קטגוריה: ציור

לפרק את החלל

לסדר סטודיו ולפרק אותו אחרי חודשים מועטים. כמה אופייני לי. לפרוץ ולמחוק. מה חשבתי לעצמי.. ארבעה שולחנות של איקאה. אחד למחשב עם המסך הגדול הסורק והמדפסת ושאר האביזרים. להוציא את כל החוטים. המון אבק הצטבר. לשאוב אבק גם מפתחי המחשב, המוניטור, המאוורר. חוט חוט. להעביר איבר איבר לסלון שהוא החלל שבו אני מלמדת. להעביר את השולחן. לנקות לפני זה את הרצפה המיועדת מתחת לשולחן. להעביר את העגלה. לנקות אותה. לנקות את הפנאלים. התחלתי במטליות ניקול הוורודות שכמעט התעלפתי מהריח הנורא שלהן.. מיד זרקתי לפח והחלפתי למטליות 70 אחוז אלכוהול. הייתי צריכה להיות אחות בבית חולים עם הריח הזה. אולי לא בבית חולים אלא אחות מזריקה. כי תמיד מחטאים את המקום עם הריח הזה. גיליתי אותו בקורונה. אלכוג'ל שבעים אחוז לחיטוי של ג'ונסון. ריח מנחם. מגן. ואז גם נעשו מטליות כאלה. חייבת שיהיו אתי כל הזמן. אז אחרי שגמרתי להעביר את המחשב על כל אבריו ולחבר אותו לכבל ארוך לשקע שהוא לא ממש תקין אבל החזיק בעבר ואתפלל שיחזיק כמה שבועות, התחלתי לאכסן בשני ארגזים את כל המכחולים והמרקרים והעפרונות. את דפי הסקיצות ומחברות עם הדפים הריקים העברתי לארון במחסן המאכסן עשרות ספרי סקיצות שלי, עשרות ציורי אקריליק ושמן קטנים וכמה קופסאות קרטון עם מאות עבודות קטנות על פורמטים קטנים כמו אריזות של תרופות. את עגלת צבעי האקריליק העברתי לחצר וכיסיתי במפת ניילון חזקה ואת שידת המגירות הקטנה עם כל הצילומים של השעורים הצלחתי לדחוס מתחת לשולחן המחשב שהעברתי לסלון. ואז ניקיתי את השולחנות ופירקתי את רגליהם. את פינת המקלחון סידרתי מחדש והצלחתי לדחוס לשם את השולחנות המפורקים. מה חשבתי לעצמי. לא חשבתי. ואז התחלתי לנקות את החדר. עליתי על סולם לנקות את כנפי המאוורר ואת החלק העליון של המזגן. לא היה לי כח לפרק אותו כדי לנקות את הרשת. ניקיתי כפי יכולתי את החלון, תליתי את הוילון שבמקרה שמרתי, טאטאתי שאבתי ושטפתי וחשבתי לעצמי שאלוהים מעניש אותי שאהיה כמו כל אלו שעושים נקיון פסח ואני אף פעם לא. וכשהכל התייבש שמתי מזרן ושטיח ושידה קטנה ונורה וכלי מיטה שהחדר יהיה מוכן לבואה של גל והנכדים. היה לי סטודיו ואין. חיסלתי גם את פינת הרקמות שלי. אספתי לתוך קופסא גדולה את כל החוטים ומצעי הבדים השונים שהכנתי ואת קופסת כלי התפירה עם המחטים הטמנתי בארון בחדר שינה. עם הספה בסלון הסתובבתי כמה פעמים כדי שתתאים לצפייה בטלוויזיה ושום דבר לא התאים, הכורסה הירוקה המיוחדת שלי נעמדה תקועה כמו צב ענק בתוך חדר קטן, הסלון שלי מחולק לשניים, החלק היותר סלוני, ספה כורסה ספריה וטלוויזיה ( עם פינת התפירה שצצה בחיי בחודשים האחרונים) ושום דבר לא הסתדר. בסוף העברתי את הטלוויזיה לחדר המיועד לבת והנכדים. ממילא חיי בשבועיים הקרובים ואולי יותר ייראו אחרת לגמרי.

סטודיו.

הראשון שלי היה בבית הכרם בדירה שלי, בקומה השלישית. גרתי לבד. היה סלון שהוא חדר מוזיקה עם פסנתר וכל מיני כלים אחרים ובו הייתי מלמדת ילדים כמעט כל יום. והיא חדר שהתפרעתי בציורי שמן גדולים מבעיתים. והיה גם חדר שינה. והייתי מאושרת שם. וגם ההיפך. כל זה הסתיים לאחר כמה שנים בטוויסט חד שהוביל ללימודי אמנות בפילדלפיה. ואז קבלתי את הסטודיו האמיתי הראשון שלי, בבנין באוניברסיטה. משנה לשנה הסטודיו גדל. שלוש שנים. ואז היה צריך לעזוב. לקפל בבת אחת לנטוש את הציורים הגדולים. לחזור לארץ. בארץ בעלי הראשון ואני ישנו בסלון, הבת בחדר והחדר השלישי היה סטודיו. אני לא זוכרת דבר מאז למעט שלימדתי במידרשה לאמנות ברמת השרון והייתי מציירת מקלטים. זה היה בתקופת מלחמת המפרץ. היה עוד נסיון קצר של סטודיו בשותפות עם פסיכולוג שהסתיים בקריזה של בעל הבית, ואז עברנו לבית תלת קומתי ובחלק העליון היה לי סטודיו רחב קירות עם שתי מרפסות ותלמידים ושם היתה קפיצה רצינית בהתפתחות העבודה שלי אבל הגשתי מועמדות לסטודיו במשכן האמנים והתקבלתי ונטשתי את הקומה השלישית לטובת תשעה חודשים במשכן האמנים שהיו פוריים מאד , אבל שוב הסתיימו בבת אחת בגלל דיכאון פתאומי לאחר גירושין מאתגרים, ירידה במשקל ופחד קיומי. חזרתי לקומה השלישית. גרתי בבית גדול לבד עם הבת. והיו עוד כמה שנים עם עוד שני מעברי דירות קצרים שבהם דווקא שוב התפתחתי ויצרתי הרבה וגם הצגתי הרבה, זה היה השיא בעצם ובשנת 2000 עברתי לגור בבית בורגני עם בן זוג שני, הוקצע לי חדר. ציירתי בעיקר פרחים. חשבתי שאני מאושרת. לא הצלחתי להציג. הצלחתי בדברים אחרים. אולי. היה לי גם סטודיו במרכז ליוגה. ציירתי בעיקר נושאים מהיוגה ואת השלג באוסטריה לשם נסעתי בעקבות.

הסטודיו הבא היה ביפו בקומה השישית בדירת מעבר של הבן זוג השני, זה החזיק כשנה עד התקף דיכאון נוסף ופחד קיומי ורצון מחיקת הכל. בבית הנוכחי ויתרתי על סטודיו. ציירתי בקטנה פה ושם. הרבה סקיצות. חלמתי על מגורים עם סטודיו בטבע. מימשתי את זה כעבור כמה שנים, בגבעת עדה, אבל נטשתי אחרי תשעה חודשים וחזרתי לכאן. היו נסיבות. לפעמים ישנן נסיבות חיצוניות ולפעמים לא. יש דברים שאני גוררת אחרי ממקום למקום. אני בת 63 וחייתי מספיק. איך אצטמצם למינימום? איזה זכות קיום עוד נותרה לי? מי יאסוף אחרי את כל מה שיישאר?

פעולת האיסוף והאיכסון היום היתה כמו מחיקות בתוך גופי שלי. עשרות מאות ואלפי עבודות ואני נתקפת דחייה וחרדת פסולת. אני יודעת שהעבודות טובות מאד ומיוחדות ואין כאלה בכל העולם כולו אבל אם נופל עץ ביער ואף אחד לא ראה האם באמת נפל? ומהי ראייה? מי צריך לראות? אולי היער זו המציאות היחידה. החלל היחיד שלא ניתן לפירוק. ואולי אם עץ נופל בו נוצרת חמלה גדולה וחסד שמיימי מופעל להושיע

איריס קובליו, אקוורל ושיער, 1997, משכן האמנים
איריס קובליו, פילדלפיה, 1989

איריס איריסיה קובליו, ניירובי, 2022

היפיפייה הלא נרדמת

רציתי

אבל

והנה

ואז

וכך היה

ופעם

אימא שלי סיפרה

ושזה

אמרתי לה שאני נאחזת בפרחים

ולא בבגדים

ואז

כל העבודות למעט העיבוד של הכרזה בסוף הפוסט הזה מלפני כעשור פלוס.. . כרזה כי זו הייתה הצעה לכרזת חוצות בהוסטל אברהם לציון חודש האלימות נגד נשים. לא זכיתי בכרזת חוצות אבל העבודה ככרזה משתתפת בתערוכה בגלריה שלהם. הציור עצמו (אקוורל וחוטים על אריזת תרופה) הוא גם מלפני עשור פלוס, והוא אחת העבודות המופיעות בספר המשותף שלי עם משה יצחקי "זמן טרופות". הטקסט על הכרזה הוא שלי והמעצבת אלישבע שאלתיאל שילבה וסידרה. הופעת הכרזה הזו בדיוק בחודש הזה מאד סמלית ומטלטלת עבורי בגלל תביעת השתקה לכאורה הנוגעת בי ודיון בעניינה מתקיים בזמן הזה.

רציתי לכתוב פוסט על הפחד לישון. הפחד להתעורר ולא לישון. הפחד להישאר במיטה בבקר. בצהרים. הפחד להיזכר. הפחד לא להיזכר. הפחד להיות כמו. הפחד מתרופות. הפחד בלי תרופות. הפחד מהרחשים. הפחד מהשקט. הפחד מתשוקה הפחד מהאי תשוקה. הפחד מהדבר. הפחד מהיפוכו.


לבדה באדניה

כולם מצלמים כלניות. אולי לא כולם אבל כשמחשבות שלך ננעלות על החסר הגדול בחייך של זוגיות ומשפחה ביום שמש אביבי אז נדמה שכל העולם עשוי מטיולים וארוחות ושמחת הביחד, ואת, כמו הכלנית הבודדת באדניית המטבח שלך, מסתכלת על הפריחה של משפחות הפרחים סביבך ולמרות השמש קר לך ואת רועדת.

בבקר יצאתי עם סקאיי הכלבלב לראות מה השתנה וצמח בשבועיים שלא הייתי כאן, בחלקה הקטנה שנותרה מאחורי הבניינים בשכונה שלי. אז החמציצים גבהו מאד, החרציות כבר מפציעות בינהם, עדיין לא במלואן, פה ושם חרדלים וסביונים. בקצה אחד הופתעתי לראות תורמוסים שהקדימו השנה וכמעט נכחדו בשנה שעברה כשחתכו את רוב החלקה הזו לטובת ( לרעת) שטחים פרטיים מגודרים ואסורי מעבר. היו כמה רגעים של שקט ורציתי לצלם את השקט הזה. כשמתעורר רצון לצלם או לצייר אני מתחברת למקום שהוא מעבר ליאוש הקיומי שמציף יותר ויותר משנה לשנה. החודש אהיה בת 63 וזה מפחיד אותי מאד. ישנו פער גדול למדי בין איך שאני נראית מבחוץ לבין מה שמתחת ומה שמתחת למתחת, העצמות והדם של הנפש.

אני לא מתפשרת ולא מסוגלת אלא לדייק את צורת החיים שלי ומשנה לשנה זה הולך ונעשה מאד לבד. והיום, למרות הצילומים העליזים והמפגש עם אחת החברות הספורות שנותרו בחיי הרגשתי את הקור הזה של נשיפת המוות בעורף.

זה צילום מהיום. מבט התורמוס החגיגי לכוון השיכונים המכוערים שבאחת הכניסות אני מתגוררת.

היום הופיע בזיכרונות הפייסבוק טקסט (קטע ממכתב) שכתבתי ב 2016

כאן שבת חמימה, סוג של אביב, מוקדם השנה, עץ ההדרים בחצר כבר פורח וריחו הכבד, העמוק שוב מפריע כל כך, אבל אני חסה עליו, בכל שנה מתלבטת אם להוריד אותו אבל מתאפקת כמה שבועות עד שזה עובר, סוגרת חלון שלא יחדור הריח ויתפוס אותי, בעיקר בלילה.

יכולתי לכתוב ספר על הריחות והשפעתם על נפשה של ציירת נידחת, אי שם בשוליי החיים הנחשבים, על אפה שלא חדל מלדמוע ועיניה שלא שבעות אף פעם מפרח זה או אחר,כמו פרחי ה- ח׳ האופייניים לסוף החורף, חרציות וחמציצים וחרדלים וחוביזות. קודם החמציצים ,הם הצחוק הראשון של שמש החורף. צחוק של תינוק. ואז החרציות, בבת אחת מתפרצות וצומחות לגובה בולע, מנקדות, או יותר נכון מכתימות את השטחים בשכונה שעדיין לא בנויים בצהוב זוהר חסר רחמים ומפיצות את ריחם החמוץ המאסיבי שחודר דרך החלונות או כל פתח אחר, אשר בימי השרב הבלתי אפשריים של סוף החורף הן נעשות גם כן בלתי אפשריות וכבר קשה מדי ומסורבל ללכת בשבילים, כי הן פולשות לכל עבר ומי יודע מה מסתתר בתוך ערימת הצמחייה הזו שצומחת יותר מהר מהמחשבות שלך

גם האפונה הריחנית פרחה בחלון המטבח אבל ימיה קצרים כל כך. היא דלילה ובודדה ונדירה, התלבטתי אם לקטוף אחת ולשים על שולחן המטבח כדי שאוכל להריחה יומיים אבל החלטתי להשאיר אותה על אדן החלון והשרב הפתאומי ייבש אותה, לא נורא, עוד שלושה ארבעה ניצנים מחכים להיפתח בסגול ורוד מתוק, כמה אושר יש בפרחים האלה, המשתנים עם העונות, אפילו החרציות וההדרים המעצבנים עושים שמחה בכל שנה כשהם מופיעים מחדש, כי זה אומר שהעולם זז ויבוא קץ לאשלייה הזו שנקראת מציאות, למרות שבמציאות הזו מתגלמות הפריחות המפעימות. כמו של פרחי כובע הנזיר שבקרוב ייהפכו לפרפרים לבנים אבל בינתיים הכתום המופלא שלהם מתגנב מחצר השכנה וקורץ כממתיק סוד עם הפס השמש שמתרחב מדי יום בחצר חשוכת החורף, וזה היתרון של הקיץ המתקרב, כי לסקאיי כלבלב הרוח שלנו ישנה נחמת שמש בחצר ופחות צריך להשתמש בתנור חימום

הנה ציור לקט פרחי השדה הנ"ל מלפני שנה

2021, לפני שנה….. Iris Kovalio

וזה ציור מלפני שנתיים, מאותו שדה


מרץ 2020 Iris Kovalio

ועוד אחד מאותה שנה שבה התחלתי להזדקן (גיל 61 עם קורונה באוויר)

ומסיימת בציור של אובדן סבלנות (שוב מרץ 2020) ואולי עוד כמה דברים, עם צהוב אופטימי ותכלת שעכשיו באופנה בגלל החדשות הקשות מאוקריינה


יער

כשאני מציירת בטבע, לבד, שקט סביב, מאבדת הרגשת זמן וגוף ומחר ומלחמה ומי אני ומה דרס אותי והכל נהפך עלה וגזע ואדמה לשבת עליה לנשום אותה כמה זמן עבר לא ידוע ולא משנה אם קניה או דנמרק או הר תבור אלוהים בכל והכל בו ואני צפה צופה עם הרוח הגדולה המחבקת ואיני עוד לבד בים החרדה האכזר

בסוף הגעתי לאגם ליליות ועשיתי סיבוב מסביב לאגם והתישבתי על ספסל ולקחתי מכחול ופתחתי את הצבעים אבל פתאום הבליח לי שאני באפריקה הזרה ומחשבות עבר ועתיד נגסו בעכשיו שהעלה אותי לגבהים של חסד ונזכרתי במלחמה באוקראינה ובמלחמה של ההורים של יוצאי השואה, והייתי ילדה קטנה נגררת אחרי מזוודות לארץ זרה, רואה את פני סבתי אחוזות אימה ואגם נעלם עם הליליות הסגולות בתוכו ומיהרתי לאוטו שהסיע אותי דרך פקקי אבק למקום שאותו אעזוב מחר.

איך יפעה מתהפכת בבת אחת לקצה השני של כאב חד

ניירובי, קניה, פברואר 2022


רוצה עכשיו עולם מחוק

לילה מעורבב בשוקולד חלב ופירורי כדור שינה עם מוזיקת ספוטיפאי מתערבל מסתובב נעצר מתחיל מהתחלה האותיות קופצות הראש נשמט עוד שוקולד עין נפקחת חלון מוח מהבהב עוד קצת עדיין לא חצות עוד פרור כדור מתחת לפוך גם שני בקבוקי גומי חמים בחלון שורקת רוח ועל גג הפלסטיק נוקשות טיפות רבות הכלב מתחת לחמש שמיכות ואני מתחת לחמש מחשבות בו זמנית. אני בתקלה. בכמות כזו של שוקולד ופירורי כדור שינה הייתי צריכה מזמן להיעלם לעלם שכולו מחוק אבל הוישרים מופעלים ומנקים את שמשת הרכב הלילי ואני נוסעת בכל זאת מקרטת בקושי אבל מצליחה למורת רצוני לפלס בדרך התודעה מראות מהיום החולף, לא ממש מראות אלא הרגשות, המיות כאלה, התקפלויות, בעיטות בבטן מצד אחד ומצד שני ואני

נטולת כח לחימה בוחרת לישון ולא ישנה וכבר אחת אחרי חצות. אדליק סיגריה כי ריח שרוף באפי. אולי זו הקרונה המפורסמת שבאה לשכב לצידי במיטה, הקשיבי קורונה למוזיקה הנעימה, אני בסדר, למרות הבעיטות, לכי למיטה אחרת, אני עוד מעט אירדם, מבטיחה, לא בא לי עליך למרות שאני כל כך עייפה, לא עכשיו ולא בכלל ונכון שאני בודדה אבל חברתך אינה רצויה. לכי מכאן שאכל לכבות את האייפד ולצלול מתחת לפוך ולהתפלל שיבוא האגם השחור הבולע אל הכלום. מחר עוד יום


ארוחות

אני בת כמעט 63 ועדיין מתגעגעת לארוחות שישי בערב שלא היו לי מעולם, עם אבא ואימא ואחים ודודה ודוד וסבתות וסבים.

בבית שליד זה שהתגוררנו, בשדרות יהודית, גרו משפחה דתית ממוצא הונגרי. הרומנים (אצלנו) לא אוהבים הונגרים. רק פעם או פעמיים הרשו לי להתארח אצלם לארוחת שבת או בסוכה שלהם. קנאתי בבנות אבל אימא שלי לא אהבה אותן. הן דווקא לא היו פושטקיות. היו בעצם פושטקית אחת בשכונה, ג'ינג'ית שגרה למעלה , ופושטק אחר שהיה מוריד את המכנסיים בכל הזדמנות שהאור כבה במדרגות וגם היה את המשוגע שצרח מהחלון בבית ממול, אבל הילדות של הדתיים היו טובות ואני קנאתי בהן ורציתי ארוחות שישי בערב כמו שלהן עם חלה ומזמורים. ארוחות שישי משפחתיות לא התקיימו בשבילי גם בהמשך החיים, גם לא בווריאציות קשרי הנישואין, למעט פה ושם ערבי הישרדות כאלו ואחרים. הבת היחידה שלי תמיד העדיפה לחמוק מהחור הזה שלי שקרוי חסר בארוחות שישי וחג.

את העבודות האלו יצרתי ב – 2010 והוצגו בווריאציות שונות במהלך 2011 , ארוחת חג פרטית עם שתי הסבתות ושני הסבים שהיו לי. אקריליק על צלחות זכוכית.

Iris Kovalio
Iris Kovalio
Iris Kovalio
Iris Kovalio 2022

הצילום האחרון מהיום. ניסוי בפוטושופ כדי להעביר ממקום למקום.

אחרי שהעברתי מחקתי.

עכשיו נזכרתי ושיחזרתי.

הילדה שהייתי.

הבחירות שעשיתי. שנעשו עבורי. מי עשה בכלל.

בבקשה לא לענות.


סיפור ליום המשפחה

הוא היה המפקד שלי בצבא. הייתי מאוהבת בו. הערצתי את חיתוך דיבורו. אהבתי את קולו. את השעות הרבות במשרדו עם השיח האינטליגנטי. הוא עשה מדיטציה טרנסצנדנטאלית. זה הרשים אותי. אני הייתי עמוק באיזו כת עם אוריינטציה יוגית וזה היה כל כך שונה מהמקום הצבאי בו שירתתי אני ושירת הוא, אז סגן אלוף. תמונות אשתו ושני בניו הקטנים התנוססו על שולחנו. ידעתי את שמותיהם  ומעט מעיסוקיהם. כמה ימים לאחר מסיבת סיום הצבא שנערכה בבית הוריי, מסיבה בה הוא היה נוכח, עברתי לירושלים. ספטמבר 1979, מעונות האלף. עמדתי להתחיל לימודים באוניברסיטה העברית. 

ישנן תמונות שצרובות עמוק  כל כך , בלתי נשכחות. עליתי בשביל מהסופר למעונות הוא ירד לכיווני. הפתיע. אני זוכרת את התמונה הזו, של השביל, כאילו זה היה לפני רגע. הוא בא לבקר אותי.  הציע שנטייל על חומות העיר העתיקה. מגדל דויד. נסענו ברנו הצבאית הלבנה שלו. ואז חזרנו למעונות.

כשהייתי חיילת הוא מעולם לא נגע בי.

התמונה הבאה שאני זוכרת: הוא, מעליי, לש את שדיי ואומר: אלו שדיים עסיסיים יש לך.

אני זוכרת שאמרתי עצמי שוב ושוב: החלום שלי התגשם. אבל הגוף שלי לא היה שם.

הוא לא נשאר באותו לילה. ולא בשבועות שאחרי, כשעוד האמנתי שיחזור

( בינתיים נאנסתי ע״י מישהו אחר. אבל זה סיפור אחר)

אחרי כמה חודשים הגעתי למשרד שלו. בהפתעה. שאלתי למה לא חזר. הכחיש שהיה. ביקש שאצא כי עסוק. יצאתי.

– 

לפני כמה ימים ראיתי אותו בטלוויזיה. אותו חיתוך דיבור. מייצג את המוסר. לכאורה.

– 

למה סיפור ליום המשפחה? כי רציתי לספר אותו לאבא שלי היום, מול הטלוויזיה המזמרת.

אבל בסוף ריחמתי עליו

2010. מתוך סדרת המחוקים.


פתחתי פורטפוליו של מישהי, לראות מה הולך היום

אני לגמרי חושבת שזה ענין של קראמה, הגיל הנכון, הקשרים הנכונים, הרקע המשפחתי הנכון ובעיקר הפניות הנכונות בצמתים. ולפעמים להיכנס באין כניסה. ולא להימנע מאין מוצא. ולעשות הפוך מעצות טובות ולהיכנע להם וליפול. ומה עכשיו תתחילי שוב, בגיל המוגדר כשלישי, עם שנות הואקום שנושפות בעורפך, וכל אלו שחדרו והצטופפו בואקום הזה, צעירים, יפים, סקסיים, מקועקעים בגוף ובנפש, גוררים עבר מפואר של שימושים שונים ובילויים במקומות הנכונים, את, ששנים לא מעיזה לעלות על כביש בלילה, אבל  חולמת על כבישים נידחים בין מדבריות ויערות , את, ששותה טיפת אלכוהול ונשרפת מיד בבור תחתיות, את שלא מעיזה להתמוטט, אבל בסוף זה יבוא, רק שתספיקי לעשות את כל הסיומות לירושה

איריס קובליו & אלישבע שאלתיאל

כרזת חוצות שהגשנו המעצבת אלישבע שאלתיאל ואני להוסטל אברהם. אני חושבת שמדהימה. לא זכינו. כבר אמרתי קארמה? קשרים? טיימינג?


תח ותת

כשאני רוקמת הדימוי בא מתוכי. בשונה מציור אין לי שום רפרנס חיצוני. הכל מתקיים בתוכי. אני מופתעת כי תמיד נזקקתי למשהו להתבונן בו, גם אם הייתי מפליגה ממנו והלאה. עם החוטים זה שונה. מה שמוליך אותי זו קומפוזיציה שצומחת מתנועת המחט. כנראה בזכות שהציורים שלי הם בעלי דימוי ברור, אפילו הים הכי אבסטרקטי שציירתי נחווה כים בעין המתבונן, הולכת המחט מתארגנת בסופו של דבר לדימוי בעל תכונות של זיהוי דבר זה או אחר. אני בעצם מתקשה לכנות את העבודות האלה כרקמות. בשבילי רקמה היא דבר מאורגן, אסתטי, מוקפד, רפיטטיביות שדרושה לה סבלנות רבה. בכיתות א׳ וב׳ היו לנו שיעורי מלאכה. הבנות רקמו והבנים חתכו בעץ. בנגריה. אנחנו ישבנו בכיתה עם המורה רחל שנקלטה אצלנו כאישה זקנה רזה ומשונה, בעלת קול צרוד וצווחני משהו, שהקפידה בלהט על התך והתת במגעם עם המחט. הסיוט שלנו היתה הפרימה כי גם לפרימה היו חוקים והיא היתה העונש על תח ותת מרושלים. תפרנו סינרים ומפיות ובחג שבועות רקמנו תותים על חולצות לבנות. לפעמים אימא שלי עשתה עבורי איזה תות שמתקרב למושלם אבל מי שהפליאה ברקמה המושלמת היתה העוזרת שלנו, קטי, שהצליחה להביא את מטלות שיעורי הבית שלי ברקמה לסיומת המתקבלת על דעתה של המורה רחל. המורה רחל היתה כל כך רגשנית עד שיום אחד מרוב להט או כעס עפו שיניה כמו ירייה לקצה החדר, לכוון שלנו. השיניים התותבות הסתבכו בחוטי הריקמה שלי וחדלתי מאותו רגע לרצות לגעת באיזור ההוא, שהיה מתחם הבנות המוצלחות המרצות.


My Jerusalem

16th day

What is a cause you’re passionate about and why?

English after Hebrew

אני אכתוב על תשוקה אחת, מזמן התיכון, שמימשתי בגיל 20 (אחרי הצבא). התשוקה הייתה לגור בירושלים. ירושלים הייתה בשבילי סמל החופש, הרוחניות, החיים בתוך וקדושה, הרחק מהבית. מההורים. עוד בתיכון התגנבתי כמה פעמים לאוטובוס שנוסע מגבעתיים לירושלים וכבר בעליית הכביש, על יד שורש בערך, הלב שלי היה מתהפך בתוכו ומערבולת אושר הייתה מציפה אותי. ריח האורנים (האם עדיין יש ריח אורנים בירושלים?) היכה קסמים כשירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית הישנה שעדיין הייתה דלילה בתנועת העוברים והשבים ולכן אפשר היה להריח את האורנים מההרים סביב. גרתי בירושלים 8 שנים. הכי אהבתי את היער במורדות עין כרם, את עמק המצלבה ואת העיר העתיקה, הדרך לכנסיית הקבר. התשוקה הכי גדולה שלי הייתה להגיע לכנסיית הקבר ולשאוף אל קרבי את ריח הקטורת המתוק המשכר. מרוב תשוקה נרדמתי שם פעם אחד עד הבוקר.

. the Valley of the Cross . photo by Yiftach Eitan

I'm going to write about one passion, started at the age of 16, and I fulfilled when I reached 20. The passion was to live in Jerusalem. Jerusalem was for me a symbol of freedom, spirituality, life within and sanctity, far from home from mt parents. Before I moved to Jerusalem, I snuck a few times onto a bus that goes from Tel Aviv to Jerusalem and already on the road, near Shoresh, my heart would turn in it and a full of happiness would flood me. The smell of Pines trees (is there still a smell of Pines in Jerusalem?) struck magic when I got off the bus at the old central bus station, which was still sparse in the movement of passangers, and therefore you could smell the Pines from the mountains around. So I lived in Jerusalem for eight years. I loved the forest the slopes of Ein Kerem, the Valley of the Cross, and the Old City- the way to the Church of the Holy Sepulchre. My greatest desire was to come to the Church of the Holy Sepulchre and inhale to my whole body the smell of the sweet incense. Once, With that passion, I fell asleep there until the morning

Church of the Holy Sepulchre. photo by Yiftach Eitan

%d בלוגרים אהבו את זה: