קטגוריה: ציור

ניירובי 7. איירין

איירין היא הנני של הנכדים שלי בקניה שבאפריקה. היא עושה הכל. לוקחת ומחזירה את הילדים מהגן. משחקת איתם. שומרת עליהם כשצריך. מכבסת. מדיחה כלים. מנקה. מוציאה את הכלבה לטיול, מבשלת מה שמבקשים וגם לעצמה.

המאכל הכי מקובל כאן ועליה הוא אוגלי ugali שזה מן דייסת קמח תירס לבן. איירין מכינה את האוגלי ללא שום תבלין. על יד היא אוהבת עגבניות מטוגנות עם הרבה שמן ואבקת מרק. זה טעים להפליא. בעיקר אהבתי את האוגלי התפל.

קמח תירס לבן

הילדים אוהבים מאד את איירין. אנחנו הולכות ביחד לגן, להביא ולהחזיר את הילדים. אחרי הגן יעלה רוצה שאיירין תכין צ'פטי. יעלה מוכנה לאכול את הדבר הזה שלוש פעמים ביום והן מכינות יחד. היום גם גילעד הצטרף אבל הוא לא אוהב את הקמח הדביק על הידיים.

לאיירין יש שני ילדים קטנים משלה. הם גרים בכפר רחוק עם האבא וההורים שלה. היא רואה אותם פעם בחודשיים. כאן היא לנה ביחידה נפרדת הקשורה לבית. בכל בית בשכונות של העשירים בקניה יש יחידות נפרדות למשרתים. לבי מתכווץ למחשבה שהיא צריכה לגדל את הנכדים שלי במקום את הילדים שלה. איירין היא עדינה וצעירה מאד. יותר צעירה מהבת שלי. יודעת את מקומה השקוף לכאורה בבית. במובן מסויים היא זכתה בנכדים שלי. אני מתבוננת בה ורואה את יופיה ואת העצב בתוכה.

ציור באייפד 1
נסיון נוסף

בהתחלה רשמתי אותה. בימים הראשונים היא התהלכה בבית עם מסכה. אני לא הבנתי היכן אני נמצאת ( אני עדיין לא מבינה, בערך) ונתפסתי על האימג' שלה.

אחרי זה התעקשתי על ציור פורטרט. השתדלתי מאד. וזה דומה אבל לא מה שאני רואה מתוך הנפש שלה. אולי הציור הראשון יותר משקף. אולי הכל השתקפויות של עצמנו, מה שאנחנו מדמיינים על האחר, הנסיונות הכושלים לתפוס איזשהי מציאות, חומר, עולם פיזי, הנסיון לאחוז במשהו כאמיתי, אולי להנציח, אולי לרצות את האחר, שהאחר יאהב, יעריך, יגלה מעט חיבה בתוך הבדידות האינסופית

פורטרט של איירין

והמפגש הארעי

והפרידה


ניירובי 6


צפרים.
אתמול במוזיאון הההסטורי מאות צפרים. פוחלצים. אני לא נרתעת מפוחלצים. כשהייתי מורה בתיכון והייתי מביאה ינשוף או או זרזיר מפוחלצים לשיעור ציור היו בנות שהתעלפו כביכול ועפו במהירות מהחדר. אז לא הבנתי את זה. רציתי לקחת את הינשוף לבית שלי. ליטפתי אותו כמו בובה. אני עדיין מתרגשת מפוחלצים. אבל כן מבינה את מי שזה דוחה אותו.
אבל לחלק במוזיאון של הנחשים סירבתי ללכת. אני חושבת שהם היו חיים. אני לא יכולה לראות אפילו רישום של נחש. או ציור בספר.

פוביות

נחשים, יתושים, שיפוצים, רעש ובכי של ילדים, רעש בכלל, ריחות של בשמים מסויימים, ורוב הריחות בעצם, ללכת יחפה.

ואני כן כמהה ליפול לזרועותיו של מישהו לשעה עד כלות. שאוכל לשהות בבור האפל העמוק כמה שאצטרך.

יש כאן מרפסת נפלאה, המחוברת לחדר שלי. בלילה שקט מאד אבל שומעים צפרדעים שזה אחד הקולות האהובים עלי בעולם. אני מאוהבת במרפסת הזאת, שהיא בקומה השלישית ומעלי רק שמיים. הייתי רוצה לגור בבית עם מרפסת כזאת. אבל בבקר יש כאן בית ספר וילדים צווחים בלי הפסקה וממחר יתחילו לשפץ את הבית הזה חיצונית וירימו פיגומים למרפסת. אני מתפללת לדחיית רוע הגזרה  בשבוע. ( בסוף תפילתי נענתה והשיפוץ נדחה)…

חושבת על החזרה למקום ממנו באתי ואיך ממשיכים ממנו. הכל נראה ללא מוצא.

במוזיאון ההסטורי של ניירובי מתקיימת גם תערוכה של אמנים ציירים מקומיים עכשווים. את רוב העבודות ממש אהבתי. אין בהן יהירות ישראלית. הבלתי נסבלות של האוצרות בארץ. השחצנות והצביעות הבלתי נסבלים.


ציור

דמיינתי לצייר נופים בצבעי מים. הבאתי ערכה ושני ספרי סקיצות מיוחדים לאפריקה. דמיינתי נופים. בינתיים אני מקשקשת באייפד ובוהה בפייסבוק בזמני הפנוי שבין שער לשער.

סקאיי פרה היסטורי…
ציור שאהבתי במיוחד שלי Jimmy Ketwa
המוזיאון הלאומי של ניירובי
לילה במרפסת
עוד לילה במרפסת


אולי התמונות יותר שוות מהטקסט המשעמם בפוסט הזה.–                



ניירובי 5

פיטר הנהג של חתני לוקח אותנו לבית היתומים לפילים. מקצה הגבעה מתגלגלים הקטנטנים בעליצות. אנשי הצוות הלבושים בחולצות ירוקות ומגפים אוחזים בידייהם בקבוקי חלב עם פטמות והפילפילונים שותים בשקיקה. אחר כך הם קצת משתוללים  כמו בגן ילדים ויעלה קצת מפחדת. גילעד מלטף את אפו של פילון אחד שהתקרב לגדר בזמן שהמדריך מסביר על בית היתומים.  אחרי דקות ארוכות יעלה מושכת אותנו ליציאה . אני אומרת לה שפיל זו חיה חמודה ושאנו נקנה צבעי אקריליק וקנווס ונלמד לצייר פיל תינוק. נזכרתי בספר היפה  של נעמי לויצקי על שימבה הפילון שאימצה בניירובי.
בדרך לחנות עם הצבעים והקנווס אנחנו עוצרים במסעדה הודית. מה יש לילדים לאכול במסעדה הודית חוץ מצ'יפס וצ'פאטי, אבל סבתא מתלהבת ואוכלת את כל השולחן ושותה יין  וממש שוכחת שיש קורונה בעולם.
הקורונה בישראל לא דומה לזו שבקניה. כאן כולם כולם עם מסכות בפנים ובחוץ ובכל מקום שהוא מחוץ לבית שלך. בכניסות לכל המקומות בודקים חום וחייבים לרחוץ ידיים באלכוג'ל. יש מתקנים שהם מודדי חום ואלכוג'ל בו-זמנית. ברוב המקומות רושמים את הפרטים של הנכנסים. כל מקום מוגן בשערים. נהגי המוניות הנכנסים דרך שער כלשהו מוסרים את פרטיהם. פקחים ושוטרים חמושים מסתובבים במקומות ציבוריים וקונסים את מי שאין לו מסכה וגם מעירים לאלו ששמים מסכנה רק על הפה מבלי לכסות את האף. בחדשות הקנייתות , כך אמרו לי, לא מדברים על קורונה ולא מראיינים אינסוף מומחים.
סבתא שתתה יותר מדי יין ואכלה את כל השולחן אז הלכה לנוח ויעלה פתחה את כל צבעי האקריליק וציירה עם אימא גל ציור אבסטרקטי יפה.
בערב איירין הכינה עוגלי שזה דומה לממליגה רומנית רק מתירס לבן. לצד העוגלי היא אוכלת עגבניות מטוגנות בהרבה שמן ומלח. וזה היה האוכל הכי טעים שאכלתי עד כה בקניה.
איירין היא בת 27 ויש לה שני ילדים קטנים שגרים עם סבתא וסבא בכפר שנמצא במרחק 7 שעות נסיעה מכאן . פעם בחודש יש לה חופש לכמה ימים. הילדים אוהבים אותה מאד ומדברים איתה אנגלית במבטא קנייתי.
בוקר במרפסת. בלילה ירד גשם ועננים אפורים גדולים מכסים את השמיים. זו עונת הגשמים אבל לא קר. אין כאן חורף או קיץ ובניירובי לא מזיעים כי הוא גבוהה בהרבה מקו הים הרחוק. הכל כאן ירוק עד ואת גובה העצים והתפתלותם קשה מאד לצייר. אז ציירתי את קואה Que או Kuwe, שהיא ילדה מהגן של יעלה.כך הילדים אמרו לי שקוראים לה.

Kuwe
בית יתומים לפילים
זה הקמח ממנו מכינים עוגלי


ניירובי יום 2

יצאתי לטיול. משער בטחון אחד לשני. מה שנראה בנסיעה במונית מעבר לשערי הביטחון לא נתן לי כל ביטחון לצאת. השכונה שהבת עם המשפחה גרים מבוצרת היטב, בתי אחוזה תלת קומתיים, צמחיה וגינות מטופחות, אנשי תחזוקה בכל פינה.
2.


בלילה הראשון ישנתי 14 שעות רצופות. התעוררתי לזיכרון שהיום יום כיפור וזה היום הכי נפלא מאז שאני זוכרת. יום כיפור ללא כיפור עם הנכדים, הבת, רחוק רחוק מכל מה שהיה השנה.
3.
אני בקומה השלישית. עולה יורדת עולה יורדת מדרגות מעץ מבריק. איירין ה"נני" כל כך מתוקה. מתהלכת בבית שקופה למדי. רוצה לצלם אותה. לצייר. יש בה משהו מלאכי. הנכדה אוהבת אותה מאד.
4.
‌אתמול יעלה באה אלי וכמו מיששה אותי, כאילו האם אני אמיתית או שהיא חולמת. ואז אמרה לי בסוד: סבתא אני אוהבת אותך.
‌4.
‌בבית קפה שנמצא סמוך, אבל חייבים לקחת מונית אובר כי זה מעבר לשערי הביטחון, המלצרים חירשים אילמים, גם הם כמו מלאכים. חצר גדולה. פינות האכלה של ארנבות ושרקנים. הצב הענק ישן בפינה. אכלנו פיצה. בערך. גל צילמה אותי על יד עץ פורח באדום עז, כמו השפתון החדש שקניתי. כולם עם מסכות בדרך כלל.


‌הצב


‌לשכנים יש צב אבל הם לא כאן מאז הקורונה. הם בסין. אז הצב שלהם מגיע הרבה לחצר של המשפחה. הוא שוקל 4-5 קילו והוא מאד קומוניקטיבי. ציירתו ואז יעלה הצטרפה והצב בא אלינו. הוא אוהב חסה ועגבניות.
‌כאן קוראים לו טוטוייס. זה turtle במבטא קנייתי. אני קראתי לו בצ. נזכרתי בספר הנפלא בצ בצ רקי רקי.


‌הבוקר התעוררתי בשמונה וחצי. הנכדים בגן וההורים בעבודה. אני עדיין לא מעכלת שאני באפריקה  נכון, איך אפשר לעכל כשעדיין לא יצאתי מעצמי..


‌שסק
‌עץ השסק של השכנים הסינים מלא פרי. כאן מתחיל אביב. אולי ניסע לקו המשווה, אנחנו קרובים מאד. אבל אם אראה רק ג'ירפה אשמח.


.


פוסט משעמם. ניירובי 1

מוזר. נמל תעופה. מסכות. המוני אדם. חשבתי שלעולם לא. שנגמר. ערב יום כיפור שאחרי ערב ראש השנה הריק. אבל עכשיו חצות בנמל תעופה. עוד מעט והמטוס ימריא

ביקורת דרכונים דיגיטאלית. כלומר עומדים מול מצלמה. כמובן שלא שמתי את הדרכון מקום הנכון. כמובן שלחצתי על כל הכפתורים האפשריים עד שהבנתי איך מצלמים.

הקרוקס החדשים שלי בצבע הים באוקיינוס ההוא. בפעם האחרונה שטסתי היה לשם. וזה היה לפני חמש שנים אולי. מאז התהפכו כמה דברים.

וכמה לא.

אני נוסעת לאפריקה. אולי אראה ג׳ירפה אחת. בספסלים שעל ידי כבר הקנייתית נשמעת בקולי קולות, עגולים כאלה. אני רעבה ומותשת.

המסכות במטוס זה דווקא נחמד

המטוס מפוצץ. אולי 200-300 איש. משתעלים, מתעטשים. מי שלא מחוסן הלך עליו. ואולי לא. אולי חלמתי את הכל.

הדיילות האתיופיות יפות ועדינות. לא הבנתי את העניין של הארוחה ב 02:00… עוד בזמן קורונה. כולם לועסים ולועסים ( האוכל לא אכיל לגמרי) בלי מסכות.

בטרקלין האתיופי הקפה ממש טוב. חמש שעות לחכות לטיסה הבאה. בשערים עצמם זו משימה קשוחה לשהות.. חיפשתי כתובות באמהרית עבור עדה… לא מצאתי ממש. צריך כנראה להיכנס לאתיופיה עצמה. פעם עדה, תגשימי חלום.

וחוצמזה לא הבנתי באיזו שפה הקברניט והדיילות דיברו במטוס. זה לא דומה לאמהרית של השכנים שלי בקומה מעלי, שאותם אני מרבה לשמוע מדי יום….

כתבתי שהמסכות במטוס זה דווקא נחמד. אבל האמת שהיה קשה לנשום. חיפשתי חמצן. אולי זה הגבהים. מזמן מזמן לא טסתי וגם כנראה הזדקנתי.

כמובן שלהוריד לא בא בחשבון.

לא נגעתי באוכל…

הייתי ראשונה בטרקלין. חמש בבקר. דמיינתי ספא. לא חושבת שאוכל כאן משהו. הזוג הישראלי שבאו אחרי כבר ישנים עמוקות.

ילד קטן משתעל ומתעטש בקצה השני של הטרקלין הקטן.

רציתי לכתוב משהו חכם יותר אבל אני די מותשת. החודשים האחרונים , המשימות, האתגרים, המוות וכל מה שהתעורר אחרי עירפלו את היכולת שלי למצוא מחשבות מיטיבות.


ברטר סטייל

יש לה סלון מעוצב. היא הולכת למוזיאונים ואפילו בקרה בהרמיאז'. היא לא מבינה באומנות אבל היא היתה רוצה לתלות בסלון שלה רק ציורים מקוריים. עכשיו יש לה הזדמנות. אנחנו יכולות לעשות החלפה מסויימת. החלפה שהיתה עוזרת לי מאד. פרחים זה בסדר מצידה, למטבח למשל, אבל לסלון היא לא רוצה צבעי מים. לסלון היא רוצה משהו על בד. היא באה לבחור. מה את אוהבת, אני שואלת אותה, דמות של מישהו מנגן בכינור אולי, היא אומרת. יש לי שלושה ציורים על בד של פסתרנית אך הפסנתר חסר. זה מוזר מדי, היא אומרת, עצוב, אולי דמות בנוף, הנה ילדה בנוף, מסתכלת לאחור, במבט שני גם הציור הזה נראה לה מלנכולי מדי, והנה עוד דמות שוכבת מתחת לאיזה עץ, אך היא נראית  חולנית מדי בעיניה, למרות שהציור נורא יפה, היא אומרת, ומיוחד, ביחוד התכלת הזו למעלה, אבל הבעיה היא שאין לי שום דבר תכלת בסלון, אני צריכה ציור בצבעים יותר חומים ירוקים, אנחנו מחפשות ולא מוצאות דבר.

לבסוף היא מוצאת באיזה ספר ציור של קרוואג'יו (איזה טעם משובח אני חושבת לעצמי). בציור נער  פסוק שפתיים ופעור עיניים, מחזיק לאוטה  בתנוחת נגינה ומאחוריו סלסילת פירות ופרחים. הנה, היא אומרת, כאן יש הכל, מוסיקה, דמות, פירות ופרחים. תעשי לי כזה. רק יותר נשי עם יותר חולצה סגורה. אפשר להוסיף קצת צהוב. וכינור.

בסדר.

הפוסט נכתב והמשימה בוצעה ב -2012.

ציור שמן 120×120 cm

הסיפור של אבא

יום שישי  20.8.21 


היו לי הרבה חלומות, אמר אבא

אילו חלומות? ומה התגשם? אני שואלת,

הייתי מכור לאופרות, הוא מספר. היה בבוקרשט נהר כזה ועל יד הנהר היה בית אופרה. היה לי חבר שלוקח אותי לאופרה עוד בבוקרשט. אחר כך גם הייתי הולך לאופרה בתל אביב. 

אילו אופרות אתה זוכר? 

הגנב מסביליה (הספר מסביליה). הייתי מכיר את כל האופרות בעל פה. היינו מחכים שכל האנשים יכנסו ואז הסדרן היה מכניס אותנו ליציע. אחרי שהתחילה האופרה היינו יורדים למטה, תופסים מקומות בשורות הראשונות. לכל אופרה היינו הולכים הרבה פעמים. חלמתי גם להיות שחקן בקרקס.

לוליין? אני שואלת

לא, לא חשוב מה, העיקר קרקס… 

אבל היית צריך לברוח מהבית בשביל זה.. אני אומרת

כן, לא הצלחתי. רציתי גם להיות רופא.

רופא? צריך הרבה שנים ללמוד בשביל זה..

כן, היה לי אפנדיציט ובזמן ששכבתי בבית חולים, אחרי הניתוח, חשבתי שכדאי לי להיות רופא. אבל היה לי חבר ששמו איזו. היינו הולכים הרבה לקולנוע, ואהבתי קולנוע.

אבא היה מתאים לך להיות שחקן. אתה מספר הרבה שעשית הצגות. ראיתי אותך גם לפני כמה ימים עם … נו… אתה יודע… 

כן, אבל אבל היה את ליקא, אח של איזו, חצי אח, היה שובב כזה, גדול ממני, לימד אותי כל מיני דברים, הוא היה מלח באונייה ויום אחד שיכנע אותי וברחתי לקונסטנצה ברכבת, לאונייה שלו. גם אני רציתי להיות מלח, להגיע אתו לאמריקה.

ולמה לא הגעת לאמריקה?

לא יודע, אולי אבא סידר שיורידו אותי מהאונייה. ליקא הזה היה מעשן סיגריות. אני למדתי ממנו הרבה דברים.

באיזה גיל הגעת לישראל ולאן? 

היינו באוהל על יד חיפה. אולי שבוע אולי חודש. אני לא זוכר. אחר כך בפרדס חנה. אבא שלי עבד בסלילת כבישים. עבד קשה. ובסוף היה מספיק כסף. קודם עברנו לחיפה, לחברים של ההורים, על יד הנמל. אני אהבתי להסתובב. היו חנויות על הרציף ואני כל הזמן הסתובבתי בחנויות. אחרי כמה זמן היה מספיק כסף לעבור לתל אביב. בהתחלה גרנו בשכירות בנחמני. היה שם רק חדר אחד ומטבח, שירותים ואמבטיה משותפים לדיירים אחרים.

אבא, לא זכרתי שההורים שלך גרו בנחמני לפני ההורים של אימא.

כן הם העבירו להם את החדר הזה בדמי מפתח וקנו את דירת שני החדרים בדרך פתח תקווה.

ואתה, מה עשית בזמן הזה?  למדת בתיכון? 

קודם הלכתי לאולפן ללמוד עברית. אני חושב שהייתי בתיכון.

איזה תיכון ( אני מחפשת בגוגל שמות של תיכונים בתל אביב בשנות החמישים) 

אני לא זוכר את השם.

עשית בגרות? 

אני חושב שכן. אני לא בטוח.

ואז התגייסת לצבא? 

כן, אבל בגיל 19, כי היתה טעות בתעודת הזהות שלי ורשמו תאריך אחר של הלידה שלי.

איפה היית בצבא? 

אחרי הטירונות שמו אותי בצפון, בנחל, בקיבוץ להבות הבשן. אבל היה קשה שם. כל הזמן הסורים ירו. אז עשיתי הצגות. כאילו פחדן, ושמו אותי במטבח… 

מה עשית במטבח? 

קילפתי תפוחי אדמה… מה עושים במטבח… חחח…

שלוש שנים??? 

לא שנתיים. בזמן שלי היה רק שנתיים. 

למה לא נשארת בקיבוץ, אבא? 

אני לא אהבתי קיבוץ. אני אוהב להיות בעיר. אין מה לעשות בקיבוץ. בעיר יש קולנוע. חברים. חנויות. בצבא אני נפצעתי. הוצאתי את היד מהמשאית שלקחה אותנו לאיזה מקום ובא אוטובוס. חשבתי שהוריד לי את היד. הייתי כמה שבועות בתל השומר. עשו לי ניתוחים אבל היה כיף..

כיף? 

כן, כי נתנו לנו דמי כיס ובערב היינו יוצאים, החיילים הפצועים, גם בחורות היו, והיינו הולכים לקנות תירס ועוד כל מיני דברים. אלו היו ימים טובים. חחח…

ואז השתחררת, ומה עשית עד שהתחתנת עם אימא? בגיל עשרים ושבע נכון?

הסתובבתי.

מה זאת אומרת הסתובבתי? לא עבדת? גרת אצל סבא וסבתא? 

כן, הלכתי הרבה לקולנוע. אופרות. משחקים עם חברים. אני אוהב להסתובב.

ואיך קרה שהתחתנת עם אימא? היא לא אהבה אופרות, נכון? 

לא. לא אהבה מוסיקה בכלל. 

וקולנוע? 

לא אהבה.

אז מה עשיתם?

היינו הולכים לשחק עם חברים.

ואתה עבדת במחסן ברזל של סבא ביפו, נכון? 

כן, אבא אמר שצריך לפרנס. שאשתי לא תעבוד. אבא שלי קנה את השטח ביפו מאיזה ערבי. הוא ידע לעשות עסקים. אני עבדתי אתו הרבה שנים.

כן.


לתפוס את הזמן לאחור

כשאת בסיטואציית קצה את בטוחה שתזכרי כל רגע כי כל רגע הוא הכי ארוך בעולם ואז הגל הזה נגמר ועד הגל הבא פתאום נעלם הזיכרון, מה היה שם, את מנסה לגלוש לאחור וכמו חלום בלהות שמתפורר עם כל תזוזה את לא מצליחה

לתפוס את הזמן לאחור

ומצטערת שלא כתבת ותיעדת

נכון, ציירת כמה רישומים בטלפון הנייד, אבל הם נראים לא שייכים לך ולכל מה שהיה

ואת מחפשת בגוגל את מה שהוביל למה שהיה, דברים של קופת חולים ווהפניות, ואת מופתעת למצוא שאכן יש דבר כזה

צבר רפואה

את נזכרת בעגלת הקניות הגדולה שקנית ממול הסופרפארם כדי למלא אותה בשקיות האינפוזיה ושאר התרופות ואיך הרמת את העגלה הכבדה למכונית שדווקא חנתה לא רחוק ואמרת לעצמך איך זה שיש לי כח בידיים עכשיו

האדרנלין.

בלילה מול הירח, על המרפסת של ההורים

והנשימות הקולניות הסדוקות שנמשכו אינקץ

עד הקץ, כשנסעת הביתה להחליף בגדים

וכל מה שהיה אחר כך

בית הקברות הליילי

לא, קודם האלונקה שלא רצית לראות והסתתרת מאחורי כורסאות הטלוויזיה הענקיות בסלון

והשוטרים והשאר

ואת שוב נכנסת לגוגל ובודקת מה זה מידולם

ולמה חיילים קוברים בארון ואחרים לא

ואיך יצא שהמזכירה במרפאת השיניים היום דברה איתך על עלי שלכת

.

לילה.

איך לזכור אותך, אימא

ככה?


עוד מחשבה קצרה

זה לא שלא הייתי ילדה אהובה להוריי, אלא שלא עמדתי בציפיות  להיות ילדה רגילה, טובה, שמחה, נחמדה לסביבה. והיו ציפיות כי הייתי ילדה יפה מאד ומוכשרת לתפארת, מושלמת חיצונית.
ואת התהום שבי סירבו לראות.
ואולי גם אני סירבתי להראות.
אמי מתה לפני שבוע
אבי עדיין כאן.
וגם התהום


מחשבה קצרה

זה לא רק הקורונה שבגללה או בזכותה ביקשתי מכל חבריי, תלמידיי ומכריי להימנע מביקורי השיבעה בבית של הוריי.

יותר ויותר אני מתקשה בחיבור שבין הקיום הפיזי שלי, הבית שלי, המשפחה השרשית שלי, לבין החשיפה של חיי ברשת, בבלוגים, בפייסבוק, באתרים: צילומים, ציורים וטקסטים.

ובכלל אפשר להגיד שאני מאושרת בתוך הלבד ושאין לי כל שאיפות מלבד שתהיה יותר נוכחות של טבע נקי מסביב למגוריי בשארית חיי.


%d בלוגרים אהבו את זה: