תגית: אגם

ניירובי 8-9 . נאיוואשה

ביומיים האחרונים התחלתי להרגיש את הקסם של אפריקה. המרחבים, הצבעים, קולות הצפרים בפוליפוניה עותקת נשימה, והזברות.. גיליתי את הזברות, כה עדינות, מביטות הישר לעיניך, לליבך. עם אחת היתה לנו שיחה קטנה. היא התקרבה מאד כשציירתי, רצתה לראות מה אני עושה, כשראיתי אותה כשני מטרים על ידי קצת נבהלתי אבל אז שאלתי אותה מה שלומה והיא אמרה שהיא רוצה לראות את הציור. אמרתי לה שאני לא ממש מצליחה לתפוס את כל היופי הזה, העצים הענקיים המפותלים והיא אמרה אז תציירי אותי. היו לי רק טושים בצבעי ירוק וורוד וקצת צבעי מים שמשום מה לא נתפסו על דפי מחברת הסקיצות שלי. הצלחתי לצייר את עיניה ואזניה , וכשרציתי לצייר את הפה המחייך שלה היא עפה לה בדהרה לכוון האגם, אולי כי הגיע השומר שסיפר לי על ההיפופותמים שיכולים לצאת מהמים אם יושבים קרוב מדי לאגם.
אחר כך מצאתי גזע עץ אחר, רחוק יוחר, לשבת ושוב התחלתי להכתים את הדף בכמה צבעים שקופים. אולי הפעם יצליח לי והנה שוב הופיעה הזברה שלי. השעה כבר היתה בין ערביים ואור זהב ורדרד צבע את גזעי העצים והעשב. ממרחק קצר ראיתי את הצבאים מביטים בי בשלווה. שוב שאלתי את הזברה מה שלומך והיא אמרה שהיא קצת עייפה ומחכה שיהיה חושך כדי שתלך לישון ושמקום השינה שלה הוא בדיוק על יד גזע העץ שישבתי.
אספתי את הדברים שלי והצטרפתי למשפחה שלי שטיילו על השביל לאגם. שומר המקום סיפר לנו שבשנה שעברה היתה הצפה והאגם הגיע עד המלון.  וגם ההיפופותמים. שאלתי אותו אם איזה היפו אכל אי פעם את אחד האורחים, והוא ענה לי מה פתאום, אנחנו שומרים על כולם. ואז אמר לי שהוא חולם על ישראל ורצה לדבר אתי על ראש הממשלה לשעבר אבל אני הקשבתי לציפרים והייתי מנומסת ונפרדתי לשלום.
התרשמתי מאד מהמפלים הקטנים המפוזרים בין הפרחים המעוצבים בגינון מושלם במלון. אני חייבת מפל קטן כזה בבית. קול המים השקיט לשעה את כאבי הזכרון מהמקום בו באתי ואליו אחזור בעוד כמה ימים.
היינו גם בחווה שבה מתגוררים חברים של המשפחה, זוג ישראלים עם שלושת בנותיהן הקטנות. החווה מבודדת למדי והם אכן טועמים את אפריקה היותר אותנטית מהחיים בניירובי. יצאתי מהחצר שלהם והפתעתי את עצמי במחוות ידידותיות עם הילדים המקומים. פגשתי את ג'וי המדהימה, היא הראתה לי את הכניסה לבית שלה וספרה לי שהיא הולכת לבית ספר וכבר יודעת לקרוא ספרים של גדולים. היא בת תשע ורציתי לצלם אותה אבל קצת התביישתי, אך את שלוש הבנים שצצו אחר כך הצלחתי לצלם. הם היו מאד שובבים ועשו פרצופים למצלמה. קישקשתי איתם ועם האבא או הדוד שלהם והם סיפרו לי על הר לונגנוט שרואים בקצה הנוף, הר מחודד שמספרים עלי שבלילה הוא משנה צבעים וצורות ולפעמים נוצץ או מהבהב. שאלתי אותם אם טיפסו עליו והם אמרו "לא" בבהלה. החברים הישראלים של המשפחה שלי כמובן טיפסו עליו, עם שלושת בנותיהן ואמרו שזו בכלל לא בעיה ושהן טיפסו גם על הרים יותר גבוהים.
באותה שעה בשדות החווה הרגשתי אושר ושחרור שלא חוויתי מזמן.  אספתי אותו לתוך פינה בתוכי שלא אשכח בשעות התהום שלי, ולמחרת מוקדם בבקר ישבתי במרפסת של החדר שלי שבקומת הקרקע. המרפסת משקיפה לאגם וציירתי את האגם ואת העצים באייפד שלי. ואז באה הזברה שלי ובקשה להיכנס לציור. והיא נכנסה. ואחרי זה היא הראתה לי עוד זברה שעמד מרחוק והסתכל. זה הזברה שלי, היא אמרה, אף אחד לא יודע שהוא חבר שלי. הוא האהוב הסודי שלי ואני רוצה שתשימי  אותו גם בציור. אז ציירתי גם אותו.
עברו שעתיים ולא שמתי לב כמה קפוא היה בחוץ, ראשי היה עטוף בצעיף של האהוב הסודי שלי וריח גן עדן של אפריקה התפזר ממני ועד ההרים הרחוקים בארץ אחרת לגמרי.
בדרך חזרה צילמתי מהמכונית סצנות המתרחשות על הכביש שהן אחרות לחלוטין מעולם הקסמים שמסביב לאגם. אגב זהו אגם נאיוואשה והוא מאד גדול ומחליף צבעים בכל שעה מעשרים וארבע השעות שהותי שם.
השאר בפוסט הבא


אקוורל לילה

 

בעשר בלילה הלכנו לגלידה. בעצם החלטנו לעשות הליכה או לפחות לשבת מעט על
יד האגם בחושך. סגרנו את חדשות ערוצי הטלוויזיה הנוראים. את הכלבון השארנו
בבית. החנייה במרכז הייתה ריקה. אצלי המנגו וניל סרבו להחליק מהלשון לתוך
הגרון. אצלו הטרפל שוקולד נזל לצדדים באופן מטריד. מלבדנו הייתה עוד אימא
עצבנית עם ילדה שמנה וילד משקפופר. היא צעקה עלינו שנדחפנו בתור. המזגן
החזק בגלידריה הגביר את כאבי המפרקים אבל בלעדיו הלחות הייתה בלתי נסבלת
ובכל זאת החלטנו להמשיך לאגם. אני נהגתי ולא פניתי בדרך הנכונה. הכבישים
היו ריקים אבל עם בתים בשוליהם. הוא אמר שזה עדיף משטחים פתוחים כי קירות
עוצרים רסיסים. ובכל זאת הגענו  לאגם שבפארק עם השטחים הפתוחים.
השמועות אומרות שבקצהו מוסתרת כיפת הברזל החדשה. כשהיא הגיחה לשמיים,
לפני יומיים, הייתי המרכז העיר. כולם הרימו ראשיהם בתדהמה לשמי אחרי
הצהרים, כאילו מרכבת המשיח בכבודה ובעצמה עמדה שם למעלה, ואז נשמעו שני
הבומים. אולי גם את המשיח ילוו בומים. ולא שניים אלא עשרות. שיהיו עשרות
ובלבד שיהיו תרועות ולא נפילות. באגם היה ברווזון אחד חום אפור שהתקרב
והתרחק מאיתנו בפה פעור. רציתי לתת לו פירורים אבל לא מצאתי. דגים ענקיים
שחו מתחת לברווז. אף אחד לא היה שם מלבדנו אבל הערבות הבוכיות בשולי האגם
היו יפות ונוגות מאי פעם. דקיקותן הירקרקה צהבהבה התנפנפה ברוח השרבית
הקלה. שבילי ההליכה היו חשוכים והסצנות מחדשות הטלוויזיה של ליל שישי,
הראשון לאוגוסט, ליוו אותנו עם כל צעד.
בחודש האחרון, על הכביש, אני מודדת במבט את הקילומטר הבא לפני. בעיקר אם
ישנם שוליים לעצירה פתאומית. האם הטלפון לידי. התיק על כתפי. האם אני
זוכרת היכן כפתור האורות המהבהבים. לכבות את האורות. לקחת את המפתח. לחפש
קיר או להשתטח. זה לא קורה לעיתים תכופות והידיעה שלא רחוק מכאן זה קורה
לעיתים כל כך תכופות ובעוצמות בלתי נתפסות, לא מפחיתה את החרדה בתוכי
שהולכת ונערמת מיום ליום. ועכשיו
שבת. שש בבוקר. אזעקה. בטלוויזיה משדרים תכניות ילדים. הבת בתל אביב שולחת
את האו.קיי. המוסכם ביננו אחרי כל אזעקה, ואימא שלי מתקשרת: את לבד? לא אימא,
בימי שישי הוא לא עובד בלילה. הכל בסדר. חוזרים לישון. ולא. הכל מרגיש
לא בסדר

איריסיה קובליו, "האגם" אקוורל, 2012

איריסיה קובליו, "האגם" אקוורל, 2012

 

*

 


הברבור

ופתאום ראיתי את הברבור צף על אגם שחור, ירח משתקף בתוכו, אך בשמיים הוא חסר וברוש אחד נע כמטוטלת, מהפנט את הברבור אנה ואנה

ומחוץ לאגם  שתי צפרדעים מלחששות:

-זה בגלל הסרט האדום

-איזה סרט אדום?

-זה שקשור לו לצוואר

-אוי, לא שמתי לב. מי עשה לו את זה?

-לא יודעת, גם אני שמתי לב רק עכשיו

-אולי דרקולה?

-מה פתאום, דרקולה זה מארץ אחרת, שכחת היכן אנחנו נמצאות?

-נכון, אז אולי זה לא באמת ואנחנו חולמות

-שמת לב שהירח נפל לאגם?

-הוא לא משתקף ?

-לא, הוא בכלל לא בשמיים

-אוי

-בואי נברח מפה, הברוש הזה מפחיד אותי

-טוב

ואז הן רצות במורד הגבעה ורצות ורצות ורצות

הברוש, איריס קובליו, אקוורל


%d בלוגרים אהבו את זה: