תגית: אבא עושה בושות

תהלוכת מחשבות

1.

היום האזנתי לאיזה פודקאסט בו אמרה המראיינת למשוררת שהיא נורא חשופה ביחס למות אביה והמשוררת אמרה שהיא חשופה רק חצי, ואם תספיק לכתוב אחרי מות שני הוריה תחשוף הכל. או כמעט הכל. היא דברה על הפחד לפגוע ואני הבנתי אותה.

הציור הזה של אימא שלי, מונח על שידת הציורים ממתכת, במעבר בין הכניסה למסדרון הקטן המוביל לחדרים. אני עוברת על פניו כמה וכמה פעמים ביום והוא מביט בי, הציור, בכל מעבר, היא מביטה בי. יום אחרי שסיימתי לצייר, לצלם,  לכתוב משהו לבלוג, הכנסתי לארון האיחסון שליד מכונת הכביסה. אחרי שבוע הוצאתי, להראות לאיזו אורחת, ואז זה נשאר על השידה, וחשבתי שאולי אשאיר ליום המחרת שתראינה התלמידות, ושם הציור נשאר. ואני לא בטוחה שראו, כי לא הפניתי את תשומת הלב. הוא מונח שם בזווית כזו שאולי רק אני רואה. כבר חודש נראה לי. ובכל יום הציור יותר ויותר דומה לה והיא מביטה בי מבעד. די, אני אומרת, צריך להחזיר אותך לארון, אבל אני לא נוגעת בה. אולי ככה אני זוכרת אותה כל הזמן. אולי זה האבל שלי, כי אני לא יודעת מה זה אבל. שומעת המון הסכתים וקוראת הרבה ספרים על תהליכים שלפני ובמשך ואחרי ואני לא מרגישה אצלי כלום, אבל העיניים שלה משתבחות מיום ליום. המבט. והזיכרון משנה צורות לאט, ואני חושבת שעוד ישתנה הרבה, כי זה עוד טרי ורק אתמול היתה הדרמה הגדולה, חיים דרמתיים שהסתיימו בקול שאגה גדולה

אבל רציתי לכתוב על אבא שלי. שכל עוד אני מבקרת אותו מחסום האבל תקוע בלבי. כל עוד הוא בחיים  ואני לא יכולה לעוף. ואני בכלל לא יודעת אם יש לי כנפייים. עשינו לנו מנהג כזה שפעם בשבוע אוכלים יחד צהרים . בהתחלה המטפלת היתה מכינה ולאחרונה אני מזמינה מוולט. המטפלת יושבת ואוכלת אתנו. במקום של אימא. בדיוק במקום של אימא. מהיום שבו לקחו את אימא באלונקת הקדישא, מלמחרת, היא התיישבה במטבח. מגישה מסירה מדיחה. אני כבר לא זוכרת איך אימא שלי היתה עושה את זה. עבר המון זמן מאז היתה מתפקדת ואני גם לא זוכרת שבאתי לבדי לארוחת צהרים עם שניהם, אבל אני זוכרת שהיא ישבה במקום הזה והתרוצצה סביב ההגשות כמו המטפלת. רק שהמטפלת, מביך להגיד את זה, כל כך זרה ואני כל כך משתדלת להיות נחמדה וזה כל כך עושה לי רע עד שקשה לי להתניע את המכונית כשאני יוצאת משם ואז באה הביתה ולוקחת את התותחים המרגיעים שלי כי אני לא מבינה למה אני כזו נחמדה ואיפה אני מחביאה את כל הכעס שלי שהוא כזה חמקמק ותוקפן, מאשים אותי בהיותו, דוחף אותי למערה שלי, מבזבז זמן ניכר מהפוטנציאל שהיה יכול לפרוץ עכשיו בצעקת האמת שלי

ערפל הקיץ שלא נגמר. ירח דקיק משמין מדי לילה, שמים צלולים, יבשים, כוכבים מתפקעים בשדרת הטיולים על הכלבים, אני מעבירה שעה בקשקושים שכונתיים והכעס נדחף עמוק בוורידים, אני מנסה ללכת זקוף, כתפיים לאחור, פה סגור בהבעה מודליאנית כזו. כבר חושך לגמרי ורק חמש. נובמבר היבש.

פעם אבא היה משתעשע עם חיתוך בברזל שבעסק שלו והיה חותך סילואטות של חיות. היום שמתי לב לזוג פילים. הם נפלו מהמתקן שלהם וכשהרמתי לסדר יום אותם המטפלת לקחה אותם מידי לסדר בעצמה. רציתי את הפילים האלה אבל אבא אמר שהוא לא קובע מי יקח. לבת הצעירה שלו זכות ראשונים.

אני מציירת עכשיו פילים מתוך בית היתומים בנירובי. ככל שאני מתרחקת מהחוויה ההיא כך מרגישה קרובה אליה. התחלתי ציור על בד עם שביל פילים יתומים הולכים לאורך אגם. רק התחלה

משהו בתמונה הזאת לוקח אותי למקום שויתרתי עלי ועכשיו אני לא אוותר בציור הזה. הוא יהיה רק שלי

י ולא אכפת לי ממוזיאונים וגלריות ואני כבר הפלגתי לחופים לגמרי אחרים, שבהם אני מייחלת למצוא שמים רחבים פרוסי כוכבים אינסוף וקולות צרצרים ואיוושת עלי צפצפצפה ושאף אחד לא ילך על השביל, רק אני והבריאה.

ציור בתהליך


ספרי ילדים אהובים בספריה הפרטית שלי

הייתי אספנית של ספרי ילדים. לא אספנית מקצועית, אבל אספתי. לכמה ספרים ששרדו יותר מיובל שנים, אהבות ילדות שלי, הוספתי ספרים שצברו תנופה מאז ילדותה של גל הבת, באמריקה, שם גילינו את הסופר והמאייר המופלא מוריס סנדק. רכשתי את כל ספריו, חדשים ומשומשים, ודרכו, דווקא דרכו, נזכרתי באהבותיי הראשונות. כל יצור פרא של מוריס סנדק העביר אותי עוד גשר לפגישה מחודשת עם שרודות ילדותי: כיפה אדומה הפתיה, הנזל וגרטל האבודים, היידי הטהורה ושלגיה חסרת ההכרה (גיבורי ילדותי הנפוצים הם הרבה יותר מהמילה האחת שהדבקתי להם כהגדרה, אבל זה מה שעלה בי עכשיו לפוסט הזה). נזכרתי גם ב"יוקה השחרחורת ובובתה החדשה", ספר נאיבי עם מסר צדקני, אבל כל כך אהבתי אותו. כמו שאהבתי את כל  ספרי "פז" התמימים, הצבעוניים והמרוטים מרוב שחיבקתי אותם והרחתי אותם ("מצעד השלישיות", "נמרוד והאינדיאנים", "שלושה אריונים", "דן הרופא", "האסקימוסי הקטן", "אמנון משתעשע", ועוד).

באמריקה גם גילינו את הסופר והמאייר ויליאם סטיג ("ארבי על האי" -הכי אהוב עלי , שנקרא הלוך ושוב) ואספנו את כל ספריו, כך גם את הסופר והמאייר לודוויג במלמנס (כל ספרי מדלן שגדלה בבית יתומים של מנזר) ואת הסופר והמאייר דוקטור סו"ס. וכמובן גם את ביאטריקס פוטר. כך הגענו לארץ, עם מזוודות גדושות ספרי ילדים.

ואז התחלנו לאסוף את אריך קסטנר, רואלד דאל, ואסטריד לינגרטן המתורגמים לעברית ואת נחום גוטמן ורות צרפתי שמכאן, ועוד (בהמשך)

לא ספרתי כמה ספרי ילדים יש לי. מזמן לא רכשתי חדשים. מזמן לא סידרתי אותם, או נגעתי בהם, פתחתי אותם, התרגשתי מהם. אבל הם ישנם, מלווים אותי ממקום למקום במסע הנדודים שלי בחיים האלו. ולמרות שהם כבר הרבה זמן לא מככבים בציורים שלי, הם תמיד אתי בסטודיו.

מכיוון שעכשיו שבוע הספר העברי, אעלה לכאן עוד כמה ספרים עבריים, האהובים עלי ביותר (אהוב ביותר זה תמיד מה שנתפס ברגע הזה) מהספריה שלי:

"חושחושית, סיפור חייה של אוגרת" סיפור ואיור – רות צרפתי

"ניסים וניפלאות"- לאה גולדברג, אייר נחום גוטמן.

"ביאטריצה"- נחום גוטמן

"כואבות לי הנעליים"- רות צרפתי

"מור החמור"-  לאה גולדברג ורות שלוס

"שמוליקיפוד"- סיפר ואייר  כוש

"שירים ופזמונים לילדים"- שירים של חיים נחמן ביאליק, איורים נחום גוטמן

"עיניים שמחות" פניה ברגשטיין סיפרה וצילה בינדר איירה

"כפפות" נורית זרחי והילה חבקין

"אבא עושה בושות" מאיר שלו ויוסי אבולעפיה

"אורי כדורי" לאה גולדברג ואריה נבון

"כושיה עם שמשיה"- סיפרה רינה שני ואיירה מרים ברטוב.

"המסע אל האי אולי"- מרים ילן שטקליס, איירה איזה

 

 

אני בטוחה שמתחבאים עוד ספרים אהובים בספריה שלי. אבל הפוסט הזה, כטבעו של פוסט, הוא ספונטני. ואם ספונטניות אז הנה עוד ספר:

(יודעת שאני לא "אובייקטיבית", הרי, כל הרשימה הזו לא אובייקטיבית, ספר נפלא נפלא!)

"יושקה"- סיפור גרא גינזבורג, איור לוסי אלקויטי (2010, הקיבוץ המאוחד).

אפשר לקרוא על הספר כאן.

*

איריס קובליו


%d בלוגרים אהבו את זה: