קטגוריה: ציור

רצנו

(שיר שמצאתי)

*

ים אחד שצילמתי

רצנו משני קצוות

גשם סוער ופקק

ים אחד שצילמתי 

חשכת נובמבר בחניה

רצנו משני קצוות

ים אחד שצילמתי

גלים שחורים

שארית קו אור

על חול

התנפצנו

ציור אחד שציירתי

2009 נובמבר


ריחות

אני רגישה לרוב הריחות. משנה לשנה מוטרדת יותר ויותר. אני יכולה להריח את השכבות העמוקות של הבשמים, בעיקר בשמים. ממה הם מורכבים. ולרוב הם מורכבים מתמציות שלא הייתם רוצים לדעת ממה הן עשויות.

אמש הלכתי למסיבת החלפת בגדים. היו לי בגדים טובים של חברה להחליף. אני לא נכנסת לחנות יד שניה לעולם. הריחות לופתים אותי כמו ומפירים. אחרי שהנחתי את הבגדים מצאתי כמה ספרי ילדים שווים, שניים שאין להשיג, של נורית זרחי וספר ישן עם איורים בצבעי מים של רות צרפתי. בפינת הצעצועים מצאתי כן ציור שולחני ואז הסתכלה עליי גופייה רחבה עם ציור יפה של פיל. אותה אכבס ואקח לשינה החלטתי. לקחתי וכיבסתיה בהרתחה עם הרבה מרכך אהוב עלי.

אחרי המקלחת הלבשתי את הגופייה וישבתי על הכורסה מול הטלוויזיה לנוח קצת. ריח איטי החל להתנחל באף שלי. מה זה הריח הזה. מאיפה בא. מהכלב שלי הוא לא. זה ריח אחר. השבוע קרצפתי את הספה והשטיחים והבית שלי נקי למשעי. זה כנראה מהגופייה. אבל היא עברה הרתחה. ניסיתי להתעלם אך הריח התעקש להנכיח את עצמו, בהתחלה בנחיריי ואז בחלל הפה ואז בלשון ובמורד הגרון. די. לא יכולתי יותר ובצער ( וגם כעס) הסרתי מגופי את הגופייה היפה ושוב זרקתי אותה לסל הכביסה. אבל אני לא בטוחה שהריח יוסר גם בעוד שלוש כביסות.

קראתי שרגישות גבוהה כזו לריח נמצאת בגנטיקה שלנו. בתאי הזיכרון שלנו. סבתא שלי הייתה תתרנית. לסבא שלי, בעלה, היה עסק צדדי: טחינת עצמות של פגרים. מהאבקה היו עושים גם סבונים. אמיתי לגמרי.

הציור (אקריליק על בד 50×80 cm) מ- 2008 והוא מחוק לצערי.


חושך יורד על

בניקוי המחשב מחומריו הלא רצויים (שמא יוותרו עירומים אחרי..)

מצאתי כמה שירים מ- 2012 ו- 2013.

השירים כנראה לא עברו אצל העורכת של ספר שיריי הראשון וכנראה היחיד.

לא ערכתי אותם גם היום אבל מציאתם העמיקה את החושך-

Iris Kovalio

הציור מהקיץ הזה, האגם/ביצה צדדית בפארק הרצליה.

ואלו השירים:

הטווסים חזרו

וגם קבוצות התנים מבליחות בהפסקות

חריץ החלון

הנקודה בכתף

אתה מעבר לדלת הפלדה

הר המצעים הלבנים

פרפר ירקרק לא זז בתקרה

הלילה צועד על הספרון הדיגיטאלי

אחרי חצות היה מזמן

הזמן כאן ולא כאן

הרוח קפאה על אותיותיו

גם אני

15.1.12

4.8.2013

חלפתי על ברוש מעוטר בשלל בוגנויליות

המדחום במכונית מראה שלושים מעלות

אבל הקור הנושב על בטני הניע אותי מלעצור

למרגלות הברוש עמד כלב גדול שחור ושעיר

אולי גם בגלל זה לא עצרתי

לצלם 

לאיסטגרם למשל

למה לצלם

כי היופי הזה לפט אותי והיה התגלמות של הרגע הזה

ואז להקת מחשבות דביקה סחררה את ראשי 

והפעילה את זרימת שארית הדם  בחזי

 אחרי שמספר לא מבוטל של מבחנות נלקחו ממני הבקר

איזה מזל יש לי שלפעמים אני נוסעת לעבודתי דרך רחובות פורחים

איזה מזל שעדיין יש לי עבודה

אפילו שמהשבוע הבא כבר לא

איזה מזל שהשבוע הבא לא באמת קיים

כי ככה כתוב בכוחו של הרגע הזה

אולי כוחו של הזה שאליו אפשר להגיע הוא הרגע לעצור

ולצייר למשל את 

הברוש המעוטר

אפילו בשניים שלושה קווים או כתמים

אבל המשכתי לנסוע

ואולי זה מה שנכון

להמשיך לנסוע

לאנשהו


תופעות או לא להיות

מהי התופעה הכי נפלאה בעולם: הירח על כל צורותיו. איך שהוא מתגלה. בכל מקום שמתגלה. ואחר כך השמש השוקעת או הזורחת, במיוחד בזמן עננים וגם עננים תופעה מרהיבה ואחר כך הכוכבים בשמים רחבים והים, במיוחד כשמתגלה במרחק, ואחר כך העצים והפרחים ובכלל הצמחיה. וזהו. אם היה עולם כזה בלי בעלי חיים ובלי אנשים. רק מודעות טהורה בתוך כל התופעות. אבל כנראה שזה בלתי אפשרי כי מודעות טהורה איננה בעלת הבחנה או הבדלה או הגדרה. היא לא יכולה להגיד זה ירח, זה ענן. היא לא יכולה להרגיש רוח חמימה נושבת בצמרות העצים, היא לא יכולה להתפעל מנרקיס או שושנה, הוא לא רואה צורות כי אין צורות. כנראה רק לבני אדם וכנראה גם לבעלי חיים ישנה יכולת הבחנה, משיכה ודחיה, אצל בני אדם זה מפותח יותר מן החי כי ישנן גבולות והגדרות והעדפות ודחיות וכוח המצאה וכח יצירה וכח הרס. אם הייתי מודעות טהורה לא הייתי זקוקה לירח שמתגלה בין צמרות הצאלון הגינה השכונתית, או מתגלה ברגע שפל לילי, בזמן סגירת הסורג בחלקת המרפסת הקדמית הקטנה והמוזנחת, זו שפעם גידלתי בה את את הפרחים הנפלאים בעולם, לו הייתי תודעה טהורה לא הייתי מגדירה רגע של יופי ונאחזת בו כבמשיב נפש שוקעת במנהרת מחשבות דאוגות בזו אחר זו, לו הייתי גחלילית.

גחלילית היא בעל חיים ואני חשבתי על עולם נטול בעלי חיים  בגלל הריחות וההפרשות שלהם שכל כך מטרידים אותי, עד רצון לההיפך לנקודת אור שהיא אחת מרצף נקודות אינסופיות מרחפות מעל איפשהו, בו זמנית נמצאות איפשהו, וגם לא נמצאות בעצם.

ירח לרגע

ובאימג' הבא התגלות ירח ברחוב, אקריליק 2020


פרגמנטים (מהגינה השכונתית)

1.

עץ האגוזים נע ברוח קיץ

או שמא זו אני

זזה מפה

לשם

2.

ענני יולי תלויים

על הגגות מדרום

השביל כבר נקי מפזורת

הסיגלון

 3.

סופי וטופי עדיין כאן

קולותיהן מתערבבים

צווחות עורבנים

כתמי צל אפורים

4.

קיצצו את השיחים

עד סוף הקיץ

לא אוכל עוד

להסתתר


נדודים

כמו בארץ נוודים, החלום שלי זה לנדוד בקרוואן. לא בארץ הזו. להתחיל מדנמרק. האם אפשר לנדוד שם בקרוואן? יש לי מכרה שנודדת שם, לא נודדת, מתהלכת באמצעים שונים ומצלמת. דרכה אני "מכירה" את דנמרק ומסלוליה. לפני זה התאהבתי בשפה, מסרטים וסדרות. אני לא מבינה אף מילה בשפה אבל היא מתנגנת אצלי כמו האושר, מלטפת כל שריר וגיד, היא המדיטציה הכי טובה שלי, השפה, לצפות בסרט דני בעיניים עצומות. אני לא חושבת שהיה מעניין אותי לצייר שם למרות היערות והאגמים והשבילים המזמינים. אני לא  ציירת של יערות. אבל אני כן של שדות וברושים ותלמים וקוצים וגבעות והר אחד יהיר מעליהם, מתנשא אל על

שני אקוורלים קטנים במרחק 20 ומשהו ק"מ מהרצליה לכיוון צפון מזרח.

Iris Kovalio. Israeli landscape 2022

Iris Kovalio. Israeli landscape 2022


בקצה הגינה . וגם וריאציות

בקצה הגינה השכונתית, בחום שלושים פלוס מהביל, בין עץ סיגלון שכבר השיר את כל סגוליו ובין צאלון שהחל להאדים, בסוף הדשא המיובש והמלא הפרשות כלבים וחתולים מקומיים, מתגלה תפרחת שכזאת, נוצצת לרגע בקרן שמש מבעד להבל הסמיך הבלתי נסבל, הסבוך במחשבות שבין אי וודאות אחת לאחרת, אני מושיטה יד וקוטפת קומץ קטן של המלאכים האלה, בצבע היפה בעולם, כנראה שמם לפופיות, או מיני לפופיות כי הן כל כך קטנות ובינתיים לא מתלפפות עדיין על כלום, אין להן אחיזה, אבל אני נאחזת בהן, בבקר של אמצע יוני שאוחז בגרון, מביאה אותן לאגרטל זכוכית זעיר שמיועד לפרטים הקטנים הנסתרים מהעין, מציירת בסוג של רגע חיבור חסד, אולי אלוהי, אקוורל קטן. עולם ומלואו

שלוש וריאציות לבוקר שבת. לצייר פרחים בצבעי מים זה הציפרלקס הנוסף. זה יותר מהציפרלונצ'יק. זה המיינדפולנס. זה יותר מהמיינדפולנס הטרנדי, אבל זה כן פול-נס. כל מה שצריך זה ערכה קטנה של צבעים, מכחול, מים ובלוק קטן. את הבלוק נרכש בקרביץ והוא בכלל לא לצבעי מים. סתם כזה. מרובע. הוא בשביל פיס אוף מיינד, ויש שעות שזה עושה את העבודה יותר מהכל. אולי לא צריך סטודיו. אולי לא צריך מקום ומעמד ותערוכות וכל השאר. כי הכל בתוך הבטן. הלב. הראש המלא התרוצצויות. ובין ההתרוצצויות מבליח פה ושם חלל. ריק. כלום. ובתוך הכלום הזה אפשר להכנס. לנשום פרח.ים.

=


פטוניות. מחשבות בלתי גמורות

יוני מטפס במדרגות הנעות באיטיות חורקת לקומה הבאה הידועה וגם לא ידועה. האם בקומה מעל יהיו המסלולים המוכרים המעייפים המייאשים, או תתגלה איזו דלת למסלול מפתיע ומהי הפתעה. אנחנו נאחזים במוכר, גם כשהוא כל כך מעייף, בודד, מתפלש בתוך עצמו. יום ועוד יום. משימות קטנות. לוח שנה דליל. פה ושם משהו. ליותר מזה אין מסוגלות והמדרגות עולות לאט לאט. חורקות. לפעמים צריך לאחוז במעקה. ישנם קטעים שאין מעקה ושווי המשקל עומד למבחן.

פטוניות

זו העונה של הפרחים הצבעוניים הדביקים הללו. הם נראים תמימים בעציצי המשתלה. צבעיהם מושכים. לפעמים, בעונה הזו, שהפריחה התייבשה ולא מעוררת השראה אצלי בשכונה אני תרה שוב ושוב אחר פרח לציור, בשביל התלמידות , בשבילי, כי פרח זה אחיזה בחיים, בכוח להמשיך. במרחק ההליכה אצלנו המבחר עייף כמוני. במשתלה הקרובה רק פטוניות קטנות שנעשות דביקות ומיובשות אחרי שבוע. ציירתי את אלה אמש, בזמן שגם הן ציירו, להספיק לפני השתילה באדנית המטבח. יום שלישי. המדרגות ממשיכות לנוע בחריקה.

איריס קובליו, אקוורל, מכחול יבש, 2022

לפעמים מספיק כמה כתמים.. הלא גמורים הם השקט שבין פעימה לפעימה. יש לנו נטייה להוסיף, לפרט, לגבב, לתקן, להשלים, לפחד מלהניח לדברים. בצבעי מים יש לדעת את הרגע הזה, הרגע שכל מה שיבוא אחריו אין בו באמת צורך למעט ניסיונות לתקן, לכפר על טעויות, להתנצל, להאשים את עצמנו בזה שידענו שאסור להיכנס לאותו נהר פעמיים ובכל זאת נכנסנו. לפעמים נעשה לנו חסד ואנחנו ניצלים מטביעה, אבל בלענו הרבה מים והמים האלו כבדים כבדים בבטן. נקב קטן ויתפרצו למפל של צער עולמים

הנה הבלתי גמור

Iris Kovalio watercolors 2022

האמת שהוא מושלם, האקוורל הקטן הזה, שנעשה כביכול כלאחר יד. שלא כמו זה שצויר אחריו. מי צריך לדעת שאלו פטוניות עלובות, דביקות, שאריות של ייאוש ובדידות, מי צריך לדעת את השכבות בניסיונות התיקון של חוסר סיפוק ותסכול וביקורת עצמית צפופה מחרדה קיומית, מי צריך לדעת שמתהפכת הבטן מהמחשבות על הבאות, על איך, על כמה, על מה יישאר ומה לא

הנה הציור המלא ספקות

איריס קובליו, אקוורל, יוני 2022


רזית

אמש נכנסתי למשתלה המקומית לחפש עציצון מעניין לשיעור ציור. ״ מה זה. רזית המון, נכון?״ אמר הבעלים. מיד התכווצתי ונעשה לי חושך בעיניים. בחרתי במהירות פטוניות צהובות וברחתי משם. כן, רזיתי. ולא בכוונה. זו לא מחמאה. זו בוטות. חדירה לאינטימיות שלי עם הגוף שלי. זה פוגעני. ״נכון?״- וידוא הריגה! 

 המודעות להתבטאות כלפי ״שמנות״, בעלות משקל עודף, החלה להשתנות בשנים האחרונות. זה לא נעים להגיד בעיקר לנשים: יו, כמה השמנת. עדיין רובנו מעריצות את הקו הדוגמני. הבטן השטוחה. אצבעות הידיים הדקיקות. המפרקים הדקיקים. כפות הרגליים הצרות. אבל רק אנחנו, צרות הקרסוליים, השוקיים, עצם הזנב הבולטת, קו הלחי החד, יודעות, אולי במיוחד בעשור השישי לחיים, כמה קר לנו בחורף, כמה עוד יותר קר וכואב ושורף ומעקצץ במזגני הקיץ. כמה אנחנו פוחדות לנעול סנדלים, ללכת יחפות, ללבוש מכנסיים מעל הברכיים, או חצאית מאווררת, שמא רוח קרירה תלפוט את הבשר השקוף ותכרסם בעצמות.

– 

דיאטת העלאה במשקל אולי יותר קשה מהורדה במשקל. וזו לא אנורקסיה או בולימיה או מחלה. זה גם מבנה גנטי וגם תקופות של מתח עם התקפי חרדה מסיבות שונות. והמאבק הזה שצריך לאכול לפי הדיאטנית. לדחוס כל שעתיים שלוש. חשפתי? הפסיכולוגיה אומרת שחרדות ניזונות מהחושך ( ההסתרה) ומתפרקות באור (חשיפה). יש לי ספק. אז בבקשה אל תגידו לי רזית. רק מהאמירה הזו אני מאבדת ממשקלי. ולכן סביר להניח שאוריד את הפוסט הזה ואשאיר רק הדיוקן. אני עולה ויורדת כמו גלי ים. פה ושם. לא לדאוג.

לגבי הדיוקן, אז צילמתי את עצמי בכמה וכמה זוויות. בחרתי את הזווית שהכי פחות מסגירה את הדקיקות העכשווית. אך אולי חושפת עצב תהומות. בדידות בלי אופק. סוג של. בינתיים.

אופק.

ים.

אופק הים תמיד ריתק אותי. בתערוכת היחיד האחרונה שהיתה לי ("גלי קולם", גלריה משרד בדיזינוף תל אביב), שהתחוללה לפני שבע שנים, שבע שנים, האופק היה הדבר עצמו. הסיבה להכל. בהחלט התחוללה. עוד ארוע בשרשרת הטראומות (התערוכה היתה נפלאה) הנוצצת דרמתית במפת חיי.

היה רק ציור אחד, שאחרי התערוכה נמחק, ציור טבוע בגל. הנה הוא.

Iris Kovalio 2016

והנה הפטוניות הצהובות. לאיזון ולשמחה ולאופק טוב.

Iris Kovalio 2022

לפרק את החלל

לסדר סטודיו ולפרק אותו אחרי חודשים מועטים. כמה אופייני לי. לפרוץ ולמחוק. מה חשבתי לעצמי.. ארבעה שולחנות של איקאה. אחד למחשב עם המסך הגדול הסורק והמדפסת ושאר האביזרים. להוציא את כל החוטים. המון אבק הצטבר. לשאוב אבק גם מפתחי המחשב, המוניטור, המאוורר. חוט חוט. להעביר איבר איבר לסלון שהוא החלל שבו אני מלמדת. להעביר את השולחן. לנקות לפני זה את הרצפה המיועדת מתחת לשולחן. להעביר את העגלה. לנקות אותה. לנקות את הפנאלים. התחלתי במטליות ניקול הוורודות שכמעט התעלפתי מהריח הנורא שלהן.. מיד זרקתי לפח והחלפתי למטליות 70 אחוז אלכוהול. הייתי צריכה להיות אחות בבית חולים עם הריח הזה. אולי לא בבית חולים אלא אחות מזריקה. כי תמיד מחטאים את המקום עם הריח הזה. גיליתי אותו בקורונה. אלכוג'ל שבעים אחוז לחיטוי של ג'ונסון. ריח מנחם. מגן. ואז גם נעשו מטליות כאלה. חייבת שיהיו אתי כל הזמן. אז אחרי שגמרתי להעביר את המחשב על כל אבריו ולחבר אותו לכבל ארוך לשקע שהוא לא ממש תקין אבל החזיק בעבר ואתפלל שיחזיק כמה שבועות, התחלתי לאכסן בשני ארגזים את כל המכחולים והמרקרים והעפרונות. את דפי הסקיצות ומחברות עם הדפים הריקים העברתי לארון במחסן המאכסן עשרות ספרי סקיצות שלי, עשרות ציורי אקריליק ושמן קטנים וכמה קופסאות קרטון עם מאות עבודות קטנות על פורמטים קטנים כמו אריזות של תרופות. את עגלת צבעי האקריליק העברתי לחצר וכיסיתי במפת ניילון חזקה ואת שידת המגירות הקטנה עם כל הצילומים של השעורים הצלחתי לדחוס מתחת לשולחן המחשב שהעברתי לסלון. ואז ניקיתי את השולחנות ופירקתי את רגליהם. את פינת המקלחון סידרתי מחדש והצלחתי לדחוס לשם את השולחנות המפורקים. מה חשבתי לעצמי. לא חשבתי. ואז התחלתי לנקות את החדר. עליתי על סולם לנקות את כנפי המאוורר ואת החלק העליון של המזגן. לא היה לי כח לפרק אותו כדי לנקות את הרשת. ניקיתי כפי יכולתי את החלון, תליתי את הוילון שבמקרה שמרתי, טאטאתי שאבתי ושטפתי וחשבתי לעצמי שאלוהים מעניש אותי שאהיה כמו כל אלו שעושים נקיון פסח ואני אף פעם לא. וכשהכל התייבש שמתי מזרן ושטיח ושידה קטנה ונורה וכלי מיטה שהחדר יהיה מוכן לבואה של גל והנכדים. היה לי סטודיו ואין. חיסלתי גם את פינת הרקמות שלי. אספתי לתוך קופסא גדולה את כל החוטים ומצעי הבדים השונים שהכנתי ואת קופסת כלי התפירה עם המחטים הטמנתי בארון בחדר שינה. עם הספה בסלון הסתובבתי כמה פעמים כדי שתתאים לצפייה בטלוויזיה ושום דבר לא התאים, הכורסה הירוקה המיוחדת שלי נעמדה תקועה כמו צב ענק בתוך חדר קטן, הסלון שלי מחולק לשניים, החלק היותר סלוני, ספה כורסה ספריה וטלוויזיה ( עם פינת התפירה שצצה בחיי בחודשים האחרונים) ושום דבר לא הסתדר. בסוף העברתי את הטלוויזיה לחדר המיועד לבת והנכדים. ממילא חיי בשבועיים הקרובים ואולי יותר ייראו אחרת לגמרי.

סטודיו.

הראשון שלי היה בבית הכרם בדירה שלי, בקומה השלישית. גרתי לבד. היה סלון שהוא חדר מוזיקה עם פסנתר וכל מיני כלים אחרים ובו הייתי מלמדת ילדים כמעט כל יום. והיא חדר שהתפרעתי בציורי שמן גדולים מבעיתים. והיה גם חדר שינה. והייתי מאושרת שם. וגם ההיפך. כל זה הסתיים לאחר כמה שנים בטוויסט חד שהוביל ללימודי אמנות בפילדלפיה. ואז קבלתי את הסטודיו האמיתי הראשון שלי, בבנין באוניברסיטה. משנה לשנה הסטודיו גדל. שלוש שנים. ואז היה צריך לעזוב. לקפל בבת אחת לנטוש את הציורים הגדולים. לחזור לארץ. בארץ בעלי הראשון ואני ישנו בסלון, הבת בחדר והחדר השלישי היה סטודיו. אני לא זוכרת דבר מאז למעט שלימדתי במידרשה לאמנות ברמת השרון והייתי מציירת מקלטים. זה היה בתקופת מלחמת המפרץ. היה עוד נסיון קצר של סטודיו בשותפות עם פסיכולוג שהסתיים בקריזה של בעל הבית, ואז עברנו לבית תלת קומתי ובחלק העליון היה לי סטודיו רחב קירות עם שתי מרפסות ותלמידים ושם היתה קפיצה רצינית בהתפתחות העבודה שלי אבל הגשתי מועמדות לסטודיו במשכן האמנים והתקבלתי ונטשתי את הקומה השלישית לטובת תשעה חודשים במשכן האמנים שהיו פוריים מאד , אבל שוב הסתיימו בבת אחת בגלל דיכאון פתאומי לאחר גירושין מאתגרים, ירידה במשקל ופחד קיומי. חזרתי לקומה השלישית. גרתי בבית גדול לבד עם הבת. והיו עוד כמה שנים עם עוד שני מעברי דירות קצרים שבהם דווקא שוב התפתחתי ויצרתי הרבה וגם הצגתי הרבה, זה היה השיא בעצם ובשנת 2000 עברתי לגור בבית בורגני עם בן זוג שני, הוקצע לי חדר. ציירתי בעיקר פרחים. חשבתי שאני מאושרת. לא הצלחתי להציג. הצלחתי בדברים אחרים. אולי. היה לי גם סטודיו במרכז ליוגה. ציירתי בעיקר נושאים מהיוגה ואת השלג באוסטריה לשם נסעתי בעקבות.

הסטודיו הבא היה ביפו בקומה השישית בדירת מעבר של הבן זוג השני, זה החזיק כשנה עד התקף דיכאון נוסף ופחד קיומי ורצון מחיקת הכל. בבית הנוכחי ויתרתי על סטודיו. ציירתי בקטנה פה ושם. הרבה סקיצות. חלמתי על מגורים עם סטודיו בטבע. מימשתי את זה כעבור כמה שנים, בגבעת עדה, אבל נטשתי אחרי תשעה חודשים וחזרתי לכאן. היו נסיבות. לפעמים ישנן נסיבות חיצוניות ולפעמים לא. יש דברים שאני גוררת אחרי ממקום למקום. אני בת 63 וחייתי מספיק. איך אצטמצם למינימום? איזה זכות קיום עוד נותרה לי? מי יאסוף אחרי את כל מה שיישאר?

פעולת האיסוף והאיכסון היום היתה כמו מחיקות בתוך גופי שלי. עשרות מאות ואלפי עבודות ואני נתקפת דחייה וחרדת פסולת. אני יודעת שהעבודות טובות מאד ומיוחדות ואין כאלה בכל העולם כולו אבל אם נופל עץ ביער ואף אחד לא ראה האם באמת נפל? ומהי ראייה? מי צריך לראות? אולי היער זו המציאות היחידה. החלל היחיד שלא ניתן לפירוק. ואולי אם עץ נופל בו נוצרת חמלה גדולה וחסד שמיימי מופעל להושיע

איריס קובליו, אקוורל ושיער, 1997, משכן האמנים
איריס קובליו, פילדלפיה, 1989

איריס איריסיה קובליו, ניירובי, 2022

%d בלוגרים אהבו את זה: