קטגוריה: ציור

אדום

הזיכרון הראשון שלי מעצי צאלון: שדרות יהודית בשכונת מונטיפיורי, תל אביב. אני בת חמש או ארבע או שמונה. אחר כך הם נעלמו להמון שנים. לתלמידים שלי אני אומרת שלא צריך לציין את כל מה שרואים ושאפשר גם להמציא ולפזר ערפל. אפשר לסמן רק משהו אחד כמו שהוא ובשאר כתם או חלל או חלום. הכל אפשרי במתחם הקטן (יחסית) שאת יוצרת. עצי הצאלון הבוערים בקיץ חזרו אלי בעשור האחרון. הם לא היו חוזרים לולא היה לי כלב להוציא לטיול. אדום הוא לא הצבע שלי אבל אני נאחזת בו כחבל בעלייה אל הלא נודע

ציור דיגיטאלי באייפד, יוני 2021


דלת

לפעמים, רק לפעמים, כשמשהו עומד להיגמר מתפרצת התעוררות כלפי המאותת להסתיים. לדוגמא כשעמדתי לעזוב את ירושלים  ואספתי את דבריי לפינה זמנית התהדקו קשריי עם מקורביי משם, חברות/ים ותלמידים עד כי הרגשתי נתלשת (לגמרי ברצון). ובזמן ההוא (לפני המון שנים וכלום) היו רק מכתבים וטלפון ציבורי עם מטבעות. נסעתי אל הבלתי נודע, ארץ רחוקה עם חלומות.

אבל לא על זה רציתי לספר אלא על האייפד שלי, שחוגג 9 שנים ומאותת שהגיע זמנו. ניתוח לב פתוח ומעקפים שעשיתי לו לא ממש עוזרים. לחברת אפל תוכניות משלהם. הם לא יאפשרו זיקנה ממושכת ומהודרת. הם ישלחו סימני מחלה כזו ואחרת עד שיושלך המכשיר לתהום הנשייה. הטכנולוגיה מתפתחת במהירות בלתי מושגת לציירת קטנה ותמימה כמוני שרוצה להספיק עוד כמה קווים וכתמים על המסך המתחמם, הבוער. וכן, יש לי חרדות שיום אחד יתפוצץ בטעינה.  

ובעצם מה שרציתי לכתוב בפוסט הזה שאני מרגישה שהגעתי לאיזשהי דלת והיא סגורה ולפעמים אני לא רואה אותה בכלל ולפעמים אני נוגעת בה, אבל אין לה ידית והיא מבטון או פלדה ואין מי שיעזור לפרוץ, מי שבתוכי


הנה שלושה ציורים דיגיטאלים מלאחרונה:

הציור האחרון, הענף השמוט של הצאלון מהחורשה המקומית, הוא כל כך שמוט שאוטוטו יקרוס מכובד חיי טבעו. אני פוגשת אותו מדי יום בשבועיים האחרונים בזמן הטיול עם הכלבלב, עוצרת על ידו ומתכננת ציור ודברים אחרים שעוד לא הגיע זמנם כנראה


לצייר בצבעי קורל

להיצמד לקו. לתנועה. לצבע. עכשיו במיוחד הריצוד הסגלגל על רקע ההמיה הירקרקת. אני בטיול בוקר עם הכלבלב בגינה הציבורית על יד הבית.  עדיף להרים את הראש או למקד מבטים במרחק. לא  להריח. לא לדרוך. בשכונה שלי לא ממש אוספים, לא ממש ממלאים פחים. הרבה על יד ובאמצע, בין נשורת הסיגלונים, כמה יפה הסגול הזה, אני נאחזת בדיבור פנימי, שומעת ברקע את שתי היושבות על הספסל, שרות ברוסית חרישית, אותן שתיים, מזה כמה שנים, ישבו עם מסכות על ספסלים נפרדים בקורונה,, עכשיו שתיהן בשמלות פירחוניות וכובעים, מדקלמות שירים שאיני מבינה. מפזמות כמו הציפרים שנראה כי מתרבות משנה לשנה, חלקן מצייצות, חלקן צווחות ממש, מזמן לא ראיתי נחליאלי, אבל הדוכיפת דווקא נוכחת ונחושה לצד העורבנים, העורבים, היונים והיונות המחוצפות. אני אף פעם לא יושבת על ספסל הגינה הזו או כל גינה אחרת בסביבה. משנה לשנה אני נעשית יותר מכווצת. הקורונה הקפיצה בכמה רמות את הנטייה לשמור מרחק פיזי מדברים. רק העיניים נאחזות עדיין בנקודות שונות ואם רוח טובה באה עלי (לפעמים צריך ממש לזמן אותה בכח) אז היד מתרגמת את מה שהעיניים רואות לציור. פשוט ציור. בבוקר, עם הקפה, מתבוננת בעציץ שקניתי לשיעור ציור. נמשכתי לצבע הכתום ורוד הזה (קורל) של המרווה ההדורה, ובאייפד עם האצבע רושמת כמה קווים וכתמים (פלאי האפליקציה) להנציח אותה. להירגע לכמה דקות לפני, כשיצאתי לחצר הקטנה לסדר לי כיסא, וצווחה נפלטה מפי, ציפור מתה, כמעט דרכתי עליה. אחרי שאספתי את גופתה הייתי חייבת לטאטא עלים יבשים במשך עשר דקות. זו בערך המדיטציה היומית שלי. אוספת עלה לעלה מהעצים הנשירים הצומחים פרא מסביב לגדר, ממלאה שקית ויורדת לזבל. סוג של ניקוי פנימי.

ובחשיפה המקורית


ובהזדמנות זו שוב מביעה משאלה: שיבוא כבר הזמן המתאים הנכון, שיבשילו התנאים, לצאת מפה.

………

……..

……..


המדיח

אחרי הרבה שנים של יחסים קשוחים בין המים לאצבעות הידיים שלי פירגנתי לעצמי מדיח צר למטבח. הייתי צריכה לפרק עבור זה חצי ארון, לוותר על המגירות ועל נתח משמעותי מתוך הארנק שלי. אבל קורונה.. ועליתי כמה קילו בזכות הפירגונים הנוספים שהצטרפו לארוחות המפוחממות שלי, כמו אלכוהול והמון שוקולד, בעיקר לבן.

אז אחד הדברים הכי מרגיעים שנשמעים בלילה לפני נסיונות ההירדמות הוא קולו של המדיח. אני מכירה את כל מגוון הנקישות, הזרימות, הפליטות, השאיבות, הקרקושים והציקצוקים, עד שמשמיע קול פעירה שנשמע כמו התנפצות של כוס של כוס זכוכית על שיש קר כשמים רותחים נמזגים לתוכה ואת נשארת עם חצי כוס ביד וכווייה קטנה שיכולה להגיע אפילו לירך מבעד לג'ינס.
ואם נחזור לצלילים המענגים של הכלים הנשטפים ומוברקים היטב ולמכונה העושה את מלאכת ההדחה במקומי, מסתבר שזו המתנה הטובה היותר שיכולתי לתת לעצמי לרגל הרילוקיישן של בתי היחידה עם נכדיי היחידים ליבשת ההרפתקאות הנודעת בשם אפריקה הפראית. וכל זה בתקופת הקורונה המקוללת שסגרה את נמלי התעופה ומי יודע מה עוד תסגור


לנצל את ההזיה העכשווית

בימים האחרונים יוצא לי להאזין לתקשורים קונספירציות ועוד שידורים פרטיים ללא צנזורה בנושא הקורונה והחיסונים ומצב העולם. אני מאזינה מדי פעם באותה מידה שאני מאזינה לחדשות. כדי להירגע. כלומר לא ממש להירגע, אולי להתאזן. ואם לא להתאזן אז לקבל השראה. כי מהמצב ההזוי הזה רצוי לינוק ולא להניק.

אז מתחילת הקורונה, במרץ שעבר, אני מציירת פה ושם בהתקפות, כותבת פה ושם, מתרגלת אמונה בעצמי, שיקום חיי כאדם יוצר, שיחזור תדמית קודמת ובניית עמדה מחוזקת, דווקא בזכות הלא ידוע כתוצאה מהמצב העולמי השופע חומרים חדשים, ניירת שלרובנו מיותרת, אך אותי מדליקה, כמו שנדלקתי בעבר, ועדיין (קמבק) מאריזות של תרופות.

להלן כמה מהעבודות מהשבועיים האחרונים:

כתבתי לעצמי כמה פתקים

ואז

זה לא המספר והתאריך שלי. השאלתי את המספר מאחותי.

וזה כן המספר של אבא שלי וזה אבא שלי מתחסן

וזה סלפי.

פחדתי מהחיסון. החלטתי לא לעשות אבל קבעתי תור. ובסוף אפילו רציתי להידחף יום קודם. כל כך שטפו לי את המח. אז שיריינתי הגנה לשעות שאחרי.

ואז היו כמה תופעות לוואי ועשיתי בדיקת קורונה אחרי כמה ימים.

וזה מה שכתבתי :

אחרי 72 שעות בערך קבלתי מספר דיגום שבאמצעותו אפשר היה להקיש ולקבל תשובה. תופעות הלוואי היו מפתיעות למדי בחלקן הראשון. הן לא היו מוזכרות בשום טופס או אזכור חדשותי. תוך שעה חזרתי לימי נשיותי השופעת בריקוד על עננים פלומתיים נוטפי ליקר דובדבנים מענג. כעבור כמה שעות נפלתי לתהום חמים של ריחות משכרים ושקעתי בשנת ה -12 שעות הנדירה שלי. למחרת ריחפתי בין התכווצות שרירים אחת לשנייה והכנתי מאכלי שפע מנחמים למשפחה. אחרי 48 שעות בדיוק התחילו כאבי ראש וגרון. התקשיתי לבלוע. נראה שמערכת העיכול שלי התגייסה להזהירני מפני היסחפות אחר הלב המתעורר אחרי שנת דור. ואכן התעורר גם הלב בדפיקות מעוררות דאגת מה, ובכל שעה מדדתי חום שלא הצליח לעלות מעל 35.8 . ביום הרביעי שלאחר החיסון החלטתי ללכת למתחם הבדיקות. כמובן שטעיתי בדרך שאמורה לארוך 5 דקות אך ארכה כ-25 דקות פקוקות וסיבוביות, ובכניסה למתחם לא הצלחתי לצלם את הברקוד. חייל עזר לי ומילא את פרטיי. לא היה איש לפניי, רק כמה בודדים ציקצקו אחריי וחיכו בסבלנות שאסיים לדקלם את פרטיי. הבדיקה ארכה כמה שניות אבל התבלבלתי ויצאתי מהשביל הלא נכון, אז ניסיתי לקצר דרך הזזת מחסום אחד, אך מיד החיילים צעקו היי גיברת. היי דודה. ואני הבנתי שאני כבר לא נערה יפה כמו שהייתי בתופעת לוואי הראשונה, והלכתי לבית הקפה ממול לשתות אספרסו קצר. ישבתי על הספסל וידעתי שאין לי קורונה. אבל לקח להם עוד שלושה ימים להודיע לי שאני שלילית. גם תופעות הלוואי חלפו בינתיים.


בעוד שבוע

חיסון. אקוורל מושחל במזרק. 1996

יש לי שבוע להתכונן.
אני אשאיר בית מסודר.
ארון בגדים מסודר. טוב זה לא חשוב.
אנקה את מגירת שידת המיטה.
הציורים כבר מזמן מאורגנים בשידת המתכת
תיקיות המחשב מגובות. נשארו קצת שאריות לסדר. יש עוד שבוע.
יש לי שבוע. אשנה כמה סיסמאות שלא יהיה קשה מדי. וגם שיהיו דברים בלתי ניתנים לפיצוח.
צבע לשיער כבר עשיתי לפני יומיים. אוריד שערות מהרגליים.
יש לי עוד שבוע.
להתכונן.


קפסולות

שיימשך לעד המרחק והמסכות וההגנות והנפרדות והחורף והמעיל מראש ועד רגליים ושמיכת הפוך הבלעדית יחידנית שלי שלא יבוא לפתחי דבר

מלבדך

פעם בכמן זמן חסר זמן תחמוק מקפסולתך לקפסולתי נתערבב במעבדה שמיימית

כמחסנים מפני געגועים קשים מנשוא


שמונה נרות ועוד אחד

זהו פוסט שנכתב בחנוכה 2011

(מנסה לשחזר פוסטים ישנים מוורדפרס)

שמונה נרות ועוד אחד

מאת איריס איריסיה קובליו

אנחנו מדליקים אור כדי לגרש  את החושך. זהו קונצנזוס. איך אפשר לערער על האור.

בחנוכה הזה אני מכבה שמונה נרות ועוד אחד

כי אחרי החושך הגדול

חייב לבוא אור גדול

 .

בנר ראשון אני מכבה את האמונה בהבטחות

בנר השני אני מכבה את האמונה באמת האחת

בנר השלישי אני מכבה את המושג "אהבת חיי"

בנר הרביעי אני מכבה את עצמי מהסיפורים והשירים שנכתבו עלי

בנר החמישי אני מכבה את עצמי מן הפיתוי והגאווה

בנר השישי אני מכבה את עצמי מהקנאה והביקורת

בנר השביעי אני מכבה את רגשות האשם וייסורי המצפון

בנר השמיני אני מכבה את האחיזה בתעתועי הגעגועים

 .

ואת הנר התשיעי, השמש, אני מכבה בשפתיי פפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפוווווווווווווו

לחיים! שנזכה לחנוכה הבאה

ועל הניסים ועל הנפלאות

בחמלה

אמן


מתחת למפלס

הפוסט הראשון שלי בוורדפרס. לפני עשר שנים. מה השתנה ומה לא

סקיצות

ספרתי את הבתים שגרתי בהם. לא הספיקו שלושה סיבובים של שתי הידיים שלי. אז ניסיתי לספור את חללי העבודה שהיו לי (הסטודיו) וגם אלו היו רבים מעשר אצבעותיי. מכובד למדי בהתחשב בזה שלא הלכתי בדרך האמנות מהימים בהם התחלתי להגדיר את עצמי. שאלתי את עצמי מה נחשב חלל עבודה ומה לא. שולחן דחוק בפינה, מאחורי מיטה או ספריה שעליו מונחים בערבוביה כמה כלי ציור? חצי חדר בדירה? חדר שמשמש ביום סטודיו לציור ובלילה קליניקה של פסיכולוג? או לחלופין חדר שמשמש שלוש פעמים בשבוע סטודיו לציור ובכל השאר סטודיו ליוגה? או סלון שמשמש סטודיו לציור עד שבאים אורחים או שכנים או תלמידים או משפחה? בן זוג?

אני אמנית וזהו פוסט נסיוני. נסיון להוציא את אצבעותיי מעל קו המפלס.

מעל הקו נמצאים כל המחר. הזמן. התוכניות. הרעיונות. הכוחות. הגוף. הדיבור. המגע. האהבה.

מתחת למפלס חושך.

View original post


בחזרה לתרופות (אמנות)

מאז התפרצות הקורונה לחיינו חזרתי לצייר על אריזות של תרופות. בימים הראשונים של הסגר הראשון הזמנתי את כל התרופות האפשריות מהסופרפארם כי חשבתי שעד עולם כבר לא נצא מהבית. בזמן שהסתגלתי ללמד בזום שוב התחלתי לקלף את האריזות כמו התעוררות OCD נושן ויחד עם געגועים הולכים וגוברים לטבע גם חפרתי לתוך מושג המסכה, הכיסוי, ההגנה, הזיקנה, ההורות, הסבתאות, הפרידות, הצורך להסתיר והצורך להתיר. והצורך בקרבה, שמירת מרחק, סליחה וחמלה

אקוורל מעל אריזת תרופות

אבי ואמי בחדר השינה שלהם, ביקור ראשון שלי מתחילת הקורונה, אפריל 2020

יום הולדת 61, מרץ 2020, ימים ראשונים לסגר הראשון. חוגגת לבד עם הבלו נאן

מנסה צעיף מעולם היוגה. אולי יושיע. אפריל 2020, אקוורל על אריזת כדורי הרגעה

איחוד משפחתי בנסיבות קורונה, זום עם הבת, הילדים והאבא. אקוורל על אריזת ציפרלקס

מנסה מסכה ורודה. מרגישה קצת אופטימיות. מתאהבת מחדש. אקוורל על אריזת טלפסט

מצליחה ללכת לים בסערה. הו הים. הים. אקוורל על אריזת סטילנוקס

ועוד ועוד


%d בלוגרים אהבו את זה: