יוגה יעלה

 

בשלהי הקורונה יעלה, אימא שלה ואח שלה באו לבקר את סבתא.

יעלה בת השנתיים וחצי כמעט ביקשה את הספר של הפילים. היא זכרה אותו מאז ביקורה האחרון בביתי, כמה חודשים לפני, הספר על בבר הפיל שמתרגל תנוחות יוגה.

פרשנו מזרן, וסבתא, שכבר שכחה את כל היוגה שלמדה ולימדה, סבתא שהקורונה הדביקה את כל העצמות שלה אחת לשנייה לספה מול הטלוויזיה, התמלאה חדוות פלאים ולימדה את הקטנה יוגה קלילה.

אימא גל צילמה בנייד וידאו ספונטני וסבתא הוציאה כמה פריימים מהסרט (לכן הצילומים קצת מטושטשים)

 

וכאן בסיום התירגול הקצר סבתא משתחווה, כנהוג בעולם היוגה, לתלמידתה הקטנה, יעלה.

_

וכאן, שבועיים אחרי, בין השתוללות להשתוללות,

סבתא מבקשת מיעלה לעצור לרגע עם

מדיטציה "אום"

אום שנטי

אום שנטי

נמסטה

 

 

 

 

 

 

 

 

נזירה

אחת השאלות בסדנה שאני משתתפת בה הייתה מה היה חלום הילדות שלי שלא התגשם, כלומר מה רציתי להיות כשאהיה גדולה.
רציתי להיות נזירה.
בהתחלה לא ידעתי להגיד את זה. גדלתי בתל אביב להורים רומנים נטולי כל קרבה לדת או אמונה כלשהי. אני בבירור זוכרת את עצמי חושבת שלא אתחתן לעולם. זה לא שלא התאהבתי, אבל זה היה בסיטואציות של בלתי אפשריות או איסור כלשהו. בבית לא ממש נחשפתי לאמנות נוצרית אבל בגיל 15 בערך נסעתי עם הוריי לטיול מאורגן שכלל כנסיות. זה לא היה זה מדויק עבורי, אבל משהו הדהד ונפתח, במיוחד כשהאזנו בשעורי המוזיקה בתלמה ילין למיסה ורקוויאם. הרגשתי כלפי הנזירות השחורות/ אפורות משיכה ודחייה וסקרנות, אולם בגיל 18 נפגשתי לראשונה בנזירות כתומות ומיד ידעתי שזה זה.
זו הייתה בעירה. אני חושבת שאז, בגיל 18 הייתי הכי בהקטית (דבקה) שאי פעם הרגשתי. הייתי באורות וסנוורים והרגשתי בפסגת הפסגות לרגלי אלוהים.
זה המשיך קצת בצבא אך הלך ונסגר עם השחייה הסיזיפית במערבולות של מערכות היחסים שבאו בזה אחר זה בשנות העשרים ובהמשך. מצאתי את עצמי נשואה פעמיים, אימא לבת, מנסה לקיים חיי משפחה נורמליים סבירים. גרושה פעמיים ופרודה יותר מדי פעמים.
נשאלתי ומה החלום שלך מתקופת בגרותך שלא התגשם?
לא הצלחתי להגשים הצלחה כציירת פורצת דרך ידועה ומוערכת.
ואולי לא הצלחתי בגלל שלא הגשמתי את חלום הנזירה ואני לא בייעוד שלי.
אוף הסדנאות האלה.
חופרים וחופרים ואין זהב.
רק רגבים

_

צבעי מים 2008

Antonio da messina 1456

על הרגע הזה, שבין יוגה לגורי אלפי. סוג של

אמש, ערב יום העצמאות, בין סרט על יוגה והתכנית ההפוכה ממנו, של גורי אלפי, הקיש בדלת ידיד ותיק שמופיע בכל פעם בזמן לא מתאים, בעייפות מוחית מציפה וליאות נפשית שמוכנה לנוע מרומו של עולם ורצפתו בלי להניד עפעף. אז פתחתי לו את הדלת בתנאי שזה יהיה רק לרגע, לכוס תה קמומיל ( כבר מזמן אני לא שותה בירה) לא כדי לשמוע מה יש לו להגיד, אלא כדי לצאת ידי חובה. הוא נכנס והתיישב דווקא בסטודיו שלי על יד המחשב וסילק את הפייסבוק מהמסך וחזר לדף הסרט על היוגה. סרט טוב? הוא שאל, כן עניתי, מרגש ברובו, אבל לא אהבתי את המורה שהציגו בהתחלה ובסוף, הכריזמטית הזאת שצעקה מול המונים אחדות אחדות. כריזמטיות מהסוג הזה דוחה אותי. תמיד היית ביקורתית, הוא אמר, לא ביקורתית, תיקנתי, רגישה לשקר, חופרת לאמת…ולרוב מתאכזבת, הוא הוסיף. כן. פעימות הלב שלי מורכבות מאכזבות כאלו או אחרות. אכזבה במקום אהבה, הוא פולט בכמו ציניות. אהבה.. אני אומרת, איזו אהבה, ככל שהשנים עוברות היא מתרחקת ממני, האהבה הזו, ללא תנאי, אהבה לכל, ללא שיפוט, ללא הבדלה, האהבה שהאמנתי בה בכל קיומי בשנים ההם שהייתי תלמידה ומורה ליוגה, שהאמנתי כי דרכי סלולה ורק צריך להסיר מדי פעם אבנים כאלו ואחרות שחוסמות או מסתירות את הדרך הבטוחה. ופעם אחת אחזת בסלע גדול מדי והתדרדרת אתו למטה, הוא מזכיר לי. ומאז קשה לטפס, אני נאנחת, אולי בלתי אפשרי, כל אבן שאני מנסה להיאחז בה כדי לטפס בחזרה לכוון הפסגה ההיא נשמטת מידי. אבל לפחות יש לך כמה דברים אחרים בבורות הדרך להיאחז בהם, הוא מנסה להיות אופטימי, הפרחים למשל שאת מציירת , פרחים זה גם יוגה. לא,אני אומרת, אני רוצה כמו בסרט, את האופטימיות הגופנית הזאת, התמימות ההיא של האהבה הבלתי מעורערת לגורו של הדרך. אי אפשר לחזור! הוא מדבר בפסקנות, מי שליוו אותך אז חלפו. התפוררו. לא באמת היו, הוא מקשה, ואני יודעת שעוד מעט יטיף לי שאני סנטימנטלית מדי, מלעיטה את עצמי בסיפורי העבר הכביכול מפואר של העידן ההוא. אז לאן נעלמה היוגית שבי? אני שואלת אותו. היא לא נעלמה כלל, אלא שאת שיפוטית כלפי עצמך וזה מה שמעייף אותך כל כך ואת בוחרת לראות רק חלק מהתמונה. בשלב זה כבר התעייפתי ממנו ממש. די, לך כבר, תחזור בפעם אחרת, אני רוצה לראות את גורי אלפי ולצחוק קצת, כי היוגה הזו מאיימת לפרוץ את סכר הצער שלי ואתה לא עזרת לי כאן. בסדר, הוא אומר ומבטיח לחזור בקרוב, הידיד הזה שלי שקורא לעצמו חשבון נפש. כן כן, ממש הגעת ברגע מתאים, בין יום הזיכרון לעצמאות. אום. אום. אום.

 

קישור לסרט על יוגה חובקת עולם:

הסרט על יוגה

*

בהימלאיה על הגנגה, 2007

הימלאייה של החלומות

.

לפני כחמש שנים הייתי בהודו. זה היה קצר וממוקד. באמצע, היה פסק זמן לטיפוס קצר במעלה ההימלאייה. לא בהליכה אלא במונית. זה היה הזוי ומפחיד. אבל איכשהו הקיץ אני מתמלאה שוב בכיסופים להימלאייה. והפעם לגבהים של ממש. לאנה פורנה. קצה העולם. זה נראה כל כך בלתי אפשרי עד כדי שאני מתקשה להאמין שהייתי בדרך לשם, במרגלות הגבהים ההם, מעט מעט, יחסית, מעל רישיקש.

קיץ. הפעם באמת נדמה שזה הקיץ החם ביותר מאי פעם. אני זוכרת את החדר הצנוע מאד שהתאכסנו בו. היה צריך לעלות, בחום של ארבעים פלוס, בשביל המלא קופים, לאיזורי המגורים. בחדר היה רק מאוורר תקרה שעשה את עבודתו הרעשנית היטב, בין הפסקת חשמל אחת לשנייה. ובכל זאת. היום פתחתי קורס חדש של ציור באקוורל בבית האמנים. שתי תלמידות בדיוק חזרו מהודו. וסיפרו. כל כך התגעגעתי. יצאה נפשי

והיום מצאתי את השירים האלו, מהודו 2007. מאז הודו ההיא השתנו הרבה דברים. הלא יאומן והבלתי אפשרי גילמו את עצמם בעוצמה על במת חיי. ואולי הבלתי אפשרי בעיניי עכשיו, להגיע לאנה פורנה, לגעת בשמיים, יחליט להתגלם בהפתעה למרות הכל?

.

גלויות מההימלאייה, 2007.

1.

כְּשֶׁהַפַּרְפַּרִים הַצְּהֻבִּים

מְרַפְרְפִים מַנְטְרוֹת עַל הֶהָרִים

אַף מונית אֵינָהּ נוֹפֶלֶת לַתְּהוֹם.

.

 2.

אִימָּא גַנְגַה נוֹצֶצֶת בַּתְּהוֹם

קַוֵּוי מִתְאַר מתאדים בַּגְּבַהִים:

שָׁמַיִם, הַר, עֵץ, כְּבִישׁ, תְּהוֹם

 הַכֹּל פַּחַד אֱלוֹהִים

.

3.

עֲרָפֶל מִתְנַדְנֵד מִבַּעַד לִזְגוּגִית

הַמְכוֹנִית מִתְעַקֶלֶת כְּלַפֵּי מַעְלָה

הַגַנְגַה מִתְפַּתֶּלֶת תַּחְתֵּינוּ

.

 4.

אוֹר וָרֹד יוֹרֵד עַל הגַנְגַה.

לְמַרְגְּלוֹת מְעָרַת וַסִישְׁטְּהַא

פְּעִימת הַסְּלָעִים הָעֲגֻלִּים

.

5.

אִימָּא גַנְגַה כְּמוֹ נָחָשׁ כֶּסֶף

מזדחלת בַּתְּהוֹם

גַיַיאטְרִי מַּנְטְרַה נִשְׁנֵית בַּלֵּב

שֶׁלֹּא יַחסיר

.

6.

הַכְּבִישׁ מְפַלֵּס דַּרְכּוֹ

כְּמוֹ שֶׁשָׁה הַקָּדוֹשׁ

זְנָבוֹ בְּהַרִידַוַואר

רֹאשׁוֹ בְּבַּדְרִינַט

לִבּוֹ בְּרִישִּׁיקֵּשׁ

.

7.

לְמַעֲלָה  – סָגֹל וָרֹד אָפֹר וְכֶסֶף

לְמַטָּה – יָרֹק כָּחֹל אָפֹר וְכֶסֶף

צִבְעֵי ההימַלָּאיַה מְלַווִּים אֶת הגַנְגַה בַּחֲזָרָה לרִישִּׁיקֵש

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הערות לשירים:

 גנגה: נהר הגנגס הקדוש בהודו (הצורה הזורמת של אלוהים)

 שֶּׁשָׁה- צורה עתיקה בעלת מספר ראשים כשל ראשי נחש, המגנה על האל וישנו במרחב הקוסמי וכל אחד מהם שר את תהילתו של וישנו.

הרידאוור: מקום התחלת העלייה לרגל של שואפים רוחניים

בדרינט: אחת מפסגות ההימלאיה אליה עולים לרגל הדבקים של האל וישנו

 גאייטרי מנטרה: המנטרה של גאייטרי, האימא הקוסמית, המגוננת.

 וסישטהא: החכם וסישטהא הוא זה אשר לימד את האל רמה את היוגה העילאית. מערת וסישטהא נמצאת בהימלאייה

 

איך הטלוויזיה החזירה אותי לחיים

כתיבה בשבילי היא כמו ציור נוף בצבעי מים. אני מתחילה מכתם אחד, אולי משהו אחד שתופס את תשומת לבי, וממנו ממשיכה בהרפתקה, במסע אל הלא נודע, גם אחרי הרבה שנים של ניסיון ועבודה, התבוננות, אפילו באותו דבר עצמו. לצבעי המים חיים משלהם, אני מדברת והם מדברים אלי, בשפתם. לא תמיד מה שהתכוונתי הוא מה שנערם על הדף. וזה בסדר. זה המעוף. זו שיחת הציפורים בשמי שקיעה, כשהן עפות מפה לשם, משם לפה, ולבסוף בוחרות תמיד לנחות באותו עץ בדיוק, כמו העץ הראשון שבשדרה הסואנת. אני מביטה עליהן מלמעלה, מהקומה השישית למשל, ומתמלאה דמעות והודיה.

ובכן טלוויזיה? בשנים האחרונות חייתי בבית נטול טלוויזיה. ואז קבלתי במתנה אחת, שווה כזאת, ועשיתי מנוי לכל הערוצים. וזיפזפתי המון, אבל לא היה לאן. ובעודי שוכבת כך על הספה, בזמן של תוהו וחושך, נרדמו רגליי, נרדמו ידיי, נרדמו שרירי פניי. וזו לא היתה הרפייה של יוגה, זה היה חידלון. זה היה אובדן מפחיד. בשארית כוחותיי זיפזפתי לערוץ 39 והיה שם שעור יוגה לפנסיונרים. מוסיקה נעימה ומפל זורם ליוו את קולה הנעים של המורה האמריקאית ואני התחלתי, ביחד איתה, להזיז רגל אחר רגל.

 

יוגה? פעם הייתי מורה ליוגה. לא מעט שנים, ולימדתי לא מעט תלמידים, ועשיתי לא מעט מהלכים, חלקם עמוקים ונחרצים, לתוך העולם הזה שנקרא יוגה ואורח חיים. ואז הגיע זמן שאש השתלחה בחיים ההם. ובכל מה שקרוי אלוהים. את כל ספרי היוגה צמצמתי למדף אחד, קרוב לרצפה, בספרייה הגדולה ששרדה מבית שנהרס. למחרת שוב נפגשתי עם המורה לפנסיונרים, אבל הפעם היא לימדה יוגה בעמידה. לשם כך הייתי צריכה מזרן, ומבלי לתכנן הנחתי אותו על יד המדף התחתון עם ספרי היוגה. המדף הזה היה בדיוק מול הטלוויזיה החדשה שאבא שלי קנה לי במתנה כדי שיהיה לי פחות עצוב. כבר אמרתי שלכתוב זה כמו לצייר בצבעי מים?

את מניחה כתם תכלת, אולי, ומתחתיו כחול, נניח שהתכוונת לים, והכחול חודר לתכלת, מעט, כמו אד, ואת מוסיפה על התכלת לבן, אבל הלבן בקופסת הצבעים שלך התערבב עם כסף וצהוב בהיר מהציור הקודם, והצבע הבהיר מתפשט אל תוך התכלת ומזיז את הכחול שתחתיה ונוצרים כאילו עננים ולא התכוונת לעננים אבל התלהבת ומרוב התלהבות החלטת להוסיף אי בים ולטפס עליו לנוח קצת.

 והטלויזיה? היא לא בדיוק בשימוש, אבל הנוכחות שלה החזירה לי את היוגה, את האהבה, את החיים.

איריסיה קובליו, אקוורל, יפו, 2012

.

.

וזו אני, בהימלאיה, הפוכה, כמה שנים לפני המהפך 🙂

שלוש נסיכות

   פעם אחת, בעיר שלא היתה קיימת, היו שלוש נסיכות אמיצות ושמחות. מתוכן שתיים לא נולדו והשלישית עוד לא הייתה לעובר. לרוע מזלן, כל קרוביהן מתו. הנסיכות עזבו את עיר מולדתן כדי ללכת למקום אחר. מכוון שלא יכלו לשאת את חום השמש הן התעלפו מייד. כפות רגליהן נכוו מן החול הלוהט. חודי דשא דקרו אותן. הן הגיעו אל שלושה עצים מצלים, מתוכם שניים לא היו קיימים והשלישי עדיין לא נשתל. לאחר שנחו שם במשך זמן מה ואכלו מפירות העצים, התקדמו הלאה. הן הגיעו לגדותיהם של שלושה נהרות, מתוכם שניים היו יבשים ובשלישי לא היה מים. הנסיכות נהנו מרחצה מרעננת בתוכם והירוו בהם את צימאונן. לאחר מכן הגיעו לעיר גדולה אשר אמורה היתה להיבנות. בהיכנסן אליה, הן מצאו שלוש ארמונות מדהימים ביופיים, מתוכם שניים כלל לא ניבנו ולשלישי לא היו קירות. הן ניכנסו לארמונות ומצאו שלוש צלחות זהב, שתיים מתוכם נשברו לחצאים והשלישית הייתה שחוקה. הן אחזו בשחוקה. הן בישלו תשעים ותשעה פחות מאה גרמים של אורז. אחר כך הן הזמינו שלושה קדושים אשר לשניים מהם לא היה גוף ולשלישי לא היה פה, כאורחיהן. לאחר שאכלו הקדושים הללו לשובעה, התחלקו שלוש הנסיכות במה שנותר. הן היו מרוצות מאד. כך הן חיו בעיר הזו במשך זמן רב, בשלווה ובאושר.

מתוך יוגה ושיסטהא– סוומי ונקטסננדה (בתרגום פרייה הרט)

Iris Kovalio- צבעי מים בתוך מבחנות מעבדה, 1998

בשבת הקרובה, בתל אביב, ערב לזכרו של סוומיג'י, סוומי וונקטסננדה, הגורו של הסופרת פרייה הרט*, חברתי היקרה.

אני כל כך מתרגשת…

*ספרים של סוומי וונקטסננדה בתרגומה  לעברית של פרייה הרט:

יוגה (1980)

יוגה ווסישטהא (1994)

קסם היוגה (2006)

סוטרות היוגה של פטנג'לי (2008)

ספרים נוספים של פרייה הרט:

יתרון מדומה (2001)

גורו (2006)

סוטרות האהבה של נארדה (2009)