קטגוריה: תרופות

לוריוואן

הבת ואני הולכות ברחובות שכונת הפירמידה בה הם מתגוררים מזה כמה חודשים. אנחנו בדרך להוציא את הילדים מהגן. עצים גבוהי צמרת בצידי הכביש הצר, אין מדרכות, ואנחנו פוסעות בצהרי יום חם אבל לא מדי, הצפרים השחורות הגדולות, בעלות צווחת התינוק הרעב, מרחפות מעלינו, מדי פעם פולטות קול המחריש את אוזניי הרגישות מתמיד. שדה ראייתי עדיין לא קולט את כוון הנסיעה ההפוך של המכוניות ואני נעה מצד אחד של הכביש לצידו השני, עיניי תרות אחר הפרחים הרבים משני צידי הכביש, הם דומים לפרחים של הארץ אבל צפופים יותר וצבעיהם נחרצים באוויר הדחוס. פליטת הגז של המכוניות מורגשת יותר בנחיריי וכנראה הריחות מגיעים מהזיהום הכללי האופף את העיר, דבר שעומד בסתירה בלתי הגיונית עם שפע הצמחייה. פתאום ממרחק אני מבחינה באריזת תרופה מוטלת על הכביש אריזת נייר פרוסה בשלמותה, בולטת ומבריקה על האספלט. תראי אני אומרת לבת, לוריוואן (כדור הרגעה). גם כאן משתמשים בכדור הזה באריזה הזו? כמה מוזר. אנחנו מתקרבות לאריזה ואני מרימה אותה מהכביש. הרי משיכתי לאריזות של תרופות ידועה ומפגש כזה על קו המשווה של כדור הארץ אינו דבר של מה בכך. ואז אני מבחינה שישנה מדבקה על האריזה וכתוב עליה משהו בעט כחולה. זה נראה כל כך מוכר. וכן, השם שכתוב על האריזה דומה לשמי. לא דומה, הוא שמי. זה שלך, אימא, אומרת הבת. איך זה הגיע לפה, אני מתקשה לקלוט. ואז נזכרת שבבקר רוקנתי את האריזה מחפיסת הכדורים כדי לפנות מקום בתיק כלי הרחצה שלי והנחתי אותה בשקית הזבל. מה הבעיה, אומרת הבת, זה נפל ממכונית הזבל.

הגיון.

ובכל זאת זו היתה פגישה מוזרה.

ניירובי, 2021.

העבודה המקורית, אקוורל על אריזת תרופה משנת 1999


בחזרה לתרופות (אמנות)

מאז התפרצות הקורונה לחיינו חזרתי לצייר על אריזות של תרופות. בימים הראשונים של הסגר הראשון הזמנתי את כל התרופות האפשריות מהסופרפארם כי חשבתי שעד עולם כבר לא נצא מהבית. בזמן שהסתגלתי ללמד בזום שוב התחלתי לקלף את האריזות כמו התעוררות OCD נושן ויחד עם געגועים הולכים וגוברים לטבע גם חפרתי לתוך מושג המסכה, הכיסוי, ההגנה, הזיקנה, ההורות, הסבתאות, הפרידות, הצורך להסתיר והצורך להתיר. והצורך בקרבה, שמירת מרחק, סליחה וחמלה

אקוורל מעל אריזת תרופות

אבי ואמי בחדר השינה שלהם, ביקור ראשון שלי מתחילת הקורונה, אפריל 2020

יום הולדת 61, מרץ 2020, ימים ראשונים לסגר הראשון. חוגגת לבד עם הבלו נאן

מנסה צעיף מעולם היוגה. אולי יושיע. אפריל 2020, אקוורל על אריזת כדורי הרגעה

איחוד משפחתי בנסיבות קורונה, זום עם הבת, הילדים והאבא. אקוורל על אריזת ציפרלקס

מנסה מסכה ורודה. מרגישה קצת אופטימיות. מתאהבת מחדש. אקוורל על אריזת טלפסט

מצליחה ללכת לים בסערה. הו הים. הים. אקוורל על אריזת סטילנוקס

ועוד ועוד


היפיפייה הלא נרדמת

חדר אחד. מיטת תינוקת. בצד השני מיטת קפיצים כפולה בצבע כחול. מרפסת קטנה. הול (חדר מבוא) . מטבח קטן. בצד שמאל של ההול דלת הכניסה. ממול חדר אמבטיה. ושרותים משותפים לדיירת אחרת והבת שלה בדלת משמאל. הם התחתנו שנה קודם. כשהביאו את התינוקת לחדר, למיטה שלה, היא ישנה כל הלילה ברציפות. הם נבהלו. היא העירו אותה כמה פעמים בלילות שאחרי. תינוקת צריכה לאכול כל שלוש ארבע שעות. הם עברו דירה. היא הועברה לחדר נפרד. היא הקיאה הרבה. לא הייתה הנקה . היא נולדה כארבע עשרה שנים מתום מלחמת העולם השנייה. השואה.

האימא כבר הספיקה לחלות ולהחלים משיתוק ילדים. האבא כבר הספיק להשתובב עם חברים ביפו. שניהם עלו מאותה ארץ מוכת שרצים ויצרו חיים חדשים מוקדם מדי, מבחינתו, בהפתעה מבחינתה. התינוקת הייתה יפיפייה.

היפיפייה הנרדמת.

אז זהו, שלא.

שישים שנה אחרי.

סדנא לטיפול בבעיות שינה.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני לא ממש ישנה. אני כל הזמן דרוכה. אסור לישון. אסור לאבד שליטה. אסור לחלום. אסור להרפות. אסור לזוז. אסור שרגל תיגע ברגל. אסור שיד תיגע ביד.

שוב עוברים דירה. אני בת תשע וחצי. מפרידים אותי מאחי הקטן. אני בחצי חדר חצוי ממרפסת ואת מקומי תמלא אחותי שבבטן אמי. ושוב, אסור שרגל תיגע ברגל, יד ביד. קו 61 מתחיל לנסוע בחמש בבקר. אני נרדמת לקול גלגליו ברחוב העולה ממזרח לחלון המרפסת.

התמכרות.

אני אוהבת את כדור השינה. הוא החבר הכי טוב שלי. בשנים האחרונות הוא בן הזוג שלי. החיבוק שלי. המקום הבטוח. הוא המציל את חיי. ובכל זאת

נרשמתי ושילמתי ממיטב כספי לסדנא כדי ללמוד איך מייצרים שינה טבעית ללא כדורים.

כשנשאלתי סיפרתי שאני אוהבת כדורים ובכלל תרופות. שתמיד אהבתי. שאני אוהבת להתמכר. שאני אוהבת לבטוח במשהו. סיפרתי שאני אמנית ועשיתי הרבה אמנות מזה. היו מבטים של חוסר הבנה. זה לא היה רלוונטי. זה לא היה הזמן והמקום להרחיב.

.

AVI_8186

.

.

.

.

תרופות 1 2.jpg

.

אלו כמה מהעבודות הרבות שצוירו על אריזות של תרופות, לפעמים בריסוק הכדורים עצמם לתוך הצבע, בין השנים 1994-2010.

אני כבר לא מציירת על אריזות אבל עדיין אוהבת תרופות.

אם ארגיש צורך בימים הבאים לכתוב על הצלחת או אי הצלחת הסדנא הזו אמשיך.

.

.

.


להיות עלה רוקד ברוח

ההורים שלי צילמו אותו הרבה מאד יחסית לאותה תקופת ילדותי. אני לא אהבתי להצטלם והייתי מעווה את פני בסתר. כלומר זה לא היה ממש מורגש בצילום ואבל אני הרגשתי את זה, סוג של עווית פנימית שעברה בי כגל בחילה או כעס. כשאני מסתכלת בתצלומים ההם כיום אני מרגישה את העווית הזאת. אני לא אוהבת את הילדה הקטנה שהייתי. את ההסתרה של העווית הפנימית. היא כל כך בולטת בעיניי אבל אף אחד לא הרגיש. הייתי בודדה עד מאד אבל מוקפת הורים, סבתות וסבים, בהשגחה בלתי פוסקת. בשבע השנים הראשונות של חיי הייתי הבת היחידה, זרקורים חזקים האירו את עורי ללא הרף. תחייכי. תעמדי ישר. שמו לי סרט. הבריקו את תלתליי, הלבישו אותי בחצאיות קצרות מדי, אחזו במרפק ידי לכל שהלכתי. שנים רבות למדי אחרי נעשיתי אמנית עצמאית בעיר רחוקה. ציירתי את הילדה ההיא שוב ושוב. העווית הפנימית באה לידי ביטוי בדרכים אחרות, אחת מהן הייתה לצייר על אריזות של תרופות. הילדה המתוקה היפה על ונטולין, על מורפיום, על פרוזק. ציירתי גם הרבה את אמה של אמי. החשש שהלך אחרי משנות ילדותי המוקדמת לאורך השנים- שאהיה כמוה, לוקה במחלת נפש, נלחם בפחד ע"י ציור דמותה שוב ושוב. את סבתי השנייה כמעט ולא הכרתי. אם הייתי יכולה לעורר מתים לשעה ארוכה הייתי מעוררת אותה. שואלת אותה הרבה שאלות. משום מה אני חושבת שהיו יכולות להיות לה תשובות מעניינות. היא הייתה חזקה, שמחה, רחוקה ו"אגואיסטית״ כדבריה של אמי שלא סבלה אותה. היא מתה בשנתה, שנת "צדיקים", בגיל 88 שנחשב בזמנו למכובד מאד. אני חושבת שהיא הייתה מסוג האנשים ש״לוקחים הכל בפרופורציות״ ואני ממש לא דומה לה, לא במראה ולא באורח חייה.
לפני כמה ימים ראיתי פרק בסדרה אווטאר לילדים כביכול. המורה הרוחני מדריך את הנערה הפוטנציאלית לאווטאר איך לעבור דרך מכשולים (שערים עם מעברים צרים מסתובבים). היא מתנגשת בהם שוב ושוב כי היא מלאה רגשות ואש. היא אומר לה "היי כמו עלה רוקד ברוח". נערה אחרת מדגימה את זה והיא מתעופפת לה בקלילות בין השערים המשתוללים. ואני חושבת על הסבתות שלי. אף אחת מהן לא הייתה עלה רוקד ברוח. וגם אני לא. אחת הייתה אדמה ואחת הייתה נהר של סבל. אחת התנגשה בשערים ללא הרף והשנייה לא התעניינה בשערים (כנראה הלכה בדרך אחרת). ואני הייתי עלה ברוח אבל לא ידעתי לרקוד. אולי היה אסור לרקוד.. עפתי נתקעתי. עפתי נתקעתי. עפתי נתקעתי. (חושבת על הקשר בין נתקעתי לניתקתי. כשהעין תיעלם מחיי אולי אצליח באמת לעוף)

כמה עבודות על אריזות תרופות מהשנים 1998-2010

העבודות השתתפו בכמה תערוכות יחיד וקבוצתיות, בספרים ומגזינים שונים, והן חלק מסדרה בת כמה עשרות שכאלה…

Medicine Packages 2.jpg

איריס איריסיה קובליו, 1999, צבעי מים על אופטלגין

*

Medicine Packages 1

איריס איריסיה קובליו, 2000, צבעי מים על רוקסט

*

face 3

איריס איריסיה קובליו, 2010, צבעי מים על פרוזק

 *

17.jpg

איריס איריסיה קובליו, 1998 , צבעי מים על לורסטין

 

*

המבט 5.jpg

איריס איריסיה קובליו, 2010, צבעי מים על אקמול

*

*

*


הזמן מטייח. הזמן מתקן.

הרגע הזה שבו את מוצאת תמונות של מי שהיה בחיים שלך פרק זמן לא מבוטל, עברו שנים מאז, ובכל תמונה ותמונה את אפילו זוכרת מה היה שם ועם מי, ואת מדפדפת ומעבירה ופתאום. הרגע הזה שאת קולטת שאת לא באמת זוכרת בגוף את השייכות. לא בדיוק בגוף אלא בחושים. במשהו הזה שיודע שהוא שייך לך. היה שייך לך. למשל הכלב הזה טוטו. חלפו שבע שנים מעזיבתו. את פתאום קולטת ששכחת פיזית את משקלו, מגע פרוותו. שהוא הפך לדמות מספר שאת מספרת לעצמיך על העבר שלך. המוות עושה את שלו בזמן המטפס אל מרומי חייך. והזמן מטייח ויוצר, בהסכמה ולא בהסכמה, היאחזויות חדשות.

לא על טוטו התכוונתי לכתוב אלא על געגועים או זיכרונות שמשנים צורה עם הזמן וזה דבר ידוע . אבל זה התעורר להיכתב בעקבות חיפושי תמונות לאלבום האורחים לחתונה של הבת. פתחתי הרבה תיקיות והגעתי גם אל אלו שלא זכרתי שצולמו או נאספו ובאו געגועים לאלו שהיו בתחילת הדרך שלי כאם, באמריקה. כמה חברים שלא ראיתי  מאז שחזרנו לארץ עם תינוקת בת שנתיים. כמה הייתי רוצה שיהיו בחתונה. מן קרבה שלא קרתה בשנים שאחרי, החברים שלי מכיתת הציור ב PENN , אותם חברים שהתגוררו אתנו בחווה, שמרו על גל התינוקת וליוו אותנו בשנתיים המאושרות ההן, עם המורה האהוב שלנו ניל ווליבר ז"ל. והטבע. כמה טבע. ואיילות. כשכותבים איילה זו תמונה של הנפש. לא ממש איילה של יערות, אבל כן היו שם היו יערות, מאחורי המטבח, וערב אחד הציצה איילה בחלון. כמובן שהבהילה עירונית שכמוני. איילה. שותה מים. החיים שלפני החווה, בירושלים, יונה וולך למשל, היו כאילו מסרט אחר של חיי. אפשר להגיד גלגול אחר.. לא זכרתי את הריחות של ירושלים אבל כן זכרתי שבאתי אליה בגלל הריח. העיר העתיקה שהייתה המסלול הקבוע היומי של חיי, במיוחד הרובע הארמני והנוצרי, נסגרו בקופסת זיכרונות כמו מפיות יפות של ילדות ששמים בארגז בארון. בשנים שאחרי זה הם ייכנסו וייצאו מהבויידם. אחרי זה יהיה לי בית בלי בויידם. טוטו הכלב ייכנס לחיי עם חזרתנו לארץ ויעזוב את חיינו אחרי הרבה שנים של שינויים ותפיסות עולם שנבנו  וקרסו והוא בתוכם. הוא יילך אתי לתערוכות החשובות שפרצו את דרכי וגם יחכה בסבלנות בתקופות שנסעתי לחפש משהו אחר, אי שם, כל כך אחר עד שגם כלי הציור נסגרו בסוג של בויידם. שנים אחרי זה שוב ייפתחו, טוטו יהיה בסוף דרכו, ואני אפלס דרך חתחתים בעולם מנוכר השייך לצעירי התרבות הקונספטואלית.

המשכתי ברשימות של אלו שרציתי בכל מאודי שיהיו אבל לא יוכלו להיות, מכל מיני סיבות ובראשם ציפורה. איך זה שמתעורר אצל אימא הרצון הזה שאהובי נפשה מחייה הבוגרים יהיו בחתונת ביתה היחידה? האם גם אצל אמי התעורר הרצון הזה? לא אפשרתי לה. לא הייתה חתונה. וגם הלידה של הבת הייתה רחוקה ככל שיכולתי. אני לא בטוחה שאני תכננתי את זה אבל החיים תכננו עבורי. כמה חכמים החיים. אפילו בשעות שנדמה שלמרות שהרחקנו נדוד, עבדנו על עצמנו, עברנו ניקויים כאלה ואחרים, הפכנו והתהפכנו, הכאב הראשוני הזה של זרות נשאר ועוקץ בכל פעם מחדש.

אז נחזור לטוטו. או בעצם לסקאיי, הכלבון שאתנו כעת. אין ספק שסקאיי הוא התיקון הגדול. ושוב, החיים הם חכמים מאיתנו. לפעמים הם מזמנים תיקונים. אבל מוטב להיות סקרנית לגביהם מאשר לצפות להם.

f2

כיפה אדומה, 1999, אקוורל ושיער של טוטו

כיפה אדומה- תרופות 2

איריס קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 1999

 

6f96cf1b-6880-460c-86b3-b5fae6665ef3 (1)

איריסיה קובליו, סקאיי, רישום באייפד, 2016

לחתונה עם חתימה

ההזמנה לחתונה (קושקה ואיימי). אקוורל, 2016

 

עוד על כיפה אדומה כאן

עוד על טוטו

 


יהיה בסדר

הציור על אריזות של תרופות התחיל במקרה כביכול. הייתי בלונדון, לפני כעשרים שנה וראיתי תערוכה של ג'וזף קורנל: דימויים על אריזות שונות. הקופסתיות שלוכדת בתוכה דימוי משכה אותי. בתיק שלי היו שתי קופסאות של סיגריות, קופסת אקמול וקופסת כדורים למניעת הריון (הייתי אז צעירה ב-20 שנה..). חזרתי למלון, רוקנתי את הקופסאות (לא לתוכי:)) והעליתי עליהן רישומים. צבעי מים. אהבתי לשחק עם הפריסה. הפורמט המתקפל נפתח גמיש.
אז לא הייתה סיבה פסיכולוגית. אבל כן יכול מאד להיות שהייתי רוקחת באחד מהגלגולים הקודמים. כי מכל האריזות לפריסה נמשכתי דווקא לאריזות של תרופות שיכולתי למצוא בשפע בסביבתי הקרובה מסיבות אלו ואחרות. וכן הייתה לי משיכה ותפיסה מהירה של תוכן התרופה ולעיתים התאמתי את התוכן לדימוי אבל לא בהכרח. אהבתי את הפלסטיקיות הצבעונית על גב האריזה ואת החיספוס (שהתאים לצבעי מים מעודנים) לפנים האריזה. אהבתי לשלב ביניהם. בתערוכה שלי "כיפה אדומה" (מוזיאון הרצליה) שהייתה בנויה בחלקה על האריזות הללו, הכותבים נטו להסבירה במניעים פסיכולוגים הקשורים לתגליות של ילדה בגילוי מיניות, חולי ומחלות נפש, מסירות ומרד.
מסע ההרפתקאות שלי הקשורות לשימוש האריזות של תרופות הסתיים בשנת 2009 עם יציאתו לאור של הספר "זמן טרופות", דואט שירים של משה יצחקי עם ציורים שלי מעל גבי אריזות של תרופות.
לפני כחצי שנה האוצר של מכון וייצמן יבשם עזגד פנה אלי בבקשה להציג כמה עבודות תרופתיות כאלה. בתחילת התהליך סירבתי לגמרי. אבל הוא התעקש והוא ביקש לראות עבודות קדומות ובחר לבסוף דימויים עם אלמנט ההכפלה. בלב לא קל מסרתי לו תריסר עבודות והוא הבטיח שלא אצטער.
אמש בפתיחה אכן לא הצטערתי. התלייה הנהדרת, המסגור יוצא הדופן והמושקע מטעמם, המקום, האווירה, המכובדות- כל אלו שימחו אותי עד מאד.
שם התערוכה שבחר "יהיה בסדר" מתחבר לי גם לשכנוע שלו להציג את העבודות האלה ללא אותו חשש ראשוני. וכן היה בסדר. בסדר גמור:)

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים וחוטי אריג על אריזת תרופות, 2008

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1998

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 2008

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1998

11222437_10207253975492493_8047809833611915498_o

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1996

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1996

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1997

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1998

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1996

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1997

וזה הטקסט הרשמי של התערוכה:

יהיה בסדר

תרופות ורפואה באמנות עכשווית

"יהיה בסדר" היא, אולי, ההבטחה העיקרית הגלומה ברפואה. כך היה בעולם העתיק (מצרים, שוּמֶר), שבו יוחסו מחלות ותרופות לכוכבים, לשדים ולכשפים, וכך הוא גם בימינו אלה, שבהם אנו חותרים בעוצמה לקראת פיתוחה של רפואה מותאמת אישית המבוססת על הבנה עמוקה של מרכיבים גנטיים, מטבוליים ופיסיולוגיים.

גם אצל הרופאים התחוללו, בתהליך ההתפתחות של תרבות האדם, שינויים מפליגים. בתחילה הם היו מכשפים וקוסמים, בהמשך – פילוסופים וכוהני דת, וכיום הם חוקרים ומיישמים את מדע הרפואה. תוחלת החיים הממוצעת עלתה בהתאמה: מ-33 שנות חיים בתקופת האבן, ל-48 שנים בתקופת האימפריה הרומית, ל-65 שנים באמצע המאה ה-20, ל-83 בסוף העשור הראשון של המאה ה-21, וכיום, במדינות מסוימות, היא כבר מתקרבת ל-90.

אבל דבר אחד נותר כשהיה: מצוקתו של האדם החולה, והצורך העמוק שלו להאמין ולקוות ש"יהיה בסדר". וכך, כל מה שצריך לעשות הוא לגשת לרופא מומחה, שבידו הידע (הנסתר מרוב בני-האדם). הוא כבר יאבחן בדייקנות את הבעיה, ויפתור אותה באמצעים הרבים מאוד העומדים לרשותו. אם בעבר יכול היה הטיפול להתבסס על השבעות ולחשים, הרי שבעתיד הלא רחוק נראה שהוא יתחיל בדגימת הדי-אן-אי של המטופל ובניתוחה. אבל מבחינת האמון של המטופל ברופא, ותקוותו להחזיר את הדברים לתיקונם, דומה שגשר דק, אבל חזק, מקשר בינינו לבין בני תקופת האבן.

בתערוכה זו מציגים מספר אמנים, מישראל ומאנגליה, את התובנות ואת התחושות שלהם ביחס למימשק שכל אדם מקיים עם עולם הרפואה. אריק בוקובזה, רוקח בהשכלתו, יוצא לדרך מנוסחאות של תרופות, אותן הוא קושר למקום פיסי – ירושלים. תמר שפר מכניסה לתוך כמוסה עולמות ומלואם. סוזי פרימן יוצרת אריג של כאב לבן שבו משולבות אריזות ריקות של משככי כאבים. איריס איריסיה קובליו בחרה לצייר על אריזות של תרופות. אליהם מצטרפים שני רופאים, ד"ר אמי שופמן וד"ר יורם טלמון, שציוריהם מושפעים מעבודתם, מצד אחד, ומשַקפים צורך להשתחרר מהכאב של המטופלים שהם חוֹוים במשך היום, מצד אחר.

סיגל מיילין ויבשם עזגד

11411978_10207245822048662_8423422810204203339_o


%d בלוגרים אהבו את זה: