כמו בארץ נוודים, החלום שלי זה לנדוד בקרוואן. לא בארץ הזו. להתחיל מדנמרק. האם אפשר לנדוד שם בקרוואן? יש לי מכרה שנודדת שם, לא נודדת, מתהלכת באמצעים שונים ומצלמת. דרכה אני "מכירה" את דנמרק ומסלוליה. לפני זה התאהבתי בשפה, מסרטים וסדרות. אני לא מבינה אף מילה בשפה אבל היא מתנגנת אצלי כמו האושר, מלטפת כל שריר וגיד, היא המדיטציה הכי טובה שלי, השפה, לצפות בסרט דני בעיניים עצומות. אני לא חושבת שהיה מעניין אותי לצייר שם למרות היערות והאגמים והשבילים המזמינים. אני לא ציירת של יערות. אבל אני כן של שדות וברושים ותלמים וקוצים וגבעות והר אחד יהיר מעליהם, מתנשא אל על
שני אקוורלים קטנים במרחק 20 ומשהו ק"מ מהרצליה לכיוון צפון מזרח.
יוני מטפס במדרגות הנעות באיטיות חורקת לקומה הבאה הידועה וגם לא ידועה. האם בקומה מעל יהיו המסלולים המוכרים המעייפים המייאשים, או תתגלה איזו דלת למסלול מפתיע ומהי הפתעה. אנחנו נאחזים במוכר, גם כשהוא כל כך מעייף, בודד, מתפלש בתוך עצמו. יום ועוד יום. משימות קטנות. לוח שנה דליל. פה ושם משהו. ליותר מזה אין מסוגלות והמדרגות עולות לאט לאט. חורקות. לפעמים צריך לאחוז במעקה. ישנם קטעים שאין מעקה ושווי המשקל עומד למבחן.
פטוניות
זו העונה של הפרחים הצבעוניים הדביקים הללו. הם נראים תמימים בעציצי המשתלה. צבעיהם מושכים. לפעמים, בעונה הזו, שהפריחה התייבשה ולא מעוררת השראה אצלי בשכונה אני תרה שוב ושוב אחר פרח לציור, בשביל התלמידות , בשבילי, כי פרח זה אחיזה בחיים, בכוח להמשיך. במרחק ההליכה אצלנו המבחר עייף כמוני. במשתלה הקרובה רק פטוניות קטנות שנעשות דביקות ומיובשות אחרי שבוע. ציירתי את אלה אמש, בזמן שגם הן ציירו, להספיק לפני השתילה באדנית המטבח. יום שלישי. המדרגות ממשיכות לנוע בחריקה.
איריס קובליו, אקוורל, מכחול יבש, 2022
לפעמים מספיק כמה כתמים.. הלא גמורים הם השקט שבין פעימה לפעימה. יש לנו נטייה להוסיף, לפרט, לגבב, לתקן, להשלים, לפחד מלהניח לדברים. בצבעי מים יש לדעת את הרגע הזה, הרגע שכל מה שיבוא אחריו אין בו באמת צורך למעט ניסיונות לתקן, לכפר על טעויות, להתנצל, להאשים את עצמנו בזה שידענו שאסור להיכנס לאותו נהר פעמיים ובכל זאת נכנסנו. לפעמים נעשה לנו חסד ואנחנו ניצלים מטביעה, אבל בלענו הרבה מים והמים האלו כבדים כבדים בבטן. נקב קטן ויתפרצו למפל של צער עולמים
הנה הבלתי גמור
Iris Kovalio watercolors 2022
האמת שהוא מושלם, האקוורל הקטן הזה, שנעשה כביכול כלאחר יד. שלא כמו זה שצויר אחריו. מי צריך לדעת שאלו פטוניות עלובות, דביקות, שאריות של ייאוש ובדידות, מי צריך לדעת את השכבות בניסיונות התיקון של חוסר סיפוק ותסכול וביקורת עצמית צפופה מחרדה קיומית, מי צריך לדעת שמתהפכת הבטן מהמחשבות על הבאות, על איך, על כמה, על מה יישאר ומה לא
אמש יצאתי לשדה מאחורי הבית (קצת יותר מה 100 מ' המותרים) וצילמתי בשדה החרציות. השמיים כל כך תכלת והחרציות כל כך צהוב והירוק כזה ירוק, ממש דגל של אביב, דגל של בריאות. פעם השדה היה רחב. אפשר היה ללכת ברגל לרעננה ולגבעת חן. עכשיו חוצה אותנו כביש 531 הרועש ללא הפסקה. אבל אתמול היה שקט יותר מביום כיפור. שום דבר לא נע על הכביש או בשמיים, מלבד הצפרים. המון המון צפרים. אולי תמיד היו ולא שמענו אותן. הציורים הכי שמחים שלי יכולים לבקוע גם בשעות שהחרדה מציפה, והיא מציפה. לופתת. לילות לבנים כמעט. מציצה פה ושם בפייסבוק. בוואטסאפ, שם שמורים לי כמה מדיטציות ומילותיה הטובות של סימה. אני פותחת בשתיים בלילה. בשלוש. בחמש. משתדלת לעשות מדיטציה לפחות פעמיים ביום. צריך משהו להאמין בו. אחרת אי אפשר. קצת תרגול גופני. את הציורים ציירתי מצילומים. ממילא גם אם הכל היה "נורמאלי זה היה בלתי אפשרי כמעט לשבת בטבע הזה, שהוא כל כך נוצץ, בוהק, זורח, רוחש דבורים ומעקצצים אחרים, מציף ריחות מעטשים ללא הרף. אני נושמת את הטבע בעיניי. בולעת אותו. וחוזרת לסטודיו הביתי לצייר.
סדרת שלושה מהשדה שמאחורי השיכונים שלנו. כשהגעתי לשלישי, האבסטרקטי מינימליסטי משהו, התעטשתי כל כך שמיהרתי לסיימו, בתנועת החמש דקות שלפני האנטי היסטמין.
אקוורלים, סוף מרץ 2020
אני רוצה לגור במקום שהוא גבוה (לא יותר מדי, גבעתי כזה) שמשקיף על שדות, גבעות והרים רחוקים או ים, שתהיה לי מרפסת פורץ' כזו פתוחה למחצה, עם גגון, שאוכל לצייר ממנה שוב ושוב ושוב עד תום. שאוכל לצייר באוויר הפתוח כל עוד אני רואה ויכולה להניע את ידיי.
האור משתנה כל הזמן. האדמה נושמת. הצמחייה פורחת ומתייבשת ושוב עולה ופורחת, בכל פעם אחרת, צל העצים נע כל הזמן, ווריאציות השמיים, מזג האוויר, הצלילות, העכירות ואני מול כל זה.
אני לא צריכה ללכת רחוק. אין בי תשוקה להיות יחפה, להישרט מקוצים ללטף עלים, להריח פריחות. הכל כבר בתוכי. רק שקט אני מבקשת. שלוש ארבע ביום מול מרחב פתוח.
בחווה שבניו הופ, בשנות לימודיי בארצות הברית, המורה שלי ניל ווליבר ז"ל לימד אותי לראשונה את הנוכחות הזו מול הטבע. את העבודות הגדולות שלו צייר בסטודיו העצום שהיה לו במיין, אבל לחיבור הנפשי רוחני נזקק לטבע עצמו. הוא גר בטבע. היה לו רכב שטח והיה נוסע לעומק שטחיו עד המקום בו נוצרה ההתחברות. ואז הסקיצה.
אני לא רוצה לנסוע. אני רוצה מרפסת קטנה. יציבה. עד תום.
את האקוורלים האלו ציירתי בהרצליה מצילומים שצילמתי בכפר קיש, מקום המגורים של הבת. הציור מצילום מאפשר התכנסות פנימה, חיבור לידע המבוסס על צבירה של ניסיון רב שנים באקוורל בתוספת הקשר הרגשי למקום המצויר. (לכן אני ממליצה להשתמש רק בצילומים אישיים).
מי ייתן ותתגשם משאלתי
–
האקוורל עם הבית הקטן "ביער" הוא חורבה קטנה ומתוקה הנמצאת בדרך לגן של הנכדה, מוקפת עצי אורן וברוש בכפר קיש.
שלוש סקיצות של מריה, המטפלת המולדאבית של אימא שלי. ניסיונות לתפוס את המורכבות שבתוך פניה החתומות בדרך כלל בטווח הזה שבין עדינות ומסירות לבין הר הגעש שמציץ מבין קמטי דיוקנה. צבעי מים. יולי 2019
זו עונת הנרקיסים עכשיו. ואני נוסעת הרבה לצפון (הסבתא שבי). ואין שם ממש נרקיסים. אבל ישנו נוף מפעים של הגליל התחתון. ועכשיו גוונים גוונים שלי ירוק מוחקים את זיכרונות הקיץ. יותר קשה לי לצייר ירוקים. אני מעדיפה את היובש האפור חום חרדלי סלעי בציור, אבל בשהייה בטבע הירוקים הם סמי הרגעה שעושים לי את זה.
אז סוף סוף יצאתי פיזית לטבע לצייר. מצאתי מקום מופלא מול תבור טבול באלפי גוונים של ירוק אפור. כשהפציעה השמש פה ושם התבור נראה בצבעי כחול כהה כסוף נוצץ. כיסא הציור שלי, שהעמדתי על יד המכונית, שקע בעשב גבוה רטוב ורענן. למרות הזבובים והריח (מאחורי המתה רפת הכפר) הצלחתי לצייר שלושה אקוורלים מהירים.
כשחזרתי נזכרתי שהנחתי את בלוק הציור על גג המכונית בזמן שהכנסתי את שאר הדברים ונסעתי. כשחזרתי לשם מצאתי את בלוק הציור על השביל הבוצי, פתוח. דרוס. שני ציורים היו מכוסים בבוץ סמיך והשלישי נעלם. אבל היה שווה.
אני בסלפי מרוצה מהאתנחתא:
המקום בו עצרתי לצייר:
ציור אחד שהצלחתי לשטוף ממנו את הבוץ ולשחזר (הכתמים נמרחו לכמעט אבסטרקטי שמבקש "סידור", אבל בינתיים משאירה אותו כך)
מה שנשאר מבלוק הציור:
יום לפני חיפשתי מקום לציור. זו הפנורמה המדהימה הנשקפת מקיבוץ עין דור. ירד גשם ובקושי יכולתי לעצור לצלם. אני עדיין מדמיינת שיום אחד, במרומי חיי, יהיה לי סטודיו רחב ידיים במרחק נשימה מכל זה, ואוכל לצייר על קנווסים גדולים את ההרים והעמקים של נשמתי.
סקיצות. Sketches 