קטגוריה: כתיבה

זערורי בוקר

הרהורי בוקר לפני שיעור ציור

חסרת מנוחה. מעבירה דברים ממקום למקום. בית שיש בו הרבה שולחנות בכל מיני
וריאציות. וכיסאות שונים. הכל מתפרק וניתן להרכבה מידית. כמו חיי. בערך.
ממלאה, מרוקנת. נמרצת מעט, בוהה הרבה, או להפך. מתקשה לספור. לסכם. אבל
מדי פעם עוצרת ומנסה. לסכם. לאיזה צורך? זה כמו ערימות של ארמונות בחול.
להדק אותן עם מי ים ואז לעמוד מנגד ולצפות איך בא גל ואולי עוד גל ושוטף
מפורר, הורס ומותיר זערורים. זערורים. איזו מילה יפה. לפעמים מכאיבה
לפעמים מרוממת. אפשר לעשות ממנה מחרוזת ולענוד על הצוואר החשוף. מי ששם
לב יכול לראות שהוא מחובר לחזה שגם חשוף ושאינו מכסה את מה שבתוכו ובתוכו
לב שלעיתים קרובות מדי מחסיר פעימה. וכל פעימה היא זערור.
הבוקר פגשתי זערור כזה יושב על עץ ומתבונן בציפור. הציפור ידעה שהזערור
עומד לאכול אותה. אבל היא לא עפה. היא הייתה ירקרקה עם מקור כתום ורגליים
סגולות. ולפני שנבלעה באפלולית דאגותיי היא הבטיחה לי פרח גן עדן.
אני חושבת שהיום בערב יהיה פרח כזה על אחד השולחנות הנודדים שלי. אם יהיה אצלם.

46492162_411303066072660_7969935764806959104_n.jpg


ובכל שנה ושנה

 
  כלבים לא אוכלים מצה. אנשים כן. לפעמים. המצה לא באמת טעימה (אלא אם מרוחה בחמאה או בשוקולד והממרח מנחם) וכבל זאת למה אוכלים מצה כל שנה בשקיקה? כי זה מזכיר טעם ילדות רחוקה,  כשהסבתות היו בחיים ועשו פארפלך למרק וקניידלך בידיים ובערבי חול המועד נתנו מצה מרוחה בחמאה עם תה מתוק מתוק. בליל הסדר של אז היה שולחן כלשהו, אבל אני זוכרת רק את הריחות ואת המהירות בה נאסף הכל כשכולם רק התחילו. היו סיבות. אז לא ידעתי. רק קינאתי. ומה נשתנה היום? לא הרבה. למרות שעשינו כברת דרך וכבר נדמה היה שיצאנו ממצרים, בא גל גדול ופער לוע. חלק מאיתנו נבלע בתוכו אחרים קפצו מעליו ונעלמו, כמו בכל שנה, אחד רכב עליו ועשה מעט כסף בפקקים, אחת ניסתה לגרש את הגל ולקרוא משהו מההגדה בשביל הילד המתוק שייעשה בשבילו זיכרון פסח, אבל הילד רצה את המכונית האדומה הנוסעת לבד כאילו שאין גלים בעולם, ובכלל ילדים עוברים בין הגלים בקלות בדרך כלל, גם כשזה הפסח הראשון בלי אבא, הם שוחים כל כך יפה בין המערבולות שלא יכולתי להפסיק לבכות עד שנתפס לי הגב אנושות. ואם נחזור רגע לכלבים הם זללו את כל השאריות הצמחוניות מתחת לשולחן, ועל השולחן, ולא נגעו במצה. אז לשנה הבאה שתמשיך לעלות על שולחננו המצה ולכל היושבים סביב כל שולחן ושולחן תהיה הליכת יציאה בטוחה בין הגלים שיהיו פתוחים לרווחה, ושלליבותינו תהיה מנוחה וסליחה, בעיקר לעצמנו, על מכות מצרים שעשו לנו ועשינו בחזרה ושיבוא החיבור הזה של כולנו כאחד. אמן
unnamed (17)

פסח 1969.

אז מי צילם? זה שבכיסא הריק?

 


מצד לצד

מצפים ממך דבר מה. אולי דברים. ואת מלאת השתדלות אבל המדרגות שאת עולה בהם נעות למטה, את לוקחת ממריצים ורצה במעלה הנעות למטה וכמעט הגעת ושוב אזלו כוחותיך ואת שוב מוצאת את עצמך למטה, אולי תעלי במעלית מציעים אלו שיושבים בדוכנים השונים למטה, את לוחצת על הכפתור ומזמינה את המעלית. את לא יודעת לאיזו קומה. בקומה השלישית כבר אין כלום ובחמישית כשאת פותחת את הדלת יש שיטפון. את ממהרת ללחוץ על השישית, מתפללת שהמעלית לא תתקע, שני סירי מרק ואורז חמים בסלייך, את פותחת את הדלת ומחכה לך שם יללת זאב. את לא פוחדת. אולי קצת כן. אז את בינתיים ממשיכה לקומה השביעית. את מחלקת אוכל. אהובתך שם, יושבת בגבה אליך. את ניגשת אליה, שמה יד על כתפיה ומנשקת את שערותיה הדלילות הלבנות. היא מפנה אליך את עיני הים האוהבות שלה. לידה יושבים הכלבים שלך. מלקקים את כפות ידיה. מולה יושבים האחרים. האורז יבש מדי אומר האחד. המרק שמן מדי אומרת השנייה. לשלישי ולרביעי נוזל הריר מפיהם וידיהם רועדות. הם לא אוכלים והכלבים מחכים לסימן. אני מחבקת את אהובתי ופונה למעלית. המעלית תקועה. צריך לרדת במדרגות אומרת האחות בקול צרוד. אבל הדלת למדרגות נעולה. אז תקפצי מהחלון אומר המשותק בכיסא גלגלים שהיה פעם בכיר במשטרה. כן, כן, מנענעים היושבים מסביב לשולחן בחדר האוכל הירוק. את מביטה מבעד לחלון. בתי ירושלים מפוזרים על חוף הים. בחלונות דולקות חנוכיות רבות, השמים זרועי כוכבים, אבל גובה הגלים רב. הם כל כך גבוהים עד שהם מסתירים את האופק. את נזכרת בנשימה שלימדו אותך: להכניס שלוש דרך האף, להוציא שבע דרך הפה. שבעה מחזורים. כשאת מגיעה למחזור הרביעי אהובך מנשק אותך כמו נסיך. בוקר טוב. אני יוצא. או שמא היתה זו הארנבת ההיא, שנשקה אותך, שחזרה מפוייסת ממעמקים

חנוכה 2015

הארנב 1

איריסיה קובליו, ששת, 2011, אקריליק.


המוצר

הייתה לי חנות עם חדר אחורי. איש לא ידע על קיומו של החדר האחורי וגם לחנות לא הרבו להיכנס ולרכוש כי המוצר שיצרתי לא שימש לשום דבר שאנשים יכולים להשתמש בו, אף לא כקישוט. זה היה מוצר שאי אפשר היה לאחוז בו ומעטים יכלו לראות אותו, אבל מי שראה היה מיד רוכש ומשלם ממיטב כיסו עבורו. המוצר שלי לא בדיוק היה קשור לבריאות גופנית או רגשית, אבל כן היה קשור ללב. מי שראה ורכש, המוצר הזה היה נכנס ללבו ומתיישב שם דרך קבע.
אף אחד לא ידע שאת הלב שלי הייתי משאירה מאחור, בחדר הסודי, כי שם היה נטען וממנו הייתי מייצרת את המוצר שלי ולכן כשהיו נכנסים לחנות שלי הייתי חלולה. לפעמים מרוב שהייתי חלולה גרוני היה ניחר והיה קשה לי לדבר, ידיי היו רועדות ואף הייתי מאבדת את שווי משקלי, אבל המוצר שלי לא היה בר אחיזה. מי שראה אותו -ראה. ולעיתים קנה. הפחד הגדול שלי היה שיגלו את החדר הנסתר. אבל למעט מקרה אחד שבו אין אפילו בכוחותיי להיזכר, איש לא ידע על קיומו של החדר האחורי שבחנות ההיא.

*

איריס קובליו- המוצר

איריס קובליו- המוצר


אקוורל לילה

 

בעשר בלילה הלכנו לגלידה. בעצם החלטנו לעשות הליכה או לפחות לשבת מעט על
יד האגם בחושך. סגרנו את חדשות ערוצי הטלוויזיה הנוראים. את הכלבון השארנו
בבית. החנייה במרכז הייתה ריקה. אצלי המנגו וניל סרבו להחליק מהלשון לתוך
הגרון. אצלו הטרפל שוקולד נזל לצדדים באופן מטריד. מלבדנו הייתה עוד אימא
עצבנית עם ילדה שמנה וילד משקפופר. היא צעקה עלינו שנדחפנו בתור. המזגן
החזק בגלידריה הגביר את כאבי המפרקים אבל בלעדיו הלחות הייתה בלתי נסבלת
ובכל זאת החלטנו להמשיך לאגם. אני נהגתי ולא פניתי בדרך הנכונה. הכבישים
היו ריקים אבל עם בתים בשוליהם. הוא אמר שזה עדיף משטחים פתוחים כי קירות
עוצרים רסיסים. ובכל זאת הגענו  לאגם שבפארק עם השטחים הפתוחים.
השמועות אומרות שבקצהו מוסתרת כיפת הברזל החדשה. כשהיא הגיחה לשמיים,
לפני יומיים, הייתי המרכז העיר. כולם הרימו ראשיהם בתדהמה לשמי אחרי
הצהרים, כאילו מרכבת המשיח בכבודה ובעצמה עמדה שם למעלה, ואז נשמעו שני
הבומים. אולי גם את המשיח ילוו בומים. ולא שניים אלא עשרות. שיהיו עשרות
ובלבד שיהיו תרועות ולא נפילות. באגם היה ברווזון אחד חום אפור שהתקרב
והתרחק מאיתנו בפה פעור. רציתי לתת לו פירורים אבל לא מצאתי. דגים ענקיים
שחו מתחת לברווז. אף אחד לא היה שם מלבדנו אבל הערבות הבוכיות בשולי האגם
היו יפות ונוגות מאי פעם. דקיקותן הירקרקה צהבהבה התנפנפה ברוח השרבית
הקלה. שבילי ההליכה היו חשוכים והסצנות מחדשות הטלוויזיה של ליל שישי,
הראשון לאוגוסט, ליוו אותנו עם כל צעד.
בחודש האחרון, על הכביש, אני מודדת במבט את הקילומטר הבא לפני. בעיקר אם
ישנם שוליים לעצירה פתאומית. האם הטלפון לידי. התיק על כתפי. האם אני
זוכרת היכן כפתור האורות המהבהבים. לכבות את האורות. לקחת את המפתח. לחפש
קיר או להשתטח. זה לא קורה לעיתים תכופות והידיעה שלא רחוק מכאן זה קורה
לעיתים כל כך תכופות ובעוצמות בלתי נתפסות, לא מפחיתה את החרדה בתוכי
שהולכת ונערמת מיום ליום. ועכשיו
שבת. שש בבוקר. אזעקה. בטלוויזיה משדרים תכניות ילדים. הבת בתל אביב שולחת
את האו.קיי. המוסכם ביננו אחרי כל אזעקה, ואימא שלי מתקשרת: את לבד? לא אימא,
בימי שישי הוא לא עובד בלילה. הכל בסדר. חוזרים לישון. ולא. הכל מרגיש
לא בסדר

איריסיה קובליו, "האגם" אקוורל, 2012

איריסיה קובליו, "האגם" אקוורל, 2012

 

*

 


סליחות בתפזורת

  

סליחה על ההפרעה. סליחה על הטיימינג הנפוץ, סליחה על הבנאליות, סליחה על על שהתכוונתי למשהו אחד אבל יוצא דבר אחר, סליחה על שיוצא דבר אחר והדבר האחד תקוע מהעין ונסתר מהיד הכותבת, סליחה שהדברים האחרים נדחפים לצאת, סליחה שהתכוונתי לטוב ויצא לא טוב, סליחה שעזרתי בתום והכאבתי בתמימות, סליחה שהכאבתי שלא בתום ולא הצלחתי לעצור בזמן, סליחה שהיה נדמה שעצרתי בזמן אבל הזמן המשיך והתגלגל והעצים את הכאב, סליחה שהלכתי בדרך אחת ופניתי באמצע לאחרת, סליחה שמהדרך האחרת שוב פניתי לאחרת, ופניתי לאחור, וקיוויתי לפנים ונפלתי באחור ונקרעתי באחד וייחלתי בשני ונפרמתי בשלישית והותרתי ברביעית והתפזרתי לכל עבר, סליחה שלא הייתי ממוקדת, נחושה, החלטית, חזקה, מכילה, משפחתית, אימהית, רעייה, אהובה, מורה ראויה מתחילת השנה ועד סופה.

סליחה שגנבתי, סליחה ששיקרתי, סליחה שקנאתי באלה שיוצאים לחופשות לעיתים קרובות, באלה שעורכים שולחנות חגים ומצלמים אותם לפייסבוק, באלו שיודעות ללכת על עקבים ורוקדות בחתונות, באלו שנוהגות למרחקים ארוכים. סליחה שקיללתי, סליחה שכעסתי לפחות 365 כפול 2 פעמים בשנה על נהגים בכביש, סליחה על המילים הגסות, סליחה על הקול הצווח, סליחה כל חוסר הסבלנות, סליחה על חוסר החיוך, סליחה על הבוז לשמחה, סליחה על הבוז לגוף, סליחה לקיבה שזבל רב נשפך לתוכה, סליחה לבטן שהתעללתי בה, סליחה לראש שדפקתי במחשבות שררה וזעם, סליחה שלא עשיתי ארוחות ליל שבת, סליחה שעשיתי ארוחות ליל שבת וכעסתי ופירקתי ובעטתי בכל תבשיל שהצליח או לא הצליח, סליחה שלא הייתי ראוייה, שלא הייתי נאמנה, שלא הייתי נדיבה, שלא הייתי יפה. סליחה שלא קניתי בגדים השנה, סליחה שהשתמשתי בכדורי שינה ללא מאמצי גמילה, סליחה שלא שימחתי לבבה תמימה

סליחה שהגזמתי, סליחה שזייפתי, סליחה שהוניתי, סליחה שכתבתי מבלי משים, סליחה שפגעתי, סליחה שציערתי את אלה שאולי קוראים ואומרים לעצמם לא נכון, היית לנו אהובה.

סליחה

הנה אני, איריסיה בת ויקה ואידל מהרצליה, אימא ובת זוג, מטפלת בשני כלבים, אחד שלי ואחד לא, מגיעה עד הלום, ספטמבר 2013, ללא מורה, ללא דרך, ללא קבוצה, ללא חיבור, ללא מקום להניח בו את הלב. ללא לב שיושב בבית החזה ופועם במנוחה, אלא מתרוצץ ככלב משוגע.

אלוהים באשר הינך, פתח לנו שער, לי וללב המשוגע, שנתאחד ונבוא לפנימך, תן לנו שביל. תן לנו נר, תן לנו כוח לצעוד צעד ועוד צעד מחוץ למה שכאן, כי כאן כה נורא

  

הרצליה, ערב יום כיפור, 2013

*

האושר הוא פרפר. עושה את שלו ועף אל מותו. אפריל 2001, נופש בדרך היוגה.

האושר הוא פרפר. עושה את שלו ועף אל מותו.
אפריל 2001, נופש בדרך היוגה.


בקרים עם סקאיי (למרגלות ההר)

אוגוסט. סימנתי את כל האיקסים האפשריים על יולי. על החצר הקטנה המקורה שלנו סוגרת צמחיה. כמה כיסאות פלסטיק מפוזרים. שולחן עץ בצבע תכלת יוונית ועוד שלושה כיסאות תואמים. מלבדם שום דבר אינו תואם. אני לא מצטיינת בהתאמות. אבל עכשיו אני מתאמנת על איקסים של  אוגוסט, הפוך מכל מה שאני קוראת ומנסה להפנים מתאוריית "כוחו של הרגע הזה".

הנה אני מטפסת על הר. אני רק למרגלותיו עדיין, למרות שנשימתי כבר קצרה ותקועה, במיוחד בערב, אחרי טיול ממושך ובלתי נפסח עם סקאיי, כלב הרוח שלי. בטיול הוא רוצה מאד להשתחרר מהרצועה ולרוץ עם הכלבים האחרים שגדולים ממנו פי שש. לפעמים אני משחררת. ואז שערותיי נושרות מדאגה. הוריקן מסתחרר מול עיניי ותמיד אני בטוחה שכבר לעולם לא אתפוס אותו ואם אחר יתפוס אותו, העדינון הזה יתרסק לחתיכות או ייעלם אי שם בין חלקיקי היקום האכזר. מדי פעם מגיעים פקחים. עיניהם רעבות ורוטטות. כולם אוספים את הכלבים ונעלמים כלא היו. ברגע קטן של הקלה אני אפילו מצליחה להריח את הדשא שנקצר לפני כמה ימים, את שיכבתו הזו ששורדת מתחת לשלוליות השתן והדברים האחרים שיוצאים מהכלבים ובעליהם לא מספיקים או לא רוצים לאסוף. ופתאום כפלא, גם סקאיי, קשור ברצועה, הולך  לצידי, פחות או יותר, כי  הוא מושך ומושך כאילו הייתי מזחלת והוא שלושה סוסים כחולים. אנחנו מגיעים לחורשה ואני מנסה את אפי. לרגע אני אפילו מריחה את מחטי האורן ומניפת אושר זעירה נפתחת בלבי. אני מתיישבת על הספסל המעוצב. לעירייה היו כוונות מצויינות כשעיצבו את הפארק הקטן הזה בשכונה שלנו אבל הוא סובל מהזנחה קשה. וגשם אין כאן. ולא יהיה בשלושת החודשים הקרובים. ולא משב קרירות. והריחות מהבילים על העור. פעם הייתי יכולה להריח דרך כל נקבובית בעורי. זה לא תמיד היה נעים אבל היה עונג בלתי ניתן לתיאור כשהייתי עוברת תחת יסמין למשל. לא זוכרת ממתי הפסקתי לדעת את ריח היסמין. והיערה. והתאנה. הכל נהיה בליל אבק.

אבל בבקרים אני יוצאת לחצר עם קפה וכמה קרקרים. סקאי מתכרבל מולי. אלו השעות הרגועות ביותר שלו. הוא בודהה קטן. הוא התגלמות הרגע הזה. ואני מסתכלת עליו באהבה שאינה ניתנת לתיאור במילים אלא רק באצבע אחת, הנעה מצד לצד על מסך אייפון קטן, מציירת אותו, כל עוד הוא כאן אתי, כל עוד אנחנו כאן, נושמים, לרגלי ההר הגדול, שרק התחלנו לטפס ומי יודע מה בפסגתו. אומרים שהמראה המרהיב בעולם, המטהר בעולם, השמיימי שניתן לתפוס בתודעתנו האנושית.

וברגעים אלו אני חושבת על הנזירה הבודהיסטית טנזין פלמו ועל אימא שלה. על אימא בעיר הגדולה, בחיי העולם הזה, ועל בת שגרה אחת עשרה שנה במערה בשלג ההמלאייה, לבדה.

הבוקר ציירתי את סקאיי, אחרי שאכל שלושה קרקרים והסתכל עלי בעיני האיילה שלו. מאחוריו הבריקו העלים הירוקים. הצבעים הדיגיטאלים מגזימיים בזהרם ועליזותם. ואני קוראת לעליזות הזאת להכנס לזרימת הדם שלי ולשחררני לזמן מה

זה הציור מהבוקר:

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

וכאן יבוא אוסף של תנוחות בוקר ממלאות השראה מהכלבון שלי סקאיי -לייט, גרייהאונד איטלקי ללא כל תעודות, אך מצטיין להפליא בכל תחומי הקיום של כלב: מאהבה ללא תנאי ועד שובבות קיצונית חוצה כל גבול…

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Digital Iphone paibting, 2013

Iris Kovalio, Digital Iphone paibting, 2013

*

Iris Kovalio

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

Iris Kovalio- Digital painting

*

*


טוּרְקִיז

 *

כְּאִלּוּ שֶׁיָּצָאתִי בְּחָמֵשׁ לִפְנוֹת אוֹר אֶל הַיָּם

כְּאִלּוּ שֶׁנִּיתַּקְתִּי מִן הָאֲדָמָה אֶל תּוֹךְ הַיָּם

כְּאִלּוּ שֶׁשָּׂחִיתִי בְּעֹז אֶל גַּל הַר הַיָּם

כְּאִלּוּ שֶׁהָלַכְתִּי עַל חוּטֵי קֶצֶף הַיָּם

כְּאִלּוּ שֶׁבָּרָאתִי אֶת צֶבַע טוּרְקִיז הַיָּם 

כְּאִלּוּ שֶׁאֲנִי

מַה חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי

.

.

איריס איריסיה קובליו, 2013, אקריליק על עץ, 30x80

איריס איריסיה קובליו, 2013, אקריליק על עץ, 30×80


מגשים החלומות ושומר החלומות

 

למגשים החלומות היה מעיל רחב עם כובע צילינדר ומַטֵּה שאינו מקל הליכה

לשומר החלומות היתה גלימה עם כיסים, שאינה מכסה את רגליו היחפות

 

-באתי להגשים לך חלום. רק תבחר..

-הממ.. אפשר מחר?

-חלומות מגשימים היום

-אז בעוד שעה?

-אין לי הרבה זמן..

-תן רק לגמור לשתות את הקפה

-לא, מייד. אחרת מישהו אחר יחטוף את החלום שלך

-המממ

-אני זז

-לא, חכה רגע

-אני לא מחכה, אתה הוא זה שחיכית הרבה זמן לחלום שלך שיתגשם

-כן, אבל…

-אין אבל בהתגשמויות

-ומה אם זה לא יצליח?

-אין פה מה להצליח. זה או חלום או מציאות

-ולא יכולה להיות מציאות לא מוצלחת?

-זה כבר סיפור אחר וזה לא בתחום שלי

-אז אתה רק מגשים?

-כן

-בלי תעודת אחריות או משהו כזה?

-האחריות היא עליך

-אוי לי.., אני פוחד מאחריות

– אחריות זה לא בילט אין בהגשמה

-אז אולי השגחה?  לווי? אימון?

-לא חביבי, עכשיו או אף פעם

 

שומר החלומות קם, נעמד על רגליו היחפות והחל לחפש בכיסים. בכיס הקדמי מנמנם חלום גדול. כולם חושבים שיש לו כרס או שהוא בהריון, אבל זה רק חלום. חלום גדול מאד. והחלום הזה ישן עמוק ולא רוצה להתעורר. בכיס מעליו שוכן חלום קטן. צמוד לפעימות הלב. את החלום הזה אי אפשר להזיז ממקומו שמא ישבש את קצב פעימות הלב. בכיס  שליד הצוואר גר חלום צמא במיוחד. הוא כל הזמן מבקש עוד שתייה, אבל מסרב לזוז ממקומו. בכיס השרוול של היד הימנית שוכן החלום האמנותי ביותר. הוא כל הזמן זז וזז והיד קופצת ללא הרף. החלום הזה נראה כמו יד של צייר שלא נחה לרגע. עשרות ציורים נפלטים מהכיס, היישר למגירות השידה הנעולה. בכיס האחורי שוכן חלום ישן. הוא כל כך ישן ומקולף ודהוי עד שכמעט ואיבד את צורתו. בכיס הפנימי חבוי חלום נועז. ובחלום הנועז הזה לא נוגעים כי הוא חושף שיניים בכל פעם שמנסים להכניס את היד פנימה. אבל בכיס התחתון…

 

בכיס התחתון, קרא שומר החלומות למגשים החלומות שהחל להתרחק, יש לי חלום שמח שרוצה לצאת.. חכה רגע, הנה, הוא מכשכש בזנב, הוא מוציא את הראש, הוא קופץ..

מגשים החלומות חייך,  הניף את המטה וקד קידה. מתוך כובעו הגבוה קפץ כלב רוח קטן, בצבע כחול אפור, צבע ענן קטן של גשם, החולף במהירות בשמי תכלת.

שומר החלומות הושיט זרועותיו ואסף אליו את השמיים .

איריסיה קובליו, אקריליק  על עץ, 2013

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, 2013


מכתב בוקר עם ספר בחצר

 

שאלת אותי מה אני עושה כיום. אמרת לי שאת מחפשת אותי לפעמים ברשת, ואת מוצאת, לא מעט, אבל מה עם החיים? האם יש לך תערוכה בקרוב? מזמן לא היתה לך, או ספר אמן, עכשיו יש טרנד כזה, אנשים עושים לעצמם ספרי  אמן, אמנם הוצאת בעבר כמה ספרי אמן, אבל העבר עובר מהר, האם את מציירת בקו מסויים? סדרה? נושא? האם את מתכוננת לדבר מה? האם יש לך סדר יום? האם יש לך סטודיו? לא התראינו מזמן. פעם היינו יושבות מדי פעם בבתי קפה ומקריאות שירים, האם את עדיין כותבת? האם יש לך חברים? מתי היית לאחרונה בתל אביב? לא שתל אביב היא משהו

 ובכן יקירתי, אני חיה בפרוור, לא מספיק פרוור בעיניי, הייתי רוצה לגור בקצה ממש, בשולי שדות ויערות. ואני מציירת רק לפעמים, אין לי קו ונושא וסדרה. אני מציירת לפי המיית הלב. אין לי תערוכה בקרוב ולא ספר אמן ואיני אוספת כספים ברשת לקדם פרויקטים ואיני מגישה לתחרויות ופרסים, ולא, אין לי "סטודיו". הסטודיו שלי זה החיים. כלי עבודתי מפוזרים פה ושם. והם לא רק צבעים ומכחולים. אני מלמדת ציור בצבעי מים כמה פעמים בשבוע ושמחה להביא הביתה קצת פרנסה ואני כותבת הרבה פחות. יש לי גור לגדל, כלב רוח מיוחד, והוא ממלא שעות רבות של התבוננות ולמידה. כשיגדל אולי נעבור לשולי השדות, שיוכל לעוף מהשדה אל היער ובחזרה, לצוד את מה שחייב לצוד ואז לטפס על עץ התאנה שבחצר, להניח ראשו בין עליה הריחניים המנחמים. זה יהיה קיץ והעץ ייתן פרי גדול ומתוק במיוחד. אני אעשה ריבות לכל המשפחה והכפר. יהיה לי שיער לבן ואני אהיה זקופה וחזקה ולעולם לא יכאבו לי הרגליים. לפנות ערב אצעד שישה קילומטרים בין השדות, ותמיד כשאחזור תחכה לי ארוחה חמה בבית, שבן זוגי בישל, כי אחרי שסיים את כל הלימודים השונים והמשונים שלו, החליט להתמקד בגידול עצמי ובישול אורגני והוא ממש יצטיין בכך. אבל בינתיים אני מציירת לפעמים עציץ שהוא מביא לי, או אגס סמוק, או זר וורדים שמחזיק יותר משבוע. לפעמים כשכלב הרוח שלי רגוע אני רושמת אותו ישן. הייתי רוצה לצייר את הבת שלי לעיתים קרובות יותר, אבל היא גרה בעיר אחרת ולה חיים משלה. אולי פעם נגור כולנו באותו כפר, כמו שההורים שלי גרים באותה עיר פרוורית, על-יד כל הילדים והמשפחות שלהם.

אני שמחה שיצא סוף סוף הספר היפה שלך לאור. קראתי היום ממנו בחצר. השעה הייתה מוקדמת והעצים המעטים, הדלילים עדיין, היו מלאים בצפרים. באוויר היה ערפל האופייני למפגש בין שתי עונות והקפה היה טעים במיוחד. היה מספיק חמים כדי לשבת בחצר בלי גרביים, אבל בכל זאת נזקקתי לשל על הכתפיים, מעל בגדי השינה שלי. כלב הרוח שלי התפנק במרבצו (עדיין מעולף משנת לילו) ובן זוגי התכונן לעבודת יומו. עכשיו אני לבד. עוד מעט אכנס לחדר הרחצה ואתחיל את יומי. אני מודה לאל שעדיין כולנו בריאים, (ומתפללת שייתן בריאות לכמה אנשים קרובים שזקוקים לכך) שישנה פרנסה וקורת גג, שיש אלוהים, ושמדי פעם מגיע לידיי ספר טוב.

איריסיה קובליו, צבעי מים, הרצליה, 2013

איריסיה קובליו, צבעי מים, הרצליה, 2013


<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: