בוקר של ראש שנה

בוקר של ראש השנה מתחיל, כך נדמה, בשקט. הכלבים (הגדולה והקטן) שולחים רגל עצלנית ממקום שנתם המפנקת כשאני נועלת סנדלים ולוקחת מפתח. הדלת שלא נסגרה מפאת השרב של אמש גם עכשיו לא נסגרת. אני שומטת לרגע אחיזתי מהכלבים והם בורחים. הרחוב מנומנם ולבי לא נופל ממקומו כשהם שועטים לגינה הקרובה. לרגע שמחתי, הם לא סטו לכוון פחי הזבל והשביל המוביל לגינה עדיין מוצל, ועדיין דממה מסביב ואף נדמה שרוח קלה, אמנם חמה, נושבת בעצי הסגלון העייפים ואני אומרת לעצמי לא נורא, קחי כמה נשימות והסתכלי על הצמרות. צמרות זה דבר מגביה. אבל שמחת הגובה נקטעת בשנייה כשזבובי הגינה מגלים את זרועותיי. אני מניפה ידיים, דבר הגורר מיד הזעה, שלושים מעלות כבר בשמונה בבקר, אבל הם נדבקים כאילו הייתי חלת דבש. נניח שהייתי חלת דבש, אני מנסה לדמיין חיובית, מחלצת הומור מתוך נקבוביותיי הלחות, אבל אז הגדולה, שטרם עשתה את צרכיה, מבחינה בחתול, מתיישבת מולו באופן שאף פעם לא ברור לי מה בעצם היא רוצה מהחתול, מנפנפת בזנבה ושניהם מחכים. מצבים כאלה יכולים להמשך דקות ארוכות ומייאשות ובינתיים אל הזבובים הצטרפו היתושים וכבר הפכתי מחלת דבש לערמת גוייאבות באושות. אני מנסה לגרש את החתול שעולה בעצלתיים על הענף הנמוך של העץ הסמוך ואז הקטן מגלה את החתול ומגיע בנביחות צווחניות דקות וחדות, החופרות לתוך השקט השכונתי הנדיר. אני מנסה לתפסו כדי לרתום אותו ולהרחיקו מהמקום, הגדולה כבר תסתדר ותחזור לבד, אבל הוא חושב שהתחלנו משחק ורץ, כשעדיין נובח ללא הרף, אל ערימת החול, שם ישב החתול, נובר ומוצא ולועס בתאווה את הגללים שלו. כבר עברו עשרים דקות או יותר שהפכו לנסיונות כושלים של סילוק מטרדים, ריצה אחרי הקטן הנבחני והיתקעות של הכלבה שטרם עשתה צרכים, מול חתול חצוף שצוחק לכולנו בפרצוף. הסאגה הזו עוד ממשיכה וממשיכה. איזו פתיחה נאה לשנה החדשה

*

והנה שיר שכתבתי ב 2012, לפני 4 שנים
מה השתנה מאז ומה לא

–

עוֹד מְעַט, כְּשֶׁהַשָּׁמַיִם יַוְרִידוּ
אֵצֵא לְצַלֵּם אֶת שְׁבִיל עֲצֵי הַבַּלּוּטִים שֶׁל הַפַּארְק הֶחָדָשׁ
כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְצָרֵף תְּמוּנָה
לַשִּׁיר שֶׁכתַבְתִּי אֶתְמוֹל
בִּזְמַן שֶׁיָּצָאתִי קְצָת לְהִתְאַוְורֵר
אַחֲרֵי שָׁעוֹת בִּלְתִּי סְפוּרוֹת בַּמִּטָּה
בִּגְלַל פְּרִיצַת דִּיסְק
שֶׁהִפְצִיעַ בעקבות אִמּוּן מֻגְזָם וּוַדַּאי בַּיּוֹגָה
הָיָה זֶה לִפְנֵי שָׁנָה, וּכְמוֹ עַכְשָׁו, עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה
שֶׁהֶחְלַטְתִּי לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת שֶׁל נִסְיוֹנוֹת כּוֹשְׁלִים
כי הַפַּעַם
יוֹגָה כֵּן וּבְהֶחְלֵט תָּבִיא אֶת הַגְּאֻלָּה
וְכֵן כֵּן תַּחְזִיר אַהֲבָה
הָאַהֲבָה חָזְרָה (הִתְאַמַּנְתִּי, לֹא אֲסַפֵּר כַּמָּה, שָׁעוֹת בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה )
אַךְ הַגְּאֻלָּה חָרְצָה לָשׁוֹן וּפָסְעָה לְאָחוֹר
בִּכְאֵבִים שֶׁנָּשְׁכוּ לְפֶתַע, כְּמוֹ נָחָשׁ, עֶרֶב שַׁבָּת אֶחָד, בְּדִיּוּק כְּשֶׁחָשַׁבְתִּי
שֶׁאוּלַי זֶה הַזְּמַן כְּבָר לְהַתְחִיל לְהַדְלִיק נֵרוֹת שַׁבָּת
(הַדִּיסְק שֶׁנִּפְרַץ הוּא הָאַחֲרוֹן הַשְּׂמָאלִי שֶׁאַחְרַאי עַל הַיְּכֹולֶת לְהַרְפּוֹת)
לֹא הִדְלַקְתִּי אֲבָל
הָלַכְתִּי , עִם כָּל לַהֲקַת הַכְּאֵבִים הַמְּיַלְּלִים, לְבֵית כְּנֶסֶת
וְיָשַׁבְתִּי בְּעֶזְרַת נָשִׁים וּמִלְמַלְתִּי בַּדְּמָעוֹת שֶׁהִקְדַּשְׁתִּי
לֶאֱלֹהִים
וֶאֱלֹהִים
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ הוּא מַגִּיעַ, אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת לְהַרְגִּישׁ
כְּשֶׁהוּא מְפַנֶּה אֶת גַּבּוֹ
וּמֵקִיא עַל כָּל בְּהִירוּת שֶׁמִּתְגַּלָּה בִּמְלוֹא גַּאֲוָתָהּ, לְשָׁעָה, יוֹמַיִים וְאוּלַי לְחָדְשַׁיִם
וַאֲנִי גַּם יוֹדַעַת שֶׁגַּב גַּם הוּא חֵלֶק מֵאֱלֹהִים, לֹא רַק פָּנִים מַזְמִינִים,
וְאוּלַי כְּשֶׁמַּפְנֶה אוֹתוֹ, הוּא דַּוְקָא מַזְמִין לַעֲלוֹת עָלָיו
וְלִרְכֹּב עַל אֲחוֹרָיו
לְשָׁמַיִם גְּבוֹהִים וּמֻפְלָאִים יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאֲנִי מְדַמְיֶינֶת שֶׁאִפְשֵׁר
אֵי שָׁם, מֵעַל עֲצֵי הַבַּלּוּטִים
אַחֲרֵי שְׁעַת הַשְּׁקִיעָה
אַחֲרֵי שְׁמֵי עֶרֶב הַחַג
אַחֲרֵי שֶׁנִּגְמֶרֶת הַשָּׁנָה
וּמִתְהַפֶּכֶת כְּמוֹ קְעָרָה

*

והנה אקוורל מאתמול בחצות הלילה, עם פתק. כמו פתקים אחרים, ולפעמים ציורים אחרים, שאני משאירה לפעמים, אם לא אופסים כוחותיי, בתוספת הוראות הפעלה נניח, לבן זוג שנמצא אי שם בכבישים ארוכים. סוג של.