווקא לאריזות של תרופות שיכולתי למצוא בשפע בסביבתי הקרובה מסיבות אלו ואחרות. וכן הייתה לי משיכה ותפיסה מהירה של תוכן התרופה ולעיתים התאמתי את התוכן לדימוי אבל לא בהכרח. אהבתי את הפלסטיקיות הצבעונית על גב האריזה ואת החיספוס (שהתאים לצבעי מים מעודנים) לפנים האריזה. אהבתי לשלב ביניהם. בתערוכה שלי "כיפה אדומה" (מוזיאון הרצליה) שהייתה בנויה בחלקה על האריזות הללו, הכותבים נטו להסבירה במניעים פסיכולוגים הקשורים לתגליות של ילדה בגילוי מיניות, חולי ומחלות נפש, מסירות ומרד.
מסע ההרפתקאות שלי הקשורות לשימוש האריזות של תרופות הסתיים בשנת 2009 עם יציאתו לאור של הספר "זמן טרופות", דואט שירים של משה יצחקי עם ציורים שלי מעל גבי אריזות של תרופות.
לפני כחצי שנה האוצר של מכון וייצמן יבשם עזגד פנה אלי בבקשה להציג כמה עבודות תרופתיות כאלה. בתחילת התהליך סירבתי לגמרי. אבל הוא התעקש והוא ביקש לראות עבודות קדומות ובחר לבסוף דימויים עם אלמנט ההכפלה. בלב לא קל מסרתי לו תריסר עבודות והוא הבטיח שלא אצטער.
אמש בפתיחה אכן לא הצטערתי. התלייה הנהדרת, המסגור יוצא הדופן והמושקע מטעמם, המקום, האווירה, המכובדות- כל אלו שימחו אותי עד מאד.
שם התערוכה שבחר "יהיה בסדר" מתחבר לי גם לשכנוע שלו להציג את העבודות האלה ללא אותו חשש ראשוני. וכן היה בסדר. בסדר גמור:)

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים וחוטי אריג על אריזת תרופות, 2008

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1998

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 2008

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1998

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1996

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1996

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1997

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1998

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1996

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1997

וזה הטקסט הרשמי של התערוכה:

יהיה בסדר

תרופות ורפואה באמנות עכשווית

"יהיה בסדר" היא, אולי, ההבטחה העיקרית הגלומה ברפואה. כך היה בעולם העתיק (מצרים, שוּמֶר), שבו יוחסו מחלות ותרופות לכוכבים, לשדים ולכשפים, וכך הוא גם בימינו אלה, שבהם אנו חותרים בעוצמה לקראת פיתוחה של רפואה מותאמת אישית המבוססת על הבנה עמוקה של מרכיבים גנטיים, מטבוליים ופיסיולוגיים.

גם אצל הרופאים התחוללו, בתהליך ההתפתחות של תרבות האדם, שינויים מפליגים. בתחילה הם היו מכשפים וקוסמים, בהמשך – פילוסופים וכוהני דת, וכיום הם חוקרים ומיישמים את מדע הרפואה. תוחלת החיים הממוצעת עלתה בהתאמה: מ-33 שנות חיים בתקופת האבן, ל-48 שנים בתקופת האימפריה הרומית, ל-65 שנים באמצע המאה ה-20, ל-83 בסוף העשור הראשון של המאה ה-21, וכיום, במדינות מסוימות, היא כבר מתקרבת ל-90.

אבל דבר אחד נותר כשהיה: מצוקתו של האדם החולה, והצורך העמוק שלו להאמין ולקוות ש"יהיה בסדר". וכך, כל מה שצריך לעשות הוא לגשת לרופא מומחה, שבידו הידע (הנסתר מרוב בני-האדם). הוא כבר יאבחן בדייקנות את הבעיה, ויפתור אותה באמצעים הרבים מאוד העומדים לרשותו. אם בעבר יכול היה הטיפול להתבסס על השבעות ולחשים, הרי שבעתיד הלא רחוק נראה שהוא יתחיל בדגימת הדי-אן-אי של המטופל ובניתוחה. אבל מבחינת האמון של המטופל ברופא, ותקוותו להחזיר את הדברים לתיקונם, דומה שגשר דק, אבל חזק, מקשר בינינו לבין בני תקופת האבן.

בתערוכה זו מציגים מספר אמנים, מישראל ומאנגליה, את התובנות ואת התחושות שלהם ביחס למימשק שכל אדם מקיים עם עולם הרפואה. אריק בוקובזה, רוקח בהשכלתו, יוצא לדרך מנוסחאות של תרופות, אותן הוא קושר למקום פיסי – ירושלים. תמר שפר מכניסה לתוך כמוסה עולמות ומלואם. סוזי פרימן יוצרת אריג של כאב לבן שבו משולבות אריזות ריקות של משככי כאבים. איריס איריסיה קובליו בחרה לצייר על אריזות של תרופות. אליהם מצטרפים שני רופאים, ד"ר אמי שופמן וד"ר יורם טלמון, שציוריהם מושפעים מעבודתם, מצד אחד, ומשַקפים צורך להשתחרר מהכאב של המטופלים שהם חוֹוים במשך היום, מצד אחר.

סיגל מיילין ויבשם עזגד

גלי קול 1

תערוכת יחיד 

בגלריה משרד בתל אביב

אוצרת: רחל סוקמן

גלי קול

הפתיחה: ב – 1.5.15

בשעה 12:00

היכונו!!!

פרטים בקרוב

ובינתיים סרטון יוטיוב  (סקיצה)

*

ובמדיקל סנטר, הרצליה פיתוח, מוצגות 4 עבודות פרחים גדולות שלי. פרחים לרפואה. אוצרת דפנה נאור. אפשר לראות כאן

*

פרחים לרפואה

ברווזי הקרח

מתוך "ספר הקיץ"- טובה ינסון

ספר הקיץ- טובה ינסון, תרגום (מופלא) משבדית: דנה כספי, הוצאת קרן (ליברוס)

ספר מפעים ומעורר השראה

איור של הסופרת טובה ינסון לספרה "ספר הקיץ"

*

הרחק מכאן. היכן שהיער כחול עמוק וצללי העצים בצבע שמי תכלת והשמיים כסופים ובקרחות השלג מפזזים כתמי אחו ירקרק ושבילים המובילים אל מחוזות שקט קטנים. שקט של כלום. נטול כל צליל תנועה וצבע.

לנוח.

להיות ריקה.

להיות ערה בתוך הכלום.

ואז להיות עיניים.

רק עיניים.

ולאט לאט

להתחיל

לנשום.

איריס איריסיה קובליו, קיצבהול, 2006, צבעי שמן.

טווסי הלילה בהרצליה

*

אני מתגוררת בקצה שכונה בגוון כפרי, כעשרים דקות נהיגה מתל אביב ללא פקקים קיצוניים. ובמרחק הזה של העשרים דקות אפשר לשמוע טווסים. בעיקר בלילות. אני מכורה לקולות שלהם, הארוכים, הסגולים אינדיגו, העמוקים, המתפתלים סביב הכתפיים. בשבילי הם קַיָּמוּת, כאן, והם גם תזכורות למֵעֵבֶר לכאן. לקוסמי הרחב.

לפעמים אפשר לראות אותם, רגע לפני החושך, עומדים על גגות הבתים הבודדים שמעבר לשדה החרציות וקוראים את געגועיהם הכחולים.

דימוי הטווס מופיע בתולדות האמנות כמייצג טוהר ונצח או יופי מושלם. בתרבות ההינדית הטווס מייצג את הנצחי לעומת החולף. לפעמים הוא ההתגלמות של האחד האלים, לפעמים מייצג את האהבה הטהורה שנוצרת בחיבור לאחד.

הציור הזה שסרקתי מספר שקבלתי כמתנת יומהולדת היישר מרישיקש שבהודו, מתוארת הראסה לילה  Rasa Lila- הריקוד הקוסמי של  האל קרישנה וזוגתו רדהה, המסמלים את את החיבור הטוטאלי שבין האל לאוהבו, שבין האספקט הנשי לאספקט הגברי (הגבר שבאישה ואישה שבגבר הכולל גם חיבור הומוסקסואלי) החיבור הטראנספרסונאלי, החיבור השלם נטול האגו, נטול הרכושנות והזוגיות הבלעדית, החיבור ליופי הקוסמי של הבריאה.

הלילה של הריקוד והטווסים הוא איננו לילה במובן של חושך אלא זמן של פתיחת תודעה וחיבור.

הציור מתוך ספר האמן המאסטר אינדרה שרמה  Indra Sharma, צייר מסורתי הודי בן זמננו.

 *

וזה קטע קטן מסרט מצוייר קסום על ילדותו של קרישנה. הקטע עם הטווסים. כמה מתיקות

*

הגיע זמן טווסי הלילה

מסיבה ספרותית לכבוד ספר האמן שלי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה", שיצא השנה בהוצאת אבן חושן,

תתקיים ב"סיפור פשוט", ב 24 למרץ, בשעה 19:00, רח' שבזי 36 נווה צדק, תל אביב.

כולם מוזמנים!!!

מתוך הפרסום של "סיפור פשוט":

שיר מתוך ספרה היפה של איריס איריסיה קובליו, "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה". ביום שלישי ה24.3 ב19:00 יתקיים אצלנו ערב מיוחד לכבודו, בהשתתפות: טל ניצן, שועי רז, אגי משעול ועוזי אגסי. הכניסה חופשית ואתם מוזמנים בחום.
אבן חושן Even Hoshen
http://on.fb.me/1CJBlnT
http://bit.ly/1bmfo3E

*

לקט דברים שנכתבו:

 *

המשוררת והעורכת טל ניצן:

איריס, היה עונג גדול לערוך את הספר השקוף העדין והיפהפה הזה, טווס לילה אמיתי. תודה לך.

איש הרוח שועי רז:

ספרהּ של איריסיה, עם דקותו ומופנמוּתוֹ, הוא ספר השירה המקוֹרִי-עִברי שהכי שמחתי בו במהלך החודשים האחרונים, ולראיה: העובדה שאני עדיין שב ומעיין בו לעתים קרובות, ומגלה בו בכל קריאה וקריאה קוי מחשבה ואופקים חדשים. אשמח מאוד לדבר עליו, ובכלל אשמח בכל לב אם תבואו לערב.

האמן והסופר יוסי וקסמן:

ספר קטן-גדול, מרגש בצניעותו ובתמציותו, ביופיו החיצוני והפנימי, במילים שנמצאות בין המילים ובשכבות הצבע שבין השכבות.
שירי בוקר ולילה. ללא שעת הצהריים השורפת כל תו ותג, שעת הצהריים שאינה עושה חסד עם האקווארלים המהירים לדהות. אבל השירים, אוה השירים, הם נחרטים בלב. כמו שריטות.
האם נזהה את טווסי הלילה עם שחר? האם הטווסים יזהו אותנו?
ספר שירים וציורים של אמנית שאני מאוד אוהב. מאוד!
מומלץ, אבל ממש!!!

האמן והמשורר דודו פלמה:

היום הגיע לידי ספר שאפשר לדמות לתכשיט שנהב מגולף בעדינות. 

היה זה ספרה של האמנית איריסיה קובליו.
"מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה".
זהו ספר שצריך להחזיק ביד ולא לדבר עליו.
ספר יפה וענוג עד כאב.

כל שהות בתוך הספר הזכירה לי כמה יופי וכאב לפותים בקיום האנושי.

הספר מחזיק שירים וציורי אקוורל של איריסיה שאינם מאיירים את הספר אלא משמשים מקבילים ויזואליים לשירים או שלהפך.
השירים והציורים מרפרפים ונמוגים אחד אל תוך השני כמו העולם והיסורים.
כמה יפה הספר הזה

דרור גרין, איש רוח ועורך "פיוט"

ציורי המים של איריס פיוטיים, והשירים שלה ציוריים. בשעה שהאקוורלים הם תיאורי-נוף מופשטים, השירים הם תיאורים של נוף פנימי, של הרהורים ותחושות.

גם בשירים איריס מציירת נוף. היא, כמובן, אינה המשוררת הראשונה שכותבת שירי טבע. אבל זו אינה משימה קלה. כשם שציור טבע אינו מיועד להחליף את המצלמה ולתעד את הטבע, גם שיר הטבע אינו מתאר את מה שיש בטבע, אלא את נקודת ההתבוננות המיוחדת של המשורר.

כמו אורי ניסן גנסין, שידע לתאר באמצעות שיר הטבע שלו את חרדת-המוות הקיומית, או מ.ז. ולפובסקי, שתיאר בשיר 'מנגינות-ים' את האפשרות להקשיב ל"פִּטְפּוּט הַיָּם", ולא להתפתות לרומנטיקה המוגזמת של משוררי הטבע: "לֹא לַחַשׁ אַהֲבָה, לֹא נִיד לֵב דּוֹפֵק", גם איריס הופכת את הטבע לכלי אנושי לביטוי רגשית, או להתבוננות עצמית.

כשם שכתמי צבעי המים מקבלים על הדף ממשות של נוף קסום, גם המלים של איריס הופכות את המלים לממשות הנוצרת בדמיוננו. כותרת הספר 'מִזְּמַן לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת טַוָּסֵי הַלַּיְלָה', הלקוחה מאחד משירי ה'לילה' בספר, היא מניפולציה לשונית שבלעדיה היתה השירה מאבדת את משמעותה.

הכותרת הזו מבוססת על העובדה שהמוח שלנו אינו מזהה את המציאות, אלה מפרש אותה באמצעות סיפורים. הכותרת 'מִזְּמַן לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת טַוָּסֵי הַלַּיְלָה' היא סיפור, ואין לנו ברירה אלא להקשיב לעלילה ולעבד אותה במוחנו. ברגע שאנחנו עושים זאת, ומדמים בעיני רוחנו את המשוררת המחפשת בלילות את טווסי הלילה, המשפט הזה הופך עבורנו למציאות, והמושג 'טַוָּסֵי לַּיְלָה', שאין לו כל קיום במציאות, הופך בעינינו לעובדה קיימת.

*

חייבת עוד המון תודות לכל האנשים המלווים אותי  באופן זה או אחר. על זה אכתוב בפוסט הבא.

*

כך חיכיתי להולדת הספר:

(צילום גרא גינזבורג)

איריסיה קובליו- מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה 2

וכאן רואה לראשונה את פני הספר, עוד לפני הניתוק מהטבור

(צילום עוזי אגסי)

איריסיה קובליו- מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה 2

קישור לספר באתר ההוצאה "אבן חושן"

בואו לחגוג עמי

*

*

*

Iris Irisya Kovalio

Unlike · · Share · 4