קטגוריה: צבעי מים

לצלם כדי לצייר

מתוך דברים שאמרתי לתלמיד שלי:
כשהמטרה של הצילום שלך היא כדי למצוא פריים טוב לציור, החיפוש משתנה. למדת צילום מקצועי ואז טיילת בנופים שונים כדי לצלם. תפיסת הצילום כצלם הייתה שונה בתכלית. יצאו לך צילומים מדהימים. הבחירות שעשית התאימו באופן מושלם למגזין צילום מקצועי איכותי, אבל לגמרי לא התאימו לציור. במיוחד לא לציור בצבעי מים. היית מתוסכל. המשכת לצאת לצילומים אבל פתאום התבלבלת. זה יתאים או לא יתאים לציור? הציורים שציירת מהצילומים שלך לא נראו טוב. נכשלו כביכול. ואז התחלת לבחור צילומים מהאינטרנט שיענו על התנאים של הציור. זה היה פחות אישי ויותר טכני. כמו לבנות פאזל. זה לא ממש עניין אותך. 
לצייר ממש בחוץ, בנוף, זה עניין אחר שדורש אימון והיערכות פיזית נפשית שונה. 
אז מהם התנאים שנדרשים לצילום אישי שיתאים לציור, ואני בעיקר מדברת על ציור אקוורל?- ראשית חפש מקום שמדבר אליך ואתה אוהב. אבל זה לא מספיק. עדיף שזה יהיה מקום עם פרספקטיבת עומק, קרוב ורחוק, מאד מגוון מבחינת הצבעים והימנע מקונטרסט גדול ( שטחים מוצללים כהים לא נראים טוב במבעי מים). השתמש בפריים הטבעי של המצלמה כדי לקבוע את פריים הציור. את הקומפוזיציה. צלם 10-20 צילומים של אותו מקום כשהמטרה היא לא הצילום הטוב אלא הפריים או הקומפוזיציה המושלמים. את זאת תוכל לראות רק כשתתבונן בצילומים בבית. בשטח (בנוף) אתה מחפש רק פריים שכולל צבעים, אור, עומק, נקודת אחיזה, רחוק וקרוב. ההתייחסות למצלמה צריכה להיות כאל כלי רישום. כלי של סקיצה. אתה מתחבר למקום ויוצא למסע חיפוש חיצוני ופנימי כאחד בעזרת הכלי הזה. הכלי הזה הוא האמצעי.
ואז בבית, העבר את הצילומים למחשב או לטאבלט ובחר מה כן ומה לא. הבחירה הזו משתכללת עם הזמן. גם אותה צריך ללמוד. 
היציאה לטבע, החיפוש של מקום אחד להתחבר והצילום עצמו הם רק התחלת התהליך ובהמשכו אתה ממשיך את החיפוש אחר הצילום הנכון לציור. הבחירה שלך מאד משמעותית. היא כבר חלק מהציור. 
בשלב הבא אתה יוצר פינת עבודה, או מול מחשב, או על יד טאבלט או מחשב נייד, (אפשר להדפיס את הצילום הנבחר) . בחר פריים אחד מתוך עשרים ניסיונות בערך. רשום את הפריים על דף צבעי המים ואז צא לדרך. הצילום צריך לשמש זיכרון והשראה. אינך חייב להיצמד אליו אלא לתרגם אותו לידע שלך בציור אקוורל. 
בשלב זה אתה כבר טיפסת את מחצית הדרך על אחד ההרים. הרבה הרים כאלה עוד יופיעו בדרך. כל הר מיוחד לעצמו, אחד ממסלול במפת הדרכים שלך בעולם הביטוי הציורי.
*
מצורפים ציור וצילום שלי.
הצילום משמש השראה, קומפוזיציה, מיקום, זיכרון של חוויה רגשית במקום.. הוא איננו עומד בקריטריונים של צילום טוב ומעניין. בציור אני מפליגה למחוזות האקוורל הקסומים.
_
22281974_10214464267625290_2854317987914585230_n (1)
IMG_3396.jpg

ציפרלקס בשמיים

השראה זה משהו מתחדש. בשבילי השראה זה סם חיים. בתכנית הטלויזיה אמש על הציפרלקס נאמר בין השאר שציפרלקס וטיפול זה לא מספיק. צריך גם לשנות סביבה. את בודדה, את תקועה, את נרמסת שוב ושוב תחת אותם התנהלויות סביבתיות בחייך, קומי ושני את המקום שממנו את מתעוררת בכל בוקר. זה חייב להיות מעשי. 
בשבילי השראה היא לא רק כדי לצייר ולכתוב. בתחומים האלה הבדידות והסבל דווקא מלווים מצויינים. השראה היא האומץ והכוח לשנות, היא השמחה להתעורר בבקר ולרצות לגלות מקומות חדשים, ללכת לנסוע רחוק בדרך לא מוכרת, לראות אופק. הציפרלקס יכול להיות מנוף להעזר בו לעבור להר שממול, אם אפשרי. אצלי זה היה אפשרי. 
אני אוהבת לצייר בטבע. זה תמיד מרים אותי לגבהים של החופש הטבעי שלי. זה כמו לחזור לבית האמיתי שלי. הרבה פעמים אנחנו כולאים את עצמנו מתוך רגשות אשם כאלה ואחרים וחושבים שיש מחר, שהכל יהיה אחרת, או לא חושבים שיש מחר. יש לנו תירוצים שונים: ״נסיבות״. חובות החיים. אני התפללתי הרבה שיבוא החסד הזה שמביא לשינוי. והוא בא. כמה זמן השינוי הזה ״יחזיק מעמד״? זה לא מעסיק אותי. ההווה זה החיים עצמם. כאן. עכשיו. ומהר. סירקה טורקה, המשוררת האהובה. חדר משלי עם וירג׳יניה. דשא. שושנים. שדות. אלונים. אקליפטוסים. ברושים. שמיים.

אקוורים חדשים מהסביבה החדשה:

22687522_10214553033244375_370698789148950570_n.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל, גבעת עדה 2017

*

22310545_10214509998888543_8929062255400688341_n.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל, גבעת עדה 2017

*

22528232_10214535851574844_2432769524325850899_n.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל, עמיקם, 2017


קורסים בצבעי מים, הרצליה. בנימינה.

השנה אלמד 4 פעמים בשבוע קבוצות לימוד צבעי מים (אקוורל)

בהרצליה: ימי שלישי ב- 10:30 בבקר, ותיקות, הקבוצה מלאה.

               ימי שני ב- 11:00 בבקר, מתחילות וממשיכות.

בבנימינה: בסטודיו ליריקה- ימי ראשון ב- 11:00 בבקר מתחילות וממשיכות

                                       ימי שישי ב- 9:00 בבקר מתחילות וממשיכות.

שעורים פרטיים בהרצליה אפשריים בימי שני ושלישי אחרי הצהרים והערב.

לפרטים נוספים: איריסיה טלפון 0528730367

או מייל: iriswari@gmail.com

מבחר תמונות:

תלמידות 7.jpg

תלמידות 1.jpg

.

פארק 1.jpg

.

DSCN5095.JPG

.

IMG_0094.jpg

.

IMG_0080.JPG

.

מדגמנת.JPG

.

למירי 3.jpg

.

סטודיו ליריקה.jpg

.

תלמידות 2.jpg

.

תלמידות 5.jpg


השושנים של ברכה

השושנים של ברכה 1.jpg

ברכה מתה. מודעה צחורה על השער המתקלף. אהבתי לעבור דרכה עם הכלבלב בטיול אחר הצהרים. גיליתי אותה לפני כשנה. בעצם קודם גיליתי את שיח השושנים שלה שהציץ מבעד לפתחי השער, בוהק בשמש הפז האלכסונית. לפעמים הייתי רואה אותה עומדת בפתח הבית הקטן שלה שהיה אחד הוותיקים בשכונה. כשהשער היה פתוח אפשר היה לראות את שיח השושנים שלה במלוא תפארתו. צבעם הכתום אדום זורח היה נדיר. לא ראיתי כמותם באף מקום. פעם אחת העזתי לצלם אותם מהר מבעד לפתחים ופעם אחת עצרתי כדי להחליף אתה כמה מילים. שאלתי לשמה והיא סיפרה לי עוד כמה דברים, חלקם נשמעו "מן העולם הזה" וחלקם לא. רציתי לבקש ממנה שושנה אחת ולא העזתי. היום עברתי שם עם לאה, השכנה שלה , שהיא לפעמים בת לוויתי לטיולי הכלבים וביקשתי ממנה שתגזוז לי שלושה פרחים למזכרת. לאה, בת ה 79, שאין לה שום עכבות בשום עניין, נכנסה לחצר וליקטה עבורי זר קטן. ברכה עזבה את השכונה בת 96. ציור אקוורל. מרץ 2017.

*

והנה כמה אקוורלים נוספים של השושנים, לאחר יום ויומיים

השונים של ברכה 2.jpg

*

השושנים של ברכה 3.jpg

*

השושנים של ברכה 4

*

השושנים של ברכה 5.jpg

יהי זכרה ברוך

והנה עוד שלושה שנוספו ביום השלושים לזכרה:

ברכה לסקיצות 1.jpg

*

ברכה לסקיצות 2.jpg

*

השושנים של ברכה 8.jpg

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, אפריל 2017

*

*

*


כתם הרקפת

רקפות. הבטחתי לכתוב משהו אחר. כי לצייר רקפת זה כל כך מִשְתֵּלָתִּי, כך אמרה לי פעם תלמידה. רק לא פרחים. ועוד ממשתלה של מקדימי עונה מלאכותיים. מה כבר אפשר לחדש בזה, היא אמרה, עדיף לצאת לסלעים שביער. אבל היה קיץ והיינו בהרצליה ובהרצליה אין יערות ובמקום המשתלות צמחו מגדלים, לכן רקפות יש רק ב"טיב טעם" ובשבילי רקפות זה  זיכרון של טעם של פעם עם טיב שאבד.

אבל הוא, שהגיע היום, כן הסכים לרקפות. התנצלתי שהן מהמכולת השכונתית. אבל הן תמיד מרגשות, הוא אמר. בזמן שנשאר לסיום השיעור, תתרגל רקפות מהירות, ראה איך הן מזדקרות מעל התפרחת, עדיין זקופות מהחומרים המשמרים שנותנים להם בחממות, טרם איבדו את צבען ובכל זאת מרכינות ראש בהבעה העצובה הזו של בדידות קיומית, אמנם הן בקבוצה, אבל כל אחת, גם אם נוגעת בשנייה, מעודנת אל תוך עצמה, בסגפנות כלואה. נכון, יש להן כתר נישא, שנע בין עשרות גוונים של ורוד לבן ארגמן ובתחתית הכתר כמו שפתי פה, תמיד ראיתי בפה הזה של הרקפת שפתיים חשוקות, כמו מנסות להסתיר כאב בלתי נסבל. 
 _
ננסה להתחיל מהרוח. רוחה של הרקפת. אל תצייר אחת אחת. אל תחפש את הצבע. ממילא הוורוד של העציץ הזה חסר טבע. מצא בתוכך את צבע הטבע. הרטב את חלקו העליון של הדף אחרי שתנסה כמה גוונים של ורוד, סוג של, התחל בכתמים שמתפזרים על השטח הרטוב, פה ושם הזכר איזו צורה של עלה כתר, מה שיברח יברח בשלולית המים, הרקפת היא לא באמת צורה, היא רק משקפת את תפיסת הצורה שנחרתה לך מסיפורי הילדות, הרקפת מורכנת הראש הנחבאת בין הסלעים, ביישנית, הגדירו בשבילך הספרים או המורה, ואני אומרת אם הביישנות נחרתה כה עמוק, הַכְתֵם את הדף בביישנות הזאת, גוונים גוונים של ורוד, כמה כתמים ומעט צורה, כי לביישנות אין צורה. ביישנות היא הרגשה עמוקה.

אז איך מציירים רקפות בצבעי מים מבלי להיתפס לצורה במלואה ואיך לא תאבד הדרך בתוך ההרגשה המתפשטת על הדף בשלוליות ורודות ירוקות, העלים, הוא אומר, כמו לבבות, כן, ולי הם כמו אפריקה או אמריקה הדרומית, ועורקי העלים כמו ערוצי מים חיים להרוות צימאון אין סופי לבלתי מושג, וצבעי המים הם הניסיונות הנואשים אך מענגים להשיג את הלא ממשי והבלתי נתפס, כמו רוח פתאומית שמושיבה אותך על ענן שתקרא לו אושר 

img455

איריסיה קובליו. רקפות. צבעי מים. נובמבר 2016


פרחים מחוץ לזמן

פרחים הם החיוכים של הבריאה. קראתי את זה באיזשהו מקום, בווריאציה זו או אחרת. הם התגלמות של מחשבות מוארות, מודעות או לא מודעות. אם נעשה לנו החסד הזה של הבחנה בקיומם של פרחים, ויותר מזה- הרגשת עונג מנוכחות זו, באה הקלת מה בטיפוס התלול בדרך כלל במעלה מה שנקרא חיים. והחסד הכי גדול הוא לעצור את כל זה לשעה  ולצייר אותם. אני לא טובה בפעולות רוחניות מוצהרות. אני לא מבאי בתי הכנסת, שומרי המצוות האקסקלוסיביות, אני לא מהצימחונים למיניהם, ממומחי המדיטציות והיוגה הנעלים, אני לא שייכת לשום ארגון, דת או קבוצה או אמונה, אבל לפעמים אני יודעת לעצור ולשבת מול פרח או צרוף של אחדים מהם, ואולי לעצור את הזמן. לצייר בצבעי מים.

אני בהכרת תודה על היכולת הזו, על שאני יכולה לקחת מדי פעם זמן שהוא לא זמן כזה ולהגשים את הפרחים על דף, שאני עדיין יכולה לאחוז במכחול, שרגליי עדיין מוליכות אותי בטיול עם הכלב למשל, ולפגוש פה ושם היביסקוס על גדר, זרוע סגולה צהובה של בוגנוויליה, עלה כזה או אחר, לאגוד מהם זר קטן ולמהר לחזור להיכנס לבועת השעה הזו ששום דבר לא מתקיים בה מלבד רשרוש המכחול.

חמישה אקוורלים חדשים 

אוקטובר 2016

היביסקוסים 54.jpg

הזנת כיתוב

איריסיה קובליו, צבעי מים, אוקטובר 2016

%d7%94%d7%99%d7%91%d7%99%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%9d-53

*

*

%d7%94%d7%99%d7%91%d7%99%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%9d-55

הזנת כיתוב

*

*

%d7%94%d7%99%d7%91%d7%99%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%9d-56

*

*

 

%d7%94%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%9d-57


זיכרונות מארנבת הפרגולה

ציור שציירתי לפני כמה שנים, הגב כאב מאד, בדיוק כמו היום, ישבתי בפנים, גשם עז ירד בחצר  וציירתי. כי זה הדבר היחידי שיכולתי לעשות.

%d7%91%d7%97%d7%a6%d7%a8-6

ועכשיו: הכל נראה כאן אותו הדבר. התפאורה לא השתנתה. האם אנחנו משתנים בתוכה? סביר להניח שפה ושם. לרוב לא. רק עייפים יותר. בלויים יותר.
בציור: החצר שלי עם פרגולת העץ המזדקנת תלויית העציצים. קרן שמש מנסה לפלס דרך, בקיץ היא מצליחה כמו מחט פוצעת, בחורף היא מסתתרת ונעשה כאן חשוך. הסתיו בארץ הזאת כל כך מהיר. בא בבת אחת, לא מספיק ונעלם מאחורי ענן זועף הנדחף להכריז חורף. היום, החמישי לאוקטובר 2016 ,עדיין לא ירדה טיפת גשם אחת מנחמת לפזר מעט את האבק שהצטבר על העלים ועל הלב. אקלים זה דבר משונה , כמו מופע תיאטרון, לו יכולנו להבין אותו כך ולא לכעוס כשקיץ מסרב לצאת לנו מהסיסטם ומצד שני כשהוא מכה באיים הקריביים, מאיים על המקום שאני הכי אוהבת בעולם, האשרם בבהמס, משם חזרתי לא מזמן, להציף בזעף, לשבור לנתץ להטביע. מחשבותיי נודדות מכאן, הרצליית שלובת הבוקר שאחרי חג, אל חבריי באי. ואל מוכיי ההוריקן המשתולל. והשאלה הזאת על היעדרות האיזון וההרמוניה בעולם הזה ומה המטרה של כל זה

והנה עוד אחד מאותו יום:

%d7%a4%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%94-12

 

ואם כבר פרגולה, אז שיר מהספר שלי מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה שיצא בדיוק לפני שנתיים:

*

הַבֹּקֶר אֲנִי מְדַמָּה אֶת הַפֶּרְגוּלָה

לְעֵץ הַבּודְהִי

וְאֶת תְּנוּעַת הֶעָלִים לַזְּמַן לְלֹא חֲלוֹף

הִנֵּה הָאַרְנֶבֶת עָפָה

אָזְנֶיהָ כְּנָפַיִם חוֹתְרוֹת

בָּאֲוִיר לְלֹא אֲוִיר

מֵעַל הַפְּסָגוֹת הַנְּעוּצוֹת בַּשָּׁמַיִם

רַגְלֶיהָ הַפְּצוּעוֹת מְצַיְּרוֹת שָׁטִיחַ

לְרַגְלָיו

*

ואם כבר ארנבת

אז עולה הזיכרון של הארנבת שמצאנו וקראנו לה ששת. אימצנו אותה לכמה חודשים והיא כמובן הוותה מקור להשראה לא קטנה:

IMG_5950.jpg

*

ומשם ששת הארנבת קופצת לשנה הזו, לספר "צעדים בשלג" ומופיעה בצורתה הזו:

צעדים בשלג.jpg

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על עץ  1

מי ייתן והשנה תצליח הארנבת לקפוץ החוצה מהקערה

בדילוג!


בוקר של ראש שנה

בוקר של ראש השנה מתחיל, כך נדמה, בשקט. הכלבים (הגדולה והקטן) שולחים רגל עצלנית ממקום שנתם המפנקת כשאני נועלת סנדלים ולוקחת מפתח. הדלת שלא נסגרה מפאת השרב של אמש גם עכשיו לא נסגרת. אני שומטת לרגע אחיזתי מהכלבים והם בורחים. הרחוב מנומנם ולבי לא נופל ממקומו כשהם שועטים לגינה הקרובה. לרגע שמחתי, הם לא סטו לכוון פחי הזבל והשביל המוביל לגינה עדיין מוצל, ועדיין דממה מסביב ואף נדמה שרוח קלה, אמנם חמה, נושבת בעצי הסגלון העייפים ואני אומרת לעצמי לא נורא, קחי כמה נשימות והסתכלי על הצמרות. צמרות זה דבר מגביה. אבל שמחת הגובה נקטעת בשנייה כשזבובי הגינה מגלים את זרועותיי. אני מניפה ידיים, דבר הגורר מיד הזעה, שלושים מעלות כבר בשמונה בבקר, אבל הם נדבקים כאילו הייתי חלת דבש. נניח שהייתי חלת דבש, אני מנסה לדמיין חיובית, מחלצת הומור מתוך נקבוביותיי הלחות, אבל אז הגדולה, שטרם עשתה את צרכיה, מבחינה בחתול, מתיישבת מולו באופן שאף פעם לא ברור לי מה בעצם היא רוצה מהחתול, מנפנפת בזנבה ושניהם מחכים. מצבים כאלה יכולים להמשך דקות ארוכות ומייאשות ובינתיים אל הזבובים הצטרפו היתושים וכבר הפכתי מחלת דבש לערמת גוייאבות באושות. אני מנסה לגרש את החתול שעולה בעצלתיים על הענף הנמוך של העץ הסמוך ואז הקטן מגלה את החתול ומגיע בנביחות צווחניות דקות וחדות, החופרות לתוך השקט השכונתי הנדיר. אני מנסה לתפסו כדי לרתום אותו ולהרחיקו מהמקום, הגדולה כבר תסתדר ותחזור לבד, אבל הוא חושב שהתחלנו משחק ורץ, כשעדיין נובח ללא הרף, אל ערימת החול, שם ישב החתול, נובר ומוצא ולועס בתאווה את הגללים שלו. כבר עברו עשרים דקות או יותר שהפכו לנסיונות כושלים של סילוק מטרדים, ריצה אחרי הקטן הנבחני והיתקעות של הכלבה שטרם עשתה צרכים, מול חתול חצוף שצוחק לכולנו בפרצוף. הסאגה הזו עוד ממשיכה וממשיכה. איזו פתיחה נאה לשנה החדשה

*

והנה שיר שכתבתי ב 2012, לפני 4 שנים
מה השתנה מאז ומה לא

עוֹד מְעַט, כְּשֶׁהַשָּׁמַיִם יַוְרִידוּ
אֵצֵא לְצַלֵּם אֶת שְׁבִיל עֲצֵי הַבַּלּוּטִים שֶׁל הַפַּארְק הֶחָדָשׁ
כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְצָרֵף תְּמוּנָה
לַשִּׁיר שֶׁכתַבְתִּי אֶתְמוֹל
בִּזְמַן שֶׁיָּצָאתִי קְצָת לְהִתְאַוְורֵר
אַחֲרֵי שָׁעוֹת בִּלְתִּי סְפוּרוֹת בַּמִּטָּה
בִּגְלַל פְּרִיצַת דִּיסְק
שֶׁהִפְצִיעַ בעקבות אִמּוּן מֻגְזָם וּוַדַּאי בַּיּוֹגָה
הָיָה זֶה לִפְנֵי שָׁנָה, וּכְמוֹ עַכְשָׁו, עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה
שֶׁהֶחְלַטְתִּי לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת שֶׁל נִסְיוֹנוֹת כּוֹשְׁלִים
כי הַפַּעַם
יוֹגָה כֵּן וּבְהֶחְלֵט תָּבִיא אֶת הַגְּאֻלָּה
וְכֵן כֵּן תַּחְזִיר אַהֲבָה
הָאַהֲבָה חָזְרָה (הִתְאַמַּנְתִּי, לֹא אֲסַפֵּר כַּמָּה, שָׁעוֹת בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה )
אַךְ הַגְּאֻלָּה חָרְצָה לָשׁוֹן וּפָסְעָה לְאָחוֹר
בִּכְאֵבִים שֶׁנָּשְׁכוּ לְפֶתַע, כְּמוֹ נָחָשׁ, עֶרֶב שַׁבָּת אֶחָד, בְּדִיּוּק כְּשֶׁחָשַׁבְתִּי
שֶׁאוּלַי זֶה הַזְּמַן כְּבָר לְהַתְחִיל לְהַדְלִיק נֵרוֹת שַׁבָּת
(הַדִּיסְק שֶׁנִּפְרַץ הוּא הָאַחֲרוֹן הַשְּׂמָאלִי שֶׁאַחְרַאי עַל הַיְּכֹולֶת לְהַרְפּוֹת)
לֹא הִדְלַקְתִּי אֲבָל
הָלַכְתִּי , עִם כָּל לַהֲקַת הַכְּאֵבִים הַמְּיַלְּלִים, לְבֵית כְּנֶסֶת
וְיָשַׁבְתִּי בְּעֶזְרַת נָשִׁים וּמִלְמַלְתִּי בַּדְּמָעוֹת שֶׁהִקְדַּשְׁתִּי
לֶאֱלֹהִים
וֶאֱלֹהִים
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ הוּא מַגִּיעַ, אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת לְהַרְגִּישׁ
כְּשֶׁהוּא מְפַנֶּה אֶת גַּבּוֹ
וּמֵקִיא עַל כָּל בְּהִירוּת שֶׁמִּתְגַּלָּה בִּמְלוֹא גַּאֲוָתָהּ, לְשָׁעָה, יוֹמַיִים וְאוּלַי לְחָדְשַׁיִם
וַאֲנִי גַּם יוֹדַעַת שֶׁגַּב גַּם הוּא חֵלֶק מֵאֱלֹהִים, לֹא רַק פָּנִים מַזְמִינִים,
וְאוּלַי כְּשֶׁמַּפְנֶה אוֹתוֹ, הוּא דַּוְקָא מַזְמִין לַעֲלוֹת עָלָיו
וְלִרְכֹּב עַל אֲחוֹרָיו
לְשָׁמַיִם גְּבוֹהִים וּמֻפְלָאִים יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאֲנִי מְדַמְיֶינֶת שֶׁאִפְשֵׁר
אֵי שָׁם, מֵעַל עֲצֵי הַבַּלּוּטִים
אַחֲרֵי שְׁעַת הַשְּׁקִיעָה
אַחֲרֵי שְׁמֵי עֶרֶב הַחַג
אַחֲרֵי שֶׁנִּגְמֶרֶת הַשָּׁנָה
וּמִתְהַפֶּכֶת כְּמוֹ קְעָרָה

*

והנה אקוורל מאתמול בחצות הלילה, עם פתק. כמו פתקים אחרים, ולפעמים ציורים אחרים, שאני משאירה לפעמים, אם לא אופסים כוחותיי, בתוספת הוראות הפעלה נניח, לבן זוג שנמצא אי שם בכבישים ארוכים. סוג של.

 

%d7%a8%d7%a7%d7%a4%d7%95%d7%aa-2016


הזמן מטייח. הזמן מתקן.

הרגע הזה שבו את מוצאת תמונות של מי שהיה בחיים שלך פרק זמן לא מבוטל, עברו שנים מאז, ובכל תמונה ותמונה את אפילו זוכרת מה היה שם ועם מי, ואת מדפדפת ומעבירה ופתאום. הרגע הזה שאת קולטת שאת לא באמת זוכרת בגוף את השייכות. לא בדיוק בגוף אלא בחושים. במשהו הזה שיודע שהוא שייך לך. היה שייך לך. למשל הכלב הזה טוטו. חלפו שבע שנים מעזיבתו. את פתאום קולטת ששכחת פיזית את משקלו, מגע פרוותו. שהוא הפך לדמות מספר שאת מספרת לעצמיך על העבר שלך. המוות עושה את שלו בזמן המטפס אל מרומי חייך. והזמן מטייח ויוצר, בהסכמה ולא בהסכמה, היאחזויות חדשות.

לא על טוטו התכוונתי לכתוב אלא על געגועים או זיכרונות שמשנים צורה עם הזמן וזה דבר ידוע . אבל זה התעורר להיכתב בעקבות חיפושי תמונות לאלבום האורחים לחתונה של הבת. פתחתי הרבה תיקיות והגעתי גם אל אלו שלא זכרתי שצולמו או נאספו ובאו געגועים לאלו שהיו בתחילת הדרך שלי כאם, באמריקה. כמה חברים שלא ראיתי  מאז שחזרנו לארץ עם תינוקת בת שנתיים. כמה הייתי רוצה שיהיו בחתונה. מן קרבה שלא קרתה בשנים שאחרי, החברים שלי מכיתת הציור ב PENN , אותם חברים שהתגוררו אתנו בחווה, שמרו על גל התינוקת וליוו אותנו בשנתיים המאושרות ההן, עם המורה האהוב שלנו ניל ווליבר ז"ל. והטבע. כמה טבע. ואיילות. כשכותבים איילה זו תמונה של הנפש. לא ממש איילה של יערות, אבל כן היו שם היו יערות, מאחורי המטבח, וערב אחד הציצה איילה בחלון. כמובן שהבהילה עירונית שכמוני. איילה. שותה מים. החיים שלפני החווה, בירושלים, יונה וולך למשל, היו כאילו מסרט אחר של חיי. אפשר להגיד גלגול אחר.. לא זכרתי את הריחות של ירושלים אבל כן זכרתי שבאתי אליה בגלל הריח. העיר העתיקה שהייתה המסלול הקבוע היומי של חיי, במיוחד הרובע הארמני והנוצרי, נסגרו בקופסת זיכרונות כמו מפיות יפות של ילדות ששמים בארגז בארון. בשנים שאחרי זה הם ייכנסו וייצאו מהבויידם. אחרי זה יהיה לי בית בלי בויידם. טוטו הכלב ייכנס לחיי עם חזרתנו לארץ ויעזוב את חיינו אחרי הרבה שנים של שינויים ותפיסות עולם שנבנו  וקרסו והוא בתוכם. הוא יילך אתי לתערוכות החשובות שפרצו את דרכי וגם יחכה בסבלנות בתקופות שנסעתי לחפש משהו אחר, אי שם, כל כך אחר עד שגם כלי הציור נסגרו בסוג של בויידם. שנים אחרי זה שוב ייפתחו, טוטו יהיה בסוף דרכו, ואני אפלס דרך חתחתים בעולם מנוכר השייך לצעירי התרבות הקונספטואלית.

המשכתי ברשימות של אלו שרציתי בכל מאודי שיהיו אבל לא יוכלו להיות, מכל מיני סיבות ובראשם ציפורה. איך זה שמתעורר אצל אימא הרצון הזה שאהובי נפשה מחייה הבוגרים יהיו בחתונת ביתה היחידה? האם גם אצל אמי התעורר הרצון הזה? לא אפשרתי לה. לא הייתה חתונה. וגם הלידה של הבת הייתה רחוקה ככל שיכולתי. אני לא בטוחה שאני תכננתי את זה אבל החיים תכננו עבורי. כמה חכמים החיים. אפילו בשעות שנדמה שלמרות שהרחקנו נדוד, עבדנו על עצמנו, עברנו ניקויים כאלה ואחרים, הפכנו והתהפכנו, הכאב הראשוני הזה של זרות נשאר ועוקץ בכל פעם מחדש.

אז נחזור לטוטו. או בעצם לסקאיי, הכלבון שאתנו כעת. אין ספק שסקאיי הוא התיקון הגדול. ושוב, החיים הם חכמים מאיתנו. לפעמים הם מזמנים תיקונים. אבל מוטב להיות סקרנית לגביהם מאשר לצפות להם.

f2

כיפה אדומה, 1999, אקוורל ושיער של טוטו

כיפה אדומה- תרופות 2

איריס קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 1999

 

6f96cf1b-6880-460c-86b3-b5fae6665ef3 (1)

איריסיה קובליו, סקאיי, רישום באייפד, 2016

לחתונה עם חתימה

ההזמנה לחתונה (קושקה ואיימי). אקוורל, 2016

 

עוד על כיפה אדומה כאן

עוד על טוטו

 


רגע אלוהי בפארק. הדרכה לציור מצילום

זה היה רגע שבו הבחנתי בארגון הצבעים והצורות, התגלמות מושלמת של סדר אלוהי. אביב בפארק השכונתי. אדום. צהוב . ירוק. כחול, על גווניהם העזים, טורים טורים במבנה ללא רבב. ידעתי שבצילום הפלא הזה ייעלם. אבל לשבת ולצייר שם היה בלתי אפשרי. צילמתי בכל זאת. באייפד נראה צילום סתמי של שביל עם עץ ודשא וכמה שיחים. הכל משעמם ודהוי, אבל קומפוזיציה פוטנציאלית לשיעור בצבעי מים. אם אני מלמדת את א' למשל, אני מאתגרת את עצמי  בהדגמה ובבנייה מסודרת של שלבים שלבים, מנסה להגדיר ולהסביר כל מהלך: איך מתחילים, את מי בוחרים ראשון לצייר, האם להתחיל ברישום או בלי, האם  נתחיל בתשתית או עדיף להשאיר חללים ריקים, האם נניח קודם את הדימוי המרכזי, האם את הרקע או את הגוונים הבהירים (כמובן, זה הקלאסי) או שמא נתחיל במקרה הזה באדומים ובצהובים, כי הם החשובים ואם שוכחים להשאיר להם מקום נקי הכל אבוד, כי בצבעי מים אי אפשר לעלות בצבע רענן, עוצמתי, יסודי על צבעי הרקע. לכן אולי עדיף שהצבעים הבוהקים, הזוהרים, יהיו ראשונים. ואם כן, עדיף לרשום קודם. למקם. רק  זה שישנה אצלו ראייה רישומית אינסטינקטיבית, יכול לפזר בלי תכנון את הצבעים העזים. אך ברישום ישנה גם בעיה (עדיף לרשום בעפרון מחיק במים): תלמידים נוטים לרשום בפרטי פרטים ואז למלא את הרישום כמו בחוברות צביעה והכל הולך לאיבוד. וכך גם הבעיה עם התבוננות מצילום: נצמדים לקומפוזיציה של הצילום וכבר לא חווים את התלת- ממד, את החיים בתוך החיים, ולא רק זאת, אלא שנוטים לחפש את "הצבע" שבצילום, ואז כל הוויברציות שמן החי הולכות לאיבוד. אז מה עושים?
בכל זאת מציירים, כי זה מה יש. לא תמיד אפשר לצייר בטבע וגם תנאי הטבע, למתחילים, לא מפרגנים במיוחד. אז ככה. כמה הצעות. עדיף לצייר מצילום אישי, צילום שנעשה ממקום של התפעמות, רגע של תשוקה למראה. עדיף לבחור צילום שיש בו פרספקטיבה ולא יותר מדי מבנים קרובים, צילום שיש בו מרחב כלשהו, אור וצל, קרוב ורחוק, עם לא מעט גוונים, צילום שיש ממנו זיכרון טרי, גם אם הוא נעשה לפני שנים. ואז, הכי חשוב, לצייר אותו מספר פעמים בגישות שונות. מומלץ ללא רישום בהתחלה. רק הנחות צבע. רק איבחון של מה קרוב ומה רחוק, מה בהיר ומה כהה. לראות מהו הדימוי המרכזי, פעם לצייר רק את אותו ופעם רק את סביבתו, פעם על נייר רטוב ולאפשר לכל הצבעים להתפזר ופעם בשכבות שקופות ועדינות. רצוי לעשות טסטים של הצבעים בצד הדף או בנפרד וגם לערב את ההיגיון והדיבור הפנימי: מה לפני ומה אחרי והכי חשוב היכן האור החזק הזה, שהכרחי להשאיר את הנייר חשוף, כי אחרת לא יהיה אור וזו הדרך היחידה בצבעי מים טהורים. כמובן שנייר מחיק (יש כזה שנמחק עד 90 אחוזי לובן, אם כמובן יודעים למחוק נכון) עוזר לטעויות. אבל לפעמים הטעויות הן שמעניינות בצבעי המים.
רצף של טעויות, שנרכש ומשתכלל עם הניסיון והזמן, הוא היופי הבלתי מעורער של ציור טוב בצבעי מים.
רגע אלוהי בפארק 1.jpg

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים, מאי 2016

 

או
רגע אלוהי בפארק 2.jpg

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים, מאי 2016


%d בלוגרים אהבו את זה: