אסלה פרטית

יום ראשון, 22.1.23

הדבר הכי נהדר ניסי ומוגשם שאני הכי מרוצה ממנו כיום זה שיש לי שירותים ומקלחת פרטיים. נכון. קטן. כיור קטן משפריץ ומאד לא מפרגן, קירות מתקלפים , מקלחת מעפנית, אבל זה הכי מפנק בעולם שיכול להיות לי, שהיה לי אי פעם. אסלה שרק אני יושבת עליה. אין דבר יותר מוגשם מזה בגילי המופלג. אין. מקלחת זה עוד איכשהו דבר שאפשר לחלוק. אבל אסלה… אין בעולם יותר מזה. ובגלל זה רציתי לעבור לחריש. אחת הסיבות. כי הדירות שם עם חדר שינה ושירותים מקלחת פרטיים. ופתאום הבנתי שאני יכולה לעשות את זה פה. בחיים הנוכחים שלי. בבית הזה. ושתהיה הארעיות ככל שתהיה. גם אם אני מחר עוברת לחריש. את זה הגשמתי: אסלה פרטית. מעניין שאף פעם לא כתבתי את זה ככה ברשימות המשאלות האינסופיות שלי שמדי פעם נכתבות, חלקן מתגשמות וחלקן לא. אף פעם לא כתבתי אסלה פרטית. כן כתבתי עשרות פעמים לעבור דירה. ולא עברתי. עברתי פעם אחת ודי נכשלתי בזה וחזרתי עם הזנב בין הרגליים. בפעם הבאה אצליח יותר. הכל לא באמת בשליטתי. אלא הכוכבים, התכנית האלוהית, קרני היקום, המגנטים, האור הגדול, החיק.

היום שמעתי ברדיו שללכת לחיק הטבע זה גם חיבוק . חיק. והלכתי. לים. עם סקאיי. לים של הרצליה. וישבתי על החול וסקאיי רץ לכוון הגלים וחזר ורץ וחזר וחפר וחפר וחפר והחול היה נעים וחמים והשמש ליהטה בפנים, שמש חורף קייצי, והיה דווקא נעים שסקאיי היה, בבדידות ובכאב הגדול, אחרי הטלפון הקשה עם אבא.

שבו אני שוב מתעמתת איתו על היחסים ביננו, על העמדה העקשנית, הצינית, השתלטנית, הלגלגנית שהוא מפנה כלפי כל חיי. אז אני לא חסרה לו. אז אני לא קיימת כבר עבורו. הקריב אותי על מזבח האגו.

הים. קולות הים. מראה הקצף. והכחולים המתחלפים. כן, אני רוצה מרפסת בקומה החמישית שישית מול הים. כמו בדירה שויתרתי עליה. בדיוק כזו מרפסת. אני אמצא.

עננה

על ארבע וריאציות בצבעי מים 
ועל עננה, מערבולות והרהורי ערב חג

בערב חג ישבתי עם עטרה קרוב לגלים ואיתנו ישבה עננה. עטרה ספרה לי איך בדיוק באותה נקודה היא פעם טבעה שם וניצלה ואני ספרתי לה איך אף פעם לא נכנסתי לים למעט פעם אחת בחוף האשרם שבאי גן העדן בבהאמס ואיך ריח הטורקיז המתוק רצה לפתות אותי להישאר בתוכו אבל באותה שניית מחשבה נזרקתי בפראות אל החוף, והוא אמרה שהיא בלתה שעות רבות במים בצעירותה ואני חשבתי על צעירותי, על סלידתה של אמי מחול "מלוכלך" ורעש הגלים, והיא ספרה לי על שעכשיו, אחרי 800 שנה, מ' רוצה לפגוש אותה כאן בדיוק בים ושהיא תצטרך בשביל זה לעשות מתיחת פנים ואני אמרתי לה שדווקא פניה יפות מתמיד, אבל שתינו שתינו המון אלכוהול ומילאנו את גרוננו בהמון עשן ושתינו שכחנו איך מביאים את בלויי השרירים לאורגזמה קלילה, והעננה ישבה וישבה ולא הזיזו לה אדי האלכוהול וערפל הסיגריות ואני ספרתי לה איך בכל זאת הדבר הכי אהוב עלי בעולם זה לצייר את הים עד אינסוף, למרות הכל, ולקרוא סיפורי מערבולות וטביעה ואיך ושאני פוחדת מדגים למיניהם ומעולם לא אכלתי כל דג למינהו ולא שרץ ים אחר, והיא אמרה שהיא מאד אוהבת לאכול שרצים וצדפות, וגם אני אוהבת צדפות, במיוחד את אלו שפגשתי פעם אחת בצפון מיין על החוף, כשנסעתי לבקר את המורה שלי ניל ווליבר, עשר שנים אחר שנפרדתי ממנו באוניברסיטה, והוא כבר היה תשוש אבל לקח אותי ואת אהובי לשדות בלו-ברי שלא ראינו כמותם ואולי כבר לא נראה, ואז הלכנו לצימר על שפת הים והיו שם צדפות בצבע זהב ורוד פניני, ולקחתי אחת שהיא עד היום טמונה בשידת הציורים שלי במגירה העליונה, ביחד עם שבר מכוס החתונה שלנו, אז עטרה שאלה כמה פעמים היית בבהמאס, אמרתי לה שש פעמים. זה חתיכת מספר פעמים לחיים מפותלים שיש לי. מה עשית שם היא שאלה, למדתי. שירתתי. ציירתי. את מי שירתת? היה לי גורו והזמן ההוא היה מהמאושרים בחיי. אפשר לספור על יד אחת את המקטעים המאושרים בחיי הארוכים. איזה ארוכים, היא שאלה, אצלי הם יותר ארוכים. והעננה פתאום צחקה. נראה לי שבשלב זה כבר שלושתנו היינו שיכורות וביקשתי ממנה שתשמור עלינו בזמן שאני נוהגת הביתה. העננה עמדה בהבטחתה וחשבתי לעצמי שאולי היא סוג של סוכה, כי חג סוכות עכשיו ולמרות ששתינו רחוקות מכל על זה אלפי שנות אור.

*

איריסיה קובליו, צבעי מים, ספטמבר 2018

*

*

*

*

לדייק את עצמי

העניין הזה של מחיקת ציורים, שינוי או להחליט לנקות את המחסן. אני מתכוונת לרוב הציורים הגדולים, על בדים או עץ, שצויירו בזמנים מסויימים, חלקם טובים מאד (להם אני מתקשה לחרוץ גורל) וחלקם היו כעין סקיצות לא מוצלחות לרעיונות מסויימים שהגיע זמנן להימחק. וזה בסדר.

לפעמים הסקיצה שמתחת היא השלד. הפעימה שלא חדלה כשהגוף משתנה. זה כמו מוות של גוף אחד וקבלת גוף אחר שבנוי על אותה נשמה. וזה בסדר לדייק את עצמי.

הנה אחד כזה.

המקום: אשרם ליוגה באחד מחופי איי הבהמס. הייתי שם שוב בקיץ האחרון לאחר נתק של עשור. הציור הקודם היה סקיצה לזיכרון לא מוצלח מהדבר ההוא. המחיקה והבנייה מחדש הוסיפה חומר ורוח שלא יכולתי לגעת בהם לפני הביקור האחרון. חזרתי עם עשרות צילומים וצבעי מים שציירתי בחוף עם זריחה או לפני הזריחה. אחרי שחזרתי היכה הוריקן עצום את המקום. זה טילטל אותי. בסטודיו שלי בהרצליה ממשיכה לצייר משם. חלק מהעבודות על מצע חדש לגמרי, אבל זה אחד עם היסטוריה עמוקה.

אקריליק על עץ 30×80 cm

כמו ים בסלע

איריסיה קובליו, אקריליק על בד, 2015

כַּדּוּר הָאֵשׁ

נִבְלָע בַּהֲמֻלָּה הַכְּחֻלָּה

הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה בִּמְהִירוּת

מַה שֶּׁהָיָה וּכְבָר לֹא יִהְיֶה

מַכֶּה בִּי

כְּמוֹ יָם בַּסֶּלַע

*

מתוך ספרי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה", 2014 "אבן חושן"

איריס קובליו, 2010 , אקריליק על בד

ים לאורך. נמכר

לצייר ים לאורך זה לא מובן מאליו. ים בשבילי הוא  מרחב .התרחבות. אופק הנמתח לרוחב. אדוות מקצה לקצה. לפני שנתיים שלוש נסענו למיקונוס לחופשת סוף קיץ. מחדר האמבטיה נראה הים היווני מחולק לשלושה חלונות לאורך. ישבתי על השיש שעל יד הכיור בחדר האמבטיה והתבוננתי מוקסמת בטרילוגיה בגווני הכחול והבוהק, איך חוצה ספינה מחלון מלבני אחד לשני ונעלמת. 

* 

אז לצייר ים לאורך, באקריליק על עץ צר למשל, מבלי לצרף לו אולי עוד שניים, כטרילוגיה, זה ללכת נגד כוון השעון, נגד כוון המשיכה, נגד כוון הלב.  ובכל זאת הלב התעקש. שלוש שנים קדימה בקע לו זיכרון מאופק של ים, אשר הרחיב את לבי והפך את קרבי נפשי, ים מקצה עולם קאריבי, אי שם, באי גן העדן. הייתה שבת והקשבתי  להקלטות של מנטרות מפי נזיר שפגשתי קרוב לאופק ההוא. הציור הזה התגלם לתוך השבת והתעקש להיות לאורך

 *

בתערוכה שלי "גלי קול" הציור הזה היה בספק במהלך התלייה של האוצרת. נאמר שהוא גורע מהאחרים. צבעיו העזים לא שייכים. הוא יבלע את האחרים. לבסוף מקומו התפשר על קצה המסדרון, מקום מוסתר מהמראה הכללי של החלל. 

 *

לפני כמה ימים אישה אחת נסעה למרחק והגיעה לכאן, להרצליה, לראות אותו. האורך התאים לה והיא רכשה אותו. עטפתי אותו כעולל בן יומו היוצא מבית היולדות. אני לא מתווכחת עם אוצרות ולא עם רוכשות. לכל דבר יש מחיר. ואלוהים. מישהו אחד לוקח ומישהו אחר נותן. ואני ממשיכה.

גם לאורך

 *

בספר החדש אני צריכה לבחור ציורים לאורך. ושוב אני מנסה ים לאורך. זה לא מובן מאליו. פעם אחת, בקיסריה, עמדו שני אנשים בטיילת ודיברו על האופק. אחת רצתה מעבר לו והאחד אמר שהאופק הוא הגבול. את הגבול הזה היא מנסה לפרוץ  שוב ושוב. 

 

 

ובכלל נוף לאורך חייב להיות מושלם אחרת הוא כמו טעות של הבריאה.

אבל טעויות הן הכי סיכוי שלנו לגדול. הן הגשרים הקטנים שעליהן אפשר לדרוך לרגע כדי להגיע מעבר לאופק

*

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, 40×80 cm

לחפש את תדר הים המשכר

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על ניר

כשלמדתי מוזיקה הייתי מכורה לדיביוסי. המורה שלי באקדמיה למוזיקה, פרופ' אנדריי היידו, דיבר על מהלכים הרמוניים שנוסכים הרגשת שיכרות. מדי פעם הייתי נפגשת במהלכים הרמונים כאלה אצל דביוסי. כלי הדם היו מתרחבים והרגשת עיקצוץ נעימה, או דגדוג מענג התפשטה מן האזניים לחלל הראש ומשם לכוון הלב והבטן. לפעמים הייתי מגיעה לפיק ברכיים של ממש.

במוזיקה שחיברתי בזמן היותי תלמידה במגמה לקומפוזיציה ניסיתי לתת למהלך הזה, של שיטוט "משכר", זמן שהות מוסיקאלית ארוכה. אצל דיביוסי המהלכים האלו היו קצרים מדי. המוזיקה שלו אינה נטולת דרמות ורגש קיצוני. חוקי התקופה האימפרסיוניסטים חייבו הגיון מוזיקאלי מותאם ואילו אני חיפשתי מישורים עילאיים.

במוזיקה שלי ניסיתי לחבר את אותם הרמוניות מרחיבות כלי דם ללא כל השתעבדות לחוקים ועם שינויים זעירים ביותר. זה לא היה חדשני כמובן. עשו את זה במינימליזם (מג'ון קייג' ועד פיליפ גלאס)  והשימוש במוזיקה אלקטרונית המשלבת תדרים מסוימים התרחב עם הזמן ואומץ בחום ע"י נויירולוגים חוקרי מוח מצד אחד ומצד שני מחברי מוזיקה לצרכים "רוחניים" כמו מוזיקה למדיטציות, הרגעה, הפרעות קשב וריכוז וכו'.

כשעברתי ללמוד ציור, המורה שלי ניל ווליבר לימד אותי לשהות בטבע. להתבונן. לתרגם את מה שאני רואה לצבע. הייתי זקוקה לשקט. לקולות של הטבע. גרנו בחווה מוקפת יערות ומושלגת בחורף. הייתי עירונית עד אז והקולות החדשים חדרו וחיברו את האצבעות שלי לקנווסים.

מאז עברו הרבה שנים. לא הלחנתי מוזיקה אבל חיפשתי את התדרים האלה שנארגים בתוך קולות הטבע ונאספים לצלילים ממכרים המשתנים באיטיות ולפעמים מצטרפים לאותה הרמוניה משכרת של דיביוסי.

לפני עשור הייתי מכורה לשדות. הייתי מציירת במקום מסויים באיזור לטרון שוב ושוב ושוב את אותה זרימת שדות הנפגשת באיזשהו מרחק היוצר את התדר הפנימי המענג. ואז נפגשתי בים של הבהאמס, שהוא לא ים של נופש עבורי, אלא מהות נפשית הקשורה לתפיסת מציאות. הים כאן בארץ מאד שונה. וגם לא. המשותף הזה הוא הנחקר אצלי בציור הים. התדרים של פני המים מרתקים את העין והתרגום שלהם בציור מנסה לתאר את ההתרחבות המתרחשת בתוכי בזמן הקשבה לצלילים ותדרים מסוימים. מה שנקלט ועובר דרכי הוא אותה שפה סודית שאותה אני מנסה לפענח. שפה סודית של מה שאנחנו מפרשים כקיימות. כמציאות.

*

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על בד

*

ציורי ים נוספים כאן

וזה ציור שקשור בדיעבד ליצירה הים מאת קלוד דיביוסי

איריס איריסיה קובליו, פברואר 2015, אקריליק על עץ

*

מזמינה להפליג אתי

*

פוסט שמתחיל במחיקה, ממשיך במוניטור ומסתיים בגן

מנסה לעשות תרגיל. להסביר לעצמי שכאן בלוג. סקיצות. לא מחייב. תמיד אפשר למחוק. וזו הבעיה. הנטיה למחקנות. אני לא ממש מוחקת, אלא מסירה מהרשת. מסירה מהמסך. טומנת בתיקיות. מסירה את התיקיות מהלוחות הגלויים. לפעמים מהמחשב כולו. שומרת בדיסק און קי. שמה בקופסא. ואת הקופסא בתוך קופסא אחרת. ואת האחרת במגירה. שבמחסן. לפעמים מכפילה. אחת מטילה בים. ים. ים.

אקריליק על בד

כשהים מפסיק להיות ים והופך להיות מוניטור.

אקריליק על בד

פעם השתתפתי בסדנת איי אם "מתקדמים". כל אחד קיבל סטיקר. שלי היה "מחבלת בהצלחה". הייתי צעירה מאד. היה לי לא נוח עם האמיתה הזו. עם השנים ראיתי איך המנגנון הזה מפעיל אותי. חיית חוף. הולכת לצדדים. הולכת קדימה. הולכת לאחור. מזנקת. נופלת. צועקת מהתחתיות בחצי קול. נוסקת

אקריליק על עץ

חוזרת לרגע לאי גן העדן. לפעמים געגועים כה חריפים עם כאב אחוז במעטפת הלב. מה שהיה לא יהיה. אבל הצלילות. והצלילים. זיכרון מאהבה גדולה. נפגשתי בה, בחלקיק מצאצאיה לפני שבוע.

אקריליק על עץ

וחזרת לכאן. העכירות מצטיירת יותר טוב מהצלילות. האפרוריות מחסלת כל פרספקטיבה. את האופק האינסופי אי אפשר לתאר ממש. הכל הופך לסיסמסוגרף הנפש

אקריליק על בד

מה רציתי להגיד? שאם לא הייתי חיה בעכירות מאובקת, מייבשת, עם הבזקים צלולים עזים הבוקעים כקרניים מבין ענני החיים הכבדים והמעיקים בארץ הזו, אולי לא הייתי מסוגלת באמת לצייר. או לא היה בי הצורך לצייר. כי צלילות מתמשכת היא פלא שמעבר לכל תיאור. ואיך אפשר להפוך את הירח שחותך במדויק בים השחור (אכן בים השחור) לחותך גם בשמיים של הנפש. אולי להחסיר אותו. להחסיר אותו כך שלא ישאב אותי שוב מכאן למקום הלא נכון * אתמול מישהו אמר בטלוויזיה שאין בחירה שגוייה. כן. מסכימה. לא. לא מסכימה. גם אם למדנו מהסבל-  הצלקות חרוצות על פני הגוף הפיזי. הגוף הנפשי. אולי רק ברוח הן מתפוררות והופכות ל כלום. שיר מהספר שלי" מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה" *

לַצַּלָּקוֹת יֵשׁ נְטִיָּה לְהִתְעוֹרֵר

בְּפִתְחוֹ שֶׁל גַּן

אַתְּ מְנַסָּה לוֹמַר דָּבָר

וְהַמִּלִּים מִתְהַפְּכוֹת לַצַּד הַשֵּׁנִי

קוֹלֵךְ נִשְׁמָע כְּלַעַג הָעוֹרְבִים

*

ובמוניטור, או הסיסמוגרף, גן וים הם אותו הדבר בעצם

* אפשר לראות בקישור הזה לפייסבוק שלי את ציורי הים בפריסה

על ארמון חול, עץ זית, צלקת וים זר

יש לך רגישות מיוחדת באזור מסוים. היא נפתחת ונסגרת לסירוגין. כמו צלקת שלא נתפרה והודקה היטב. היא יכולה רק להאדים או רק להתנפח והיא יכולה להיפתח, לדמם ואף להזדהם. את מנסה אנטיביוטיקה כזו או אחרת. לפעמים זה עוזר. הצלקת כמעט נעלמת. נעלמת עד כדי שאת, למשל, קונה בקיני ונכנסת למים באיזה ים זר ושוחה. מים צלולים בצבע טורקיז וריח מתוק של פרחי קטורת עושים לך את זה. את שוחה ומאבדת משקל ורגש. את צפה מעל כל צלקת ועל כל מה שמרכיב אותך מחוץ למים.
ובכלזאת
את מוצאת את עצמך מחוץ למים
כעבור כמה דקות בלתי ניתנות לספירה
על החוף את מתמכרת לשמש. השמש מלטפת את עצמותיך. אפשר להגיד מפייסת. מדביקה מעט את הסדקים של החורף, מכסה בחומה כמו בחול ארמונות. ארמון יפה ומנחם נערם על החוף הזר. המים מפכפכים על ידך, לפעמים במקצב הנתפס כיחיד לפעמים במקצב דיבור, אומרים לך משהו הגלים האלה. אולי משהו חשוב. אבל את בחופש. את מדברת בשפה אחרת. את לא פותחת ערוץ להבין את שפתם. את עייפה. את רק רוצה להיות טמונה תחת החול הרך הוורדרד החמים ולהיות באי זמן, אי כלום

אבל את מנומסת. את כל כך מנומסת. הרי זה בניגוד לכל תסריט מקובל, את לא יכולה להישאר טמונה. את קמה, מתנערת ושמה חולצה ארוכה ומשמיעה איזה קול או שניים. אתם שניים. עולים במדרגות לחדר. עולים במדרגות למטוס. במדרגות לדירה, פותחת את הסורגים לגינה הקטנה ומופתעת שהיא כה ירוקה למרות שלא הושקתה שבוע, והרי בחוץ 35 מעלות ללא הפסקה.
בגינה הקטנה שהיא בגודל של חדר בערך, שתולים שלושה עצים וכמה שיחים הסבוכים אלו באלו כי צפוף. לא את זו ששתלת. הם היו כאן לפניך. לפעמים את מסתכלת עליהם, על עץ הזית ואומרת: עכשיו אתה שלי. אתה בתוך הגדר המקיפה את מה ששלי. והעץ מחייך לעצמו ובטח מושך בכתפיו כאומר נחמד להיות ספור כרכוש. היא דווקא חמודה, זו שיש לה כביכול בעלות עליי, היא משקה אותי, גוזמת את ענפיי והכלבון שלה אוכל בתאווה מנשורת הפרי שלי. אני מסתיר לה חלק נכבד מהרחוב האחורי המכוער. נניח שמכוער. ההגדרות של העולם האנושי: רכוש, יופי, כיעור, קיץ ,חום, יולי, לחות, אי אפשר לנשום, יום, אורחים, לילה, נדודי שינה, צפרי בוקר, קפה בחצר, רגיעה לשעה
הכלבון נרדם על הכיסא לצידך והשכונה מתחילה להתעורר בחריקותיה. הצלקת שדיממה אתמול נסגרה במפתיע. את מחפשת אותה על הלוח. משהו מחק אותה כאילו נכתבה בגיר.
רוח קלה בחצר. את נושמת. מתפללת לעוד שעה של חסד
*

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2014

*
*
*
*
*
*

דברים לעשות בכרתים

1. למצוא מקום מספיק גדול ומגוון, עם חופים פרטיים, ולא לצאת ממנו כמה ימים
2. לא לשכור מכונית, אופנוע טרקטורון, או אופניים
3. ללכת לים לפחות שלוש פעמים ביום ופעם אחת בלילה
4. לשחות בים ולא להפסיק להריח את המים ולהתענג ממתיקותם ולא להבין איך במרחק כה קצר מהים הזה ישנו אחר כה מלוח ועכור וקשה
5. להתפעם מהשילוב האינסופי של חמניות זהב גבוהות בין מידרונות בוגנוויליות סגולות בוהקות, הרדופים צהובים ושיחי ורדים לבנים מטפסים על הבתים עד הגג
6. להגיע למלון בלי מזוודה שנתקעה אי שם בדרך, לשמוח מזה וללכת לכפר לחפש בגדים ושאר דברים בסיסיים, למצוא חנות אחת, היחידה בעצם, ולקנות בגדים קיציים יפים וקלילים
7. לקבל את המזוודה אחרי כמה ימים ולראות כמה הרגלים מיותרים אנחנו סוחבים ממקום למקום
8. לקום מוקדם בבוקר להליכה ולמצוא שביל נסתר המוביל לחוף פרטי סודי של מיוחסים, לרדת לחוף שאין בו אף לא אחד, להתיישב על כיסא הים בשעת גאות ולצוף בטורקיז שלא ייאמן הזה
9. לאכול עגבנייה יוונית עם המון שמן זית
10. לקחת אייפד ולא לקרוא אף לא ספר אחד שהורדת
11. לטפס על איזה צוק עם האייפד כדי לצייר משם ולא לצייר כלום רק להקשיב לגלים
12. לא לכתוב מילה, גם לא אימייל לחברה
13. ללכת לכל מקום עם כובע פרחוני
14. לשבת שלוש שעות במרפסת מסעדת חוף שוממת, להסתכל על הסירות הקטנות הצבעוניות מבלי לרצות לצייר אותן
15. לא לשאול את עצמי אף לא שאלה אחת
16. לתת לזמן לזלוג
17. לאכול ארבעה קינוחים בסוף כל ארוחת ערב

*

*

*

*

*

*

*

צבעי מים, ציור, התשוקה לתרגם לחומר את מה שאינו

צִבְעֵי מַיִם הֵם אִיִּים הַמַּבְלִיחִים מֵעַנְנֵי שַׁחַר בִּסְתַו
הָעַיִן הָאוֹסֶפֶת אוֹתָם מְמַהֶרֶת לַמִּכְחוֹל הַמְּמַהֵר לַדַּף הַמִּשְׁתּוֹקֵק לַפָּז הַזֶּה
מַחְלִיקִים נִסְפָּגִים בּוֹ כְּהֶרֶף עַיִן
הִנֵּה אֲגַרְטָל
הִנֵּה שֻׁלְחָן
מִשְׁעַן כִּסֵּא
בֵּינֵיהֶם נִלְכַּד דבור מְרַשְׁרֵשׁ
הַמַּטְאֲטֵא הַכָּחֹל שֶׁל הֶחָצֵר מִתְעַקֵּשׁ גַּם הוּא לְהִתְקַבֵּל אֵצֶל הָעַיִן הַחוֹמֶלֶת
וְגַם הָרוּחַ הָרִאשׁוֹנָה לְשָׁנָה הַמְּנַסֶּרֶת עַל גֶּדֶר הַמַּתֶּכֶת
הַדַּף קָטָן אֲבָל יֵשׁ בּוֹ מָקוֹם לַכֹּל מִכָּל כָּל
וְעַד  שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מַגְבִּיהַּ בִּשְׁמֵי אוֹקְטוֹבֶּר
יֵצֵא כָּאן עוֹלָם וְהִפּוּכוֹ

איריסיה קובליו, אקוורל, 2012

משסיימתי לקרוא את "הוכחה לגן  עדן" מאת מנתח המוח אבן אלכסנדר, הורדתי מיד את מוסיקת תדרי המדיטציה שהמליץ , Hemi-Sync, ומיד הרגשתי שכל מה שהיה מתוח ומכווץ בתוכי בחודשים האחרונים מרפה ומתפזר.

לא אכתוב עכשיו על הספר המדהים הזה. אולי בהמשך.

אכתוב על ציור.

על התשוקה ללכוד את מה שהעין רואה אל תוך החומר, הדף, הקנווס, העץ, הצבעים. אפילו הקווים הדיגיטאלים באייפון שהם כביכול לא חומר, הם ישנם והם לא.

אולי יותר מדויק לאמר: ללכוד את הצורה. הכתם, הצבע, האור, הדיבור ביניהם, הוויברציה ביניהם, איך שהם מסתדרים על הדף, איך שהם נוכחים על מה שנשאר ריק, איך הריק מסכים להישאר ריק, מה יש לו לריק שהוא מלא כל כך, חשוב, נותן את הנשימה, האוויר, הקיומיות של מה שכן עולה על הדף כצורה של בננה למשל, או ברושים בקצה שדה, או אגרטל, או גל. ומה הכלום הזה עושה בין האף לעין ואיך הוא מפנה מקום למצטייר על פניו.

איריסיה קובליו, אקוורל, 2011

*

איריסיה קובליו, אקוורל 2012

*

איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

*

איריס קובליו, דיו אקוורל, 2011

וישנם ציורים שאין בהם את הכלום הזה. הוא היה, לפני שכולם הגיעו, הצורות, הגוונים והאיררכיות, כל מה שהעין מתרגמת ומשתוקקת לכנס על הקנווס או העץ.

הכלום המוסתר היטב. ממנו הכל התחיל.

שנים רבות אני קוראת ספרות רבה, לומדת ומתרגלת את הידע הזה שאין באמת שום חומר. שהכל תדרים המתלכדים לצורה דרך המסננת של המח. במדיטציות עמוקות אפשר לחוות את זה. זה לא בלתי שכיח ונדיר. ובכל זאת, מנין התשוקה הזו לראות, לקבע את התרגום, ללכוד אותו, להטמיע אותו בחומר. ואני מתייחסת לציור בלבד. לא פיסול, צילום ומדיות אחרות. מה הצורך הזה? האם זו הדרך שלי לאהבה ללא תנאי?

שנים רבות אני מתרגלת את הידע הזה,  של אהבה ללא תנאי, שמבליח אלי במקרה או שלא במקרה, באופנים שונים אשר מורים רוחניים גדולים מעבירים אלינו, אם בקשר אישי, אם מספרים ותרגולים שונים. לפעמים נדמה שאפשר לגעת באיזשהו קצה. להרגיש את הזרימה הזאת, הלכידות, ההשתייכות, אבל אלו רגעים חולפים, כהרף עין, במהירות וזיכרונם כה קלוש ואמנם הם מצטברים אבל הם כאין וכאפס לעומת נהרות היאוש והסבל שגועשים לרגליי, לא מרפים, דווקא אחרי ירידה מאיזה הר זה או אחר.

איריסיה קובליו, ציור דיגיטאלי באייפון, 2013

ושוב הציור, אולי בתשוקה הזו לראות וללכוד בכלי העבודה שלי, את מה שנתפס "כהרף עין" בעין, ולהוציא מההרף את הזמן שלו, ולהנציח אותו במעשה הציור, אולי זו האהבה הגדולה, הטהורה, ללא תנאי וללא גבול, שפועמת בתוכי לכל "ההולוגרמות האלו" , מה שנתפס בהכרה האנושית כיצירי הבריאה: כוס, מטאטא, שושן באגרטל, יד עונדת טבעת, עיניים של אשה אהובה, כפות ידיים נוגעות בכפות רגליים בתרגול יוגה של בוקר. אי אפשר שלא לאהוב את כפות הרגליים הללו, כשהעין חומלת אותן בקו, המכחול נוגע בישנות שלהן ומעביר אותן לספר סקיצות קטן, העשוי מדפים רגילים או דפים אלקטרונים.

איריסיה קובליו, רישום, 2007

ללכידה הזו אין זמן ואין זיכרון ואין מסקנות ורגשות מוכרים. היא היא. היא אהבה.

איריסיה קובליו, אקריליק, 2013

Hemi Sync