קטגוריה: חיים

קיץ של כלב

 
הסיפור עם הגינה הקטנה שבין הבתים הוא כזה: היא אמנם מוצלת בעצי קיץ מרשימים , מְגוִּנֶנֶת אחת לשבוע, אך שורצת יתושים ושאר מעופפי חום מהביל ישראלי. לשבת על שלושת הספסלים שדווקא נצבעים מדי עונה מחדש הוא מעשה בלתי אפשרי: נחילי היתושים מתרכז דווקא אצלם. האימהות המשגיחות על זאטוטיהם, אשר להן נועדו הספסלים, כבר מזמן ויתרו על הגינה עם מתקני הפלסטיק החדישים החביבים וברוב שעות היום הגינה ריקה, למעט כמה בעלי כלבים, כמוני, המחפשים אחר מקום מוצל להוציא את האוצר המהלך על ארבע. על הספסלים שורצי היתושים ויתרתי מזמן אבל מדי פעם אני מנסה ישיבה קצרה על המגלשה הקטנה הצהובה. בחמשת הדקות הראשונות נושבת בריזה נהדרת מעץ הצאלון, אפילו באמצע היום הרותח במעלותיו, אבל לאחר דקות אחדות מופיע הזבוב הראשון ולאחריו מופיעה זוגתו והשמועה נפוצה במהירות ליתושים ולברחשים, הממהרים למצוא מקום פנוי על זרועותיי וצווארי החשופים. אני נאלצת לקום ולתור אחר מקום ישיבה נוסף. כך גפם אצל הנדנדה ,מנוטרלת בהתחלה מן היתושים, ונמצאת במרחק מה ממוקד פעילותם. אני מספיקה להתנדנד שתיים שלוש פעמים של "עולה יורד" ואף לעצום עיניי לשבריר של הנאה, עד שאני קולטת את הכלבלב עם גלל של חתול בפיו. מתחם הנדנדות נמצא על יד ארגז החול שם נוהגים החתולים של השכונה לעשות את שלהם. את החתולים הללו מאכילים מדי יום טובי הלב השכונתיים במיטב תערובות האוכל הקיימות בשוק, אוכל שמאד ערב לחיכם של כלבי השכונה, והכלבים החמודים מוכנים להסתכן בנזיפות אינסופיות של הבעלים, שמעזים לשחררם לרגע, אך מיד מבחינים בגללים הטעימים הללו בפיותיהם של הכלבים. בשלב הזה אני מחליטה להתרחק מהאיזור ורותמת את הכלב, שהרי מלכתחילה לא הייתי אמורים לשחררו, מתהלכת אתו שניים שלושה סיבובים על השביל הקצר ומשם הברירה היא או לחזור הביתה (חמש-שבע דקות ליציאה זה מספיק?) או להמשיך לפארק הגדול. ממשיכים. הדרך לפארק רותחת בקיץ, לפני השעה 18:30. אין ולו עץ אחד בזווית של צל להתהלך תחתיו.  ומשהגענו לפארק מסתבר שבדיוק ישנה מסיבת ילדים עם הורים עצבניים המאיימים מראש על בעלי הכלבים שיתרחקו מהאיזור .
ממילא לא נרצה לשחררם ולא רק מפני הילדים הצווחניים שיכולים ברגע אחד, בתנועה לא צפויה, לגרות נביחה אצל כלב ממוצע, אלא בעיקר מפני הבמבות והביסלים והבפלות המפוזרים על הרצפה כדרכן של אימהות רבות, המלעיטות את הבטנים הרכים בזבל תעשייתי, וגרוע מזה, לא אוספות את השיירים לפח. אנחנו מתרחקים משם, כל אחד וכלבו, כלבתו או כלביו, מתפזרים לכל עבר. לא שיש לנו הרבה מקום להתפזר. עדיין השמש יוקדת ומכת היתושים חוגגת. שתי הברירות העומדות בפני הן הליכה שמאלה לסוף הפארק, הליכה בחום עם הצללה יחסית ודשא לאורך השביל, ללא שחרור הכלבלב לריצה קלה שהכרחית לו, או ימינה לכוון גינת הכלבים, שסוף סוף גדרו עבור השכונה, שגודלה כגודל כף היד. מצב ניקיונה של הגינה הכי רע שאפשר, מלאה בגללים של כל חיות הסביבה, נטולת שקיות לאיסוף וזרזיף מים שקולח בעצלתיים מהמתקן החדש שהספיק לשבוק  את חייו האומללים. בגינת הכלבים הזו אין הצללה, אין עץ לרפואה, או שיח כלשהו ושני הספסלים הבודדים שהוצבו בתוכה לעולם לא זוכים לניקוי כלשהו. נכון, אין לי מושג מי מגיע לגינת הכלבים הזו בלילה ועושה בה שמות, אבל התנערותה של העירייה מהגינה החדשה הזו כביכול לא מותירה לנו, אוהבי הכלבים, שום ברירה ואנחנו מדירים עצמנו ומחמדנו מהמקום המבחיל הזה.
לסיפור הזה אין שום פואנטה אלא רישום תמונת מצב  של אוהבי כלבים בשכונתי, בקיץ מהביל וארוך לעייפה. אבל אני כן רוצה לסיים בכמה פטנטים שאני נאחזת בהם בעת הטיולים המייגעים האלה: אני אומרת לעצמי שמזל שכאן לא סודן או עזה למשל, או מקום אחר שהקיום שם הוא לא תענוג גדול אלא מעמסה בלתי נסבלת, וכאן לפחות בסוף הטיול הנ״ל מחכה מטבח ממוזג בבית, ואפשר תמיד שיחכה גם אגרטל עם פרחים על השולחן ואפרסק קריר במקרר ומחשב לכתוב בו, ובדרך כלל אין הפסקת חשמל ויש מים זורמים להתקלח ויכולת כלשהי לחפור ולגרד משולי קליפת המוח המזיע כמה מחשבות חיוביות, המגביהות מעט, ומאפשרות לעוף
_
סקאיי וקושקה יולי 2014

ובכל שנה ושנה

 
  כלבים לא אוכלים מצה. אנשים כן. לפעמים. המצה לא באמת טעימה (אלא אם מרוחה בחמאה או בשוקולד והממרח מנחם) וכבל זאת למה אוכלים מצה כל שנה בשקיקה? כי זה מזכיר טעם ילדות רחוקה,  כשהסבתות היו בחיים ועשו פארפלך למרק וקניידלך בידיים ובערבי חול המועד נתנו מצה מרוחה בחמאה עם תה מתוק מתוק. בליל הסדר של אז היה שולחן כלשהו, אבל אני זוכרת רק את הריחות ואת המהירות בה נאסף הכל כשכולם רק התחילו. היו סיבות. אז לא ידעתי. רק קינאתי. ומה נשתנה היום? לא הרבה. למרות שעשינו כברת דרך וכבר נדמה היה שיצאנו ממצרים, בא גל גדול ופער לוע. חלק מאיתנו נבלע בתוכו אחרים קפצו מעליו ונעלמו, כמו בכל שנה, אחד רכב עליו ועשה מעט כסף בפקקים, אחת ניסתה לגרש את הגל ולקרוא משהו מההגדה בשביל הילד המתוק שייעשה בשבילו זיכרון פסח, אבל הילד רצה את המכונית האדומה הנוסעת לבד כאילו שאין גלים בעולם, ובכלל ילדים עוברים בין הגלים בקלות בדרך כלל, גם כשזה הפסח הראשון בלי אבא, הם שוחים כל כך יפה בין המערבולות שלא יכולתי להפסיק לבכות עד שנתפס לי הגב אנושות. ואם נחזור רגע לכלבים הם זללו את כל השאריות הצמחוניות מתחת לשולחן, ועל השולחן, ולא נגעו במצה. אז לשנה הבאה שתמשיך לעלות על שולחננו המצה ולכל היושבים סביב כל שולחן ושולחן תהיה הליכת יציאה בטוחה בין הגלים שיהיו פתוחים לרווחה, ושלליבותינו תהיה מנוחה וסליחה, בעיקר לעצמנו, על מכות מצרים שעשו לנו ועשינו בחזרה ושיבוא החיבור הזה של כולנו כאחד. אמן
unnamed (17)

פסח 1969.

אז מי צילם? זה שבכיסא הריק?

 


על ארמון חול, עץ זית, צלקת וים זר

יש לך רגישות מיוחדת באזור מסוים. היא נפתחת ונסגרת לסירוגין. כמו צלקת שלא נתפרה והודקה היטב. היא יכולה רק להאדים או רק להתנפח והיא יכולה להיפתח, לדמם ואף להזדהם. את מנסה אנטיביוטיקה כזו או אחרת. לפעמים זה עוזר. הצלקת כמעט נעלמת. נעלמת עד כדי שאת, למשל, קונה בקיני ונכנסת למים באיזה ים זר ושוחה. מים צלולים בצבע טורקיז וריח מתוק של פרחי קטורת עושים לך את זה. את שוחה ומאבדת משקל ורגש. את צפה מעל כל צלקת ועל כל מה שמרכיב אותך מחוץ למים.
ובכלזאת
את מוצאת את עצמך מחוץ למים
כעבור כמה דקות בלתי ניתנות לספירה
על החוף את מתמכרת לשמש. השמש מלטפת את עצמותיך. אפשר להגיד מפייסת. מדביקה מעט את הסדקים של החורף, מכסה בחומה כמו בחול ארמונות. ארמון יפה ומנחם נערם על החוף הזר. המים מפכפכים על ידך, לפעמים במקצב הנתפס כיחיד לפעמים במקצב דיבור, אומרים לך משהו הגלים האלה. אולי משהו חשוב. אבל את בחופש. את מדברת בשפה אחרת. את לא פותחת ערוץ להבין את שפתם. את עייפה. את רק רוצה להיות טמונה תחת החול הרך הוורדרד החמים ולהיות באי זמן, אי כלום

אבל את מנומסת. את כל כך מנומסת. הרי זה בניגוד לכל תסריט מקובל, את לא יכולה להישאר טמונה. את קמה, מתנערת ושמה חולצה ארוכה ומשמיעה איזה קול או שניים. אתם שניים. עולים במדרגות לחדר. עולים במדרגות למטוס. במדרגות לדירה, פותחת את הסורגים לגינה הקטנה ומופתעת שהיא כה ירוקה למרות שלא הושקתה שבוע, והרי בחוץ 35 מעלות ללא הפסקה.
בגינה הקטנה שהיא בגודל של חדר בערך, שתולים שלושה עצים וכמה שיחים הסבוכים אלו באלו כי צפוף. לא את זו ששתלת. הם היו כאן לפניך. לפעמים את מסתכלת עליהם, על עץ הזית ואומרת: עכשיו אתה שלי. אתה בתוך הגדר המקיפה את מה ששלי. והעץ מחייך לעצמו ובטח מושך בכתפיו כאומר נחמד להיות ספור כרכוש. היא דווקא חמודה, זו שיש לה כביכול בעלות עליי, היא משקה אותי, גוזמת את ענפיי והכלבון שלה אוכל בתאווה מנשורת הפרי שלי. אני מסתיר לה חלק נכבד מהרחוב האחורי המכוער. נניח שמכוער. ההגדרות של העולם האנושי: רכוש, יופי, כיעור, קיץ ,חום, יולי, לחות, אי אפשר לנשום, יום, אורחים, לילה, נדודי שינה, צפרי בוקר, קפה בחצר, רגיעה לשעה
הכלבון נרדם על הכיסא לצידך והשכונה מתחילה להתעורר בחריקותיה. הצלקת שדיממה אתמול נסגרה במפתיע. את מחפשת אותה על הלוח. משהו מחק אותה כאילו נכתבה בגיר.
רוח קלה בחצר. את נושמת. מתפללת לעוד שעה של חסד
*

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2014

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2014

*
*
*
*
*
*


פרפר על השמשה

ביום אחד בכל משתנה. את עושה איזושהי החלטה, או שהיא נעשית עבורך והחיים שלך מקבלים תפנית. את מאבדת מצד אחד ומרוויחה מהצד השני של הקיום שלך. את בוכה על האובדן אבל הרווח ממסך אותך בערפל של עונג. כשהערפל מתפוגג את מבינה שאת בדרך אחרת לגמרי למרות שמדי פעם תוקפים אותך געגועים או ספקות: האם פעלת נכון. השנים עוברות ויחד איתן מתעבים הדברים החדשים בחייך. הגעגועים נחלשים אבל מציצים מדי פעם מתוך חורים שנפתחים ונסגרים לסירוגין.

איך זוכרים אדם קרוב שמת? האם זוכרים את מראהו האחרון? את אותה פעם אחרונה שנפגשתם ולאחריה חלל שנים לא מעטות בהן לא הייתה שום אפשרות להיפגש, לראות, לשמוע?

(לפני כמה ימים תלמידה הראתה לי את תמונת אמה שצולמה כמה ימים לפני מותה. אני התפעלתי מאד ממראיה והצעתי לה שתצייר אותה כך, אבל היא אמרה שלא "כך" היא רוצה לזכור את אמה, אלא כמו שהייתה בשיא חייה, חיונית וקומוניקטיבית. אני חושבת על אמי, בימים אלו של סבל ויאוש, ואני רוצה לזכור אותה גם כך וגם אחרת, בכל קשת הקיום האנושי. הקשת שלא פוסחת על אימא שלי לרגע.)

בשבעה של חברתי משכבר הימים (היסוס: האם חברה קרובה שאבדה חוזרת להגדרה של חברה קרובה אחרי מותה?) פתחנו אלבומים מזמנים שונים. עיניי רותקו לתמונותיה האחרונות. הסבל מאד ניכר בפניה ויחד עם זאת היא נראתה הכי יפה מאי פעם. וכל כך צער על שלא ניתנה לנו האפשרות להיפגש לפני הדבר הסופי הזה.

"המטמנה". זהו שם בית הקברות בנען.
סוף אביב ישראלי. ברושים, אורנים ובוגנוויליות לבנות נעות ברוח קלה. אפילו כמה עננים קטנים שוטטו בשמי התכלת.
ופרפר על השמשה

 

 

?

?

?

?

?

?


הקדשות (סקיצה)

 

למי אקדיש את הספר?

לאלה שהציקו לי הכי הרבה, לא תמכו, לעגו, אם בגלוי ואם בסמוי, לא הבינו, הביעו דעה גסה, לא הביעו דעה כלל, לא התעניינו, לא הביעו רצון להבין, לא ידעו שאני רואה אותם, שומעת, מתכווצת, מנסה בכל כוחי לא לכעוס ונכשלת.

לכל התלמידים שלי באשר הם, אלה שאהבנו ביחד, אלו שהרגיזו, אלה שמרדו, אלו שבגדו, אלה שעזבו, אלה שנעלמו, אלה שאתי לאורך כל הדרך, אלה שמלמדים אותי מה זה להיות מורה ואנושית.

לכל מערכות היחסים שעברו בחיי אלו, הגברים, החברות והחברים, שלימדו את גופי לצמוח, שנתנו כוחות לחזור כשהרחקתי לכת, לאלו שבאו להוציא והפילו עמוק יותר, ואלו שעזרו להימלט מהתעללות ולעג, לאלו שהצילו מטעויות ולאלו שאפשרו מחבוא, לאלו שלימדו אותי שהם לא קיימים אלא רק אני והם השתקפותי בלבד, לאלו שלימדו אותי היכן נמצאת קרחת  היער, עם המוך הירקרק והפרחים האינסופיים, מעליהם השמש מפזזת, מאפשרת לנוח בדרכי.

 לכל המורים שלי, אלו שבטחתי בהם ואלו שלא, אלו שעפנו ביחד ואלו שחתכו לי כנף או שתיים, אלו שהבטיחו וקיימו ואלו שהבטיחו ולא קיימו, ואלו שלא הבטיחו ובכל זאת קיימו, לאלו שנעלמו, לאלו שזוכרים אותי גם ממרחק רב של שנים, לאלו שלא זוכרים את שמי, לאלו שיזכרו עד קץ חייהם, לאלו שחיים ולאלו ששוכנים במרומים, לאלו שראיתי אותם נטמנים באדמה ולאלו שלא אראה,לאלו שהאמינו בי, בכל תפנית שעשיתי, לאלו שלא חסכו ממני מבטי בוז כשעזבתי את דרכנו המשותפת, לאלו שהשאירו דלת פתוחה ולאלו שנעלו עם רב בריח, לאלו ששמם יתרונן על שפתיי עד סוף חיי ולאלו שאצליח לסלוח עד סוף חיי.

 למשפחתי שאתי. אהובי . בתי.

איריסיה

ינואר בחלוני


על ייאוש, אילוף, אהבה, באגס-באני ואיילת

 (שתי רשומות שנכתבו יום ולמחרתו, הפוכות, ואולי לא, אחת אופטימית ונחמודת לקריאה, והשנייה רק למי שבא להפוך ולהסתכל קצת על ביטנות , שכבות ראשונות של מאחורי קלעים קלועים כלואים)

*

גיליתי כישרונות חדשים. לפעמים צריך להיזהר ממשאלות או סתם הגיגים. בקיץ הקודם התאהבתי בארנבת. קראנו לה ששת. והיא עוררה בי את הרצון ללמוד ריפוי בבעלי חיים. בדיוק עזבתי את הסטודיו שלי ביפו עם אכזבה לא מעטה ובאה עלי פריצת דיסק כואבת. גיליתי שלמרות שאיני יכולה לשכב על הגב באופן מוחלט או לעשות פעולות פשוטות אחרות, אני מוצאת כוחות ללכת אחרי הארנבת באשר תלך. מאז עשיתי לי כל מיני פינות ציור, פיזיים, וירטואליים ונפשיים, מקומות חמקניים, מתפשרים באופן בקיעתם ואינם מתפשרים בעקשנותם. הרבה כוחות אזלו לי. חלום התרפיה בבעלי החיים הוא כמו החלום לגור ביער צפוני עם עשרים כלבי רוח. אבל הבאתי לי אחד קטנטן כזה לתוך חדריי הקטנים, הצפופים. זה לא שהוא לא מקשה על החיים, אבל הוא התיישב עמוק בלב ומנתר פנימה והחוצה דרך גלגיליית קרקסים שלימדתי אותו בקלות, כשהוא לפעמים משמיד כמה דברים בדרך, כמו את תלוש המשכורת האחרון של בן זוגי, דקה לפני שנסרק, כדי להעבירו לעורכת הדין המטפלת בפיטוריו הבזויים מעבודתו.

והנה הבת גל נוסעת להודו ומפקירה בידיי את קושקה, הלווייתן שלה, 20-30 קילו של צער פרידות, השתנות, הקאות, נהמות, עיניים מאשימות (שמתרככות אחרי כמה ימים של קיטורים אינסופיים שלי), איסוף צרכים וקושי לנשום בחופשית בביתי, שזה עתה נבנה בו סטודיו צנוע חדש שאוכל לסגור את הדלת כשאני מציירת.

איך מתקשרים לבעלי חיים שלא בחרנו לחיות במחיצתם? קודם כל מציירים! ואז- מאלפים, לאט לאט בחיבה. קושקה, שפחדה מגלגל הקרקס של כלב הרוח שלי, כבר עוברת בקלות דרכו, למדה לנתר לגובה, כמו בן לווייתה הזעיר, ולבוא אלינו אחרי ריצה חסרת מעצורים בפארק החופש כדי לקבל צ'ופר קטן וליטוף. אתמול היא נכנסה לאמבטיה ונחפפה בשמפו גליס עד שהייתה מבריקה רכה וחודרת ללב. כן, כישרונות חדשים שבחרתי בהם כבדיחה או שבחרו בי בכמעט כפייה, מתיישבים עכשיו בחיים שלי. מגניבים אהבה שלא תכננתי. לו תמיד יכולתי להיות בבוקר, כשהיאוש הוא בדרגת 1 מ 10, כשאני מציירת, כותבת, ומסתכלת עדיין בחיבה בשני הכלבים שממלאים את חיי כרגע. מוזרות הן דרכי האלוהים. סעי בשלום בדרכים, בתי. חזרי בשלום.

 קושקה סקיצה

*

Iris Kovalio, Iphone digital drawing, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital drawing, 2013

*

 (רשומה אישית, הפוכה מהקודמת, לא לבעלי מקצוע, או לב חלש, או שמחי לבב מטבעם)

*

בדרך חזרה מהפארק עם שני הכלבים ועוד בני לוויה, בשבע וחצי בערב, כבר חשוך למדי אבל עדיין הביל בלתי נסבל, אני נזכרת שהתאריך הוא רק ה- 26 לאוגוסט ושעוד דרך ארוכה לפני. אני לא בהימלאייה, תהום מימיני, תהום משמאלי, פסגות שנראות בלתי נגישות, סלעים חוסמים ורעש צופרים בלתי פוסק בדרכי העפר והבוץ, אני בנווה עמל, צועדת שניים שלושה רחובות, ממרבצי דשא מלאי הפרשות כלבים, דרך מדרכות דלילות עצים, לקומה הראשונה של בניין, לצידי בן זוג ודירה בלי משכנתא. מה רע בזה?

הדבר הכי טוב בציפרלקס (ניסיון נואש בן כמה שבועות) זה כשמפסיקים לקחת אותו בבת אחת. שלושה ימים של אופוריה מלאת חיים ויצירה ואז הכי רע, בינתיים יום אחד, של אפיסת כוחות טוטאלית, 9.9 בסולם היאוש. איציק אומר שהכי טוב בסולמות זה סולם התקווה. עדיף 1.1 בסולם התקווה מאשר 9.9 בסולם הייאוש. אבל אני אוהבת את הייאוש. ככה אני מסבירה לאיילת כשהיא באה אלי עם תיק ציורים נפלאים מהחודש האחרון ואומרת יש לי רק שניים (ואז שולפת עשרים) ואני ביאוש טוטאלי. הציור הוא לא בשבילי. אני צוחקת לדבריה ואומרת לה שאת במקום הכי טוב שיש. שכל ייאוש הוא קפיצת מדרגה, הוא דילוג בסולם. זה רק נדמה שיורדים אבל בעצם את ברגע זה מתגבהת בשניים שלושה שלבים. איילת תלמידה בשמלה פרחונית נפלאה מוציאה את את צבעי האקריליק שלה ומעלה על הנייר פורטרט עצמי מעורר קנאה טובה. הידיים שלה זזות במהירות ואני מתאהבת בכל כתם וכתם שמצטברים על הדף. הכלבים רבים ומושכים מתחת לרגלינו אבל גם אצלה וגם אצלי הייאוש כמו נס, הופך לאוטוסטרדה של שמחה. אלו לא כישופים. אלו פלאי הייאוש. וכן, אני שמה לב כמה פעמים חוזרת המילה ייאוש בפסקה הזו.

בספר "הגיאוגרפיה של האושר" המחבר ( אריק ויינר)  נוסע ברחבי העולם למקומות הנחשבים כפוטנציאלים לאושר כדי לבדוק האמנם. הוא מודיע לנו כבר בתחילת הספר שאין דבר כזה. אני מציעה לו שיכתוב אחר כך ספר בשם הגיאוגרפיה של הייאוש. אולי יגלה שם הפתעות, מעבר לזה שהוא דווקא מציין שדיקטטורה ועוני הם לא בהכרח חוסמי האושר בחיי אנשים, אלא שיבוא להרצליה למשל, מקום רגיל בתכלית, פתח תקווה (איזה שם  אירוני) ואפילו גבעתיים.  שיבדוק שגרה, נסיעה בכבישים עירוניים ובין עירוניים, כנהג וכנוסע, עמידה בתור בסופרמרקט "מגה" בקניון הרצליה ואת הניסיונות הצווחניים של אימא המנסה להלביש את הילד שלה ברבע לשמונה בבקר (שעת החצר שלי בבקרי הקיץ מהיום תהיה מופרת עד הקיץ הבא..) ביום הראשון של הלימודים בגן או בבית הספר. החיים הקטנים, הנעים בסקאלות שבין מצבים קיצוניים של ייאוש ותקווה, שתי מילים שהומצאו ע"י בני אדם וסובלות מעודף שימוש. שימוש לא נכון, שימוש מעוות, שימוש נצלני.

אבל לא אכפת לי. אני אוהבת את המילה ייאוש. יש בה שני יודים, אלף אחת, כמו בשם שלי, יש בה שין, שהיא כמו סמך המסיימת את השם שלי, אבל היא גם האש שעליה עומד סיר התבשיל שהוא "היצירה", לפעמים מבעבע, לפעמים גולש ולפעמים הסיר רק חמים, כמעט פושר, אבל תמיד עומד שם על האש, ה- וו מעליו, עליו תלוי גופי כליצן המקשט קיר. לפעמים מניע ידיים, לפעמים רגליים, או אף, לפעמים מתעטש, לפעמים נופל לתוך הסיר. אבל כמו בסרטים מצויירים, כשמכבש דורס את באקס -באני ומשטח אותו לשנייה, בשנייה שאחרי זה הוא מתנפח בחזרה וחוזר לרוץ עם הגזר בפיו, הליצן חוזר לקיר, כאילו כלום לא קרה, שמלותיו יבשות ומבריקות ואפילו טיפת צבע לא ירדה מאפו האדום החינני.

*

איילת מץ, אוגוסט 2013

איילת מץ, אוגוסט 2013

*

hare 1

*

*

*


ביופיליה

אחוזי החרדה שלי מצוקים ומהמורות דרכי עפר גדלו במידה ניכרת בחמש השנים האחרונות. שבילי מצוק שריחפתי עליהם כרקדנית מן החלומות נראו אתמול בלתי אפשריים. יפעת הים שבמורדות נראתה מאיימת, לא ידעתי אם לפנות ימינה או שמאלה, מכל כיוון התהום רעדה תחת דפיקות לבי, נגררתי, אפשר להגיד, צווחת מעט, אוחזת בחזקה ברצועת כלב הרוח הקטן שלי, נבוכה ומתביישת מבן לווייתי ששכנעתי לראות את שקיעת סוף הקיץ מעל צוקים יבשים, דוקרים ומאובקים. לבסוף בחרנו בפלטפורמת עץ, לא נקייה במיוחד, לשבת ולחכות להאדמת השמש הלוהטת. השקיעות כאן מהירות והמעברים חריפים. אם נחכה מעט ונזיע בסבלנות מול הסנוורים הבלתי אפשריים בהבילותה הקיצונית של השמש הישראלית, נזכה לראותה מאדימה באחת, שולחת פסים מרצדים נחושתיים אדומים מפז על גלי כסף תכלת. זו יכולה להיות אפשרות אחת.

אבל הביופיליה התחוללה דקות לפני כן. החלטה ממעיין נסתר. בקשתי פתאום להמשיך מעט בשביל, להתקרב לקצה המצוק, להתקרב למשב הטורקיז של הים שמתחת, הים שבתהום, ובתוך המבט בעל הגוון תשוקתי, למרות בהילותו, קלטה עיני את קבוצת החבצלות הקורנת. השמש נהרה בעלי הכותרת הצחים. לבי הלם בחזקה ואז התפשטה בי היפעה. באחת. איבדתי את גופי. את זיעת עורי, את המהמורות והגבהים לרגליי, את הליכלוך והתסכול והרעם, את הכבלים וההגנות והמחיקות, ובא הרגע של החסד. ידעתי שאסור לי להסתכל עליו. שאסור לי להגדיר, להסביר. אהבה כשמסבירים היא נעלמת. והיא הופכת להיות אני וחבצלת והים שבתהום.

במבט לאחור אני יודעת שהייתה שם ביופיליה.

ביופיליה מוגדרת כחיבור אינסטינקטיבי בין האדם לטבע הגורם להתרוממות רוח. חיבור שהוא בילט אין, קדום. רגע שאין בו נבדלות.

צילמתי.

מעשה הצילום מפריד. אבל הוא גם חוסר רצון או יכולת להיפרד מהחסד של הרגע.

אילו היינו יודעים שתמיד יבואו כאלו רגעים, האם הם היו באים? האם הם לא בלתי צפויים ממהותם? האם היינו יותר מאושרים? 

צילום: איריסיה קובליו

צילום: איריסיה קובליו

*

*

ביופיליה 2 (שנכתבה לפני ביופיליה 1)

קודם אני יורדת בצוקים. לא. קודם אני הולכת בחולות. אני לא לבד. אני לבד. חולות חמים בנעליים שלי. אני נושמת אבק והרגליים כואבות אבל אני לא מתלוננת. אני מרגישה אוויר. הכביש כבר מאחורי. מלווים אותי מפה ומשם אבל אני נושמת לבד. אחר כך אני יורדת בצוקים. ואחר כך הים נפתח. ואני נזכרת בפתיחה אחרת ומתכווצת. הצוקים תלולים. אני לא נושמת. למי שעשה את כמה פעמים זו לא בעייה. אני ירדתי לא מעט פעמים בצוקים אחרים לגמרי, אבל הים נפתח באופן דומה. והים.

תמי שוכבת על המים. בתוך המים. עם בגדים. אין לה הבדלים. תמי והמים הם אחד. לידה כל הכלבים ושאינם כלבים מתמלאים בביטחון. אני עומדת מול הים. אני מתיישבת מול הים. לאט. יכולתי לעצום עיניים אבל אני לא עוצמת. אדוות הגלים. הו, אדוות הגלים. אפילו הרצועה הצרה הזו של החוף עושה לי אדווה פנימית. ותמי עדיין שוכבת בתוך המים בין הסלעים הרכים הירוקים. תלתלי הזהב שלה, כמו תלתלי הזהב של השמש האחרונה על המים, זהים. שמש אחרונה להיום. כלב הרוח שלי מרחף על המים. אני מרפה מהפחד. גם הוא קורן זהב. אחר כך הוא אוכל חצי אבטיח. ואני קצת מילון שתמי שולפת מתיק הקסמים שלה. מים קרים. מתוקים. ולי ג'ינס צר מדי וחולצה פרחונית מדי ושיער גזור ונפוח מדי ותיק מלא בחול. השמש נקודה כתומה נחלשת בקו המים. העננים מכסים אותה. הכלב שלי רועד ואני מכניסה אותו מתחת לחולצה הפרחונית. לפני שמחשיך אנחנו מתחילים לטפס על הצוקים. הים מאחורי מתרחק מהר מדי. אני עוצרת לצלם. מצלמת ומצלמת ומצלמת. מה יש לי לצלם בין הצוקים. החושך מתעבה אבל הירח המלא לא מרפה. מלווה ומנחם. נכנס ויוצא בין ענני סוף הקיץ.

*

מצאתי את הצילום/ציור ברשת לפני שנים ולא ציינתי לעצמי את שם האמן. עיבדתי אותו מעט.

מצאתי את הצילום/ציור ברשת לפני שנים ולא ציינתי לעצמי את שם האמן. עיבדתי אותו מעט.


חצוצרות הן געגועים

החצר שלי הקטנה. הסגורה. הירוקה. המרוצפת. המבולגנת. שלושה כיסאות כתר, שולחן משולש תכלת שמצאתי ברחוב לפני שנה, שני כלבים, פרחי שיח שנקטפו אמש, טרם התקלחתי, שמונה בבקר, תשע, כבר אחרי עשר, מנסה צבעי מים, הנייר מתקמט, כתם סגול זרחני מתפרע באמצע הדף, חוזרת לצייר באייפון. הפרחים הקטופים מצטיירים דיגיטאלית כה בהירים, מופזים כהרף עין, פרחי החצוצרות הכתומים והקרניים הסגולות והירקרקות כבשו את הלב אמש, כשחזרנו מטיול מיוזע עם הכלבים. ועכשיו הכלבים רבים על חתיכת סמרטוט אדום. הקטן גונב את שארית הקרקרים מהצלחת, לגדולה עיניים עצובות תמיד, כשמציירים אותה היא מתאפיינת באישונים נוגים, שאינם נוגעים בסף התחתון של העין, הלובן הזה שמתחת לאישון עושה את העצבות, זה בילט אין אצלה אני חושבת, אבל בטח היא גם מתגעגעת. לכל אחד געגועים משלו. חלקם נראים בעיניים, חלקים מוסווים היטב.

איריס קובליו

*

קושקה

קושקה

*

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

*

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

*

רציתי בעצם לכתוב כמה דברים על ציור דיגיטאלי.

המעבר מצבעי מים ואקריליק למדיה הדיגיטאלית הוא הפתעת הקיץ הכי לא צפויה שבאה. אני מהססת אפילו לכנות את זה "מדיה דיגיטאלית" כי התוכנה היא כה פשוטה, פשטנית אפילו, בעייתית מאד, מלאה בבאגים ודורשת סבלנות מצד אחד וזריזות אצבעות ומחשבה מצד שני. לתוכנה הזו מספר זעיר ומגוחך של כלים, קו עבה, קו דק וקו מקווקו. קשת צבעים מכובדת למדי לבחירה, אפשרות למחוק לאחור כמה פעמים ואפשרות לשמור. מסך האייפון 4 הוא קטן וכל נגיעה עלולה להעביר מסך ולמחוק ולהעביר קווים בלתי רצוניים לאורך ולאלכסון, אפשר לשנות רקע אבל אז זה נראה כמו גרפיקה לכיתה א', והאפליקציה לא ממש ידידותית ומפרגנת. אבל התאהבתי בה. דווקא בגלל הקשיים שבה, הקפיצות הבלתי צפויות, הצורך לפעול מהר, חוסר היכולת לדייק, לעומת היכולת לדייק בתנועה, ברגש, במהות הנראית לעין ורוצה לקפוץ לתוך האייפון ולהישמר בתמונות השמורות. הרזולוציות נמוכות. אפילו להדפיס את הציורים ב- A4 זה לא נראה טוב. היופי הוא בניאוניות של המסך, בזרימת הקווים הזרחניים. איך אפשר להעביר את זה לחומר? איך אפשר להעביר אהבה גדולה לחיי היומיום, איך אפשר להעביר געגועים עזים למרחק נגיעה?

אמנות דיגיטאלית זעירה ומסתורית, מרגשת וממלאה תשוקה, נובעת ממעיין נסתר, מתעקשת, דוחקת לפינה את כל האחרות וזה, זה רק מה שהיא רוצה

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

בקרים עם סקאיי (למרגלות ההר)

אוגוסט. סימנתי את כל האיקסים האפשריים על יולי. על החצר הקטנה המקורה שלנו סוגרת צמחיה. כמה כיסאות פלסטיק מפוזרים. שולחן עץ בצבע תכלת יוונית ועוד שלושה כיסאות תואמים. מלבדם שום דבר אינו תואם. אני לא מצטיינת בהתאמות. אבל עכשיו אני מתאמנת על איקסים של  אוגוסט, הפוך מכל מה שאני קוראת ומנסה להפנים מתאוריית "כוחו של הרגע הזה".

הנה אני מטפסת על הר. אני רק למרגלותיו עדיין, למרות שנשימתי כבר קצרה ותקועה, במיוחד בערב, אחרי טיול ממושך ובלתי נפסח עם סקאיי, כלב הרוח שלי. בטיול הוא רוצה מאד להשתחרר מהרצועה ולרוץ עם הכלבים האחרים שגדולים ממנו פי שש. לפעמים אני משחררת. ואז שערותיי נושרות מדאגה. הוריקן מסתחרר מול עיניי ותמיד אני בטוחה שכבר לעולם לא אתפוס אותו ואם אחר יתפוס אותו, העדינון הזה יתרסק לחתיכות או ייעלם אי שם בין חלקיקי היקום האכזר. מדי פעם מגיעים פקחים. עיניהם רעבות ורוטטות. כולם אוספים את הכלבים ונעלמים כלא היו. ברגע קטן של הקלה אני אפילו מצליחה להריח את הדשא שנקצר לפני כמה ימים, את שיכבתו הזו ששורדת מתחת לשלוליות השתן והדברים האחרים שיוצאים מהכלבים ובעליהם לא מספיקים או לא רוצים לאסוף. ופתאום כפלא, גם סקאיי, קשור ברצועה, הולך  לצידי, פחות או יותר, כי  הוא מושך ומושך כאילו הייתי מזחלת והוא שלושה סוסים כחולים. אנחנו מגיעים לחורשה ואני מנסה את אפי. לרגע אני אפילו מריחה את מחטי האורן ומניפת אושר זעירה נפתחת בלבי. אני מתיישבת על הספסל המעוצב. לעירייה היו כוונות מצויינות כשעיצבו את הפארק הקטן הזה בשכונה שלנו אבל הוא סובל מהזנחה קשה. וגשם אין כאן. ולא יהיה בשלושת החודשים הקרובים. ולא משב קרירות. והריחות מהבילים על העור. פעם הייתי יכולה להריח דרך כל נקבובית בעורי. זה לא תמיד היה נעים אבל היה עונג בלתי ניתן לתיאור כשהייתי עוברת תחת יסמין למשל. לא זוכרת ממתי הפסקתי לדעת את ריח היסמין. והיערה. והתאנה. הכל נהיה בליל אבק.

אבל בבקרים אני יוצאת לחצר עם קפה וכמה קרקרים. סקאי מתכרבל מולי. אלו השעות הרגועות ביותר שלו. הוא בודהה קטן. הוא התגלמות הרגע הזה. ואני מסתכלת עליו באהבה שאינה ניתנת לתיאור במילים אלא רק באצבע אחת, הנעה מצד לצד על מסך אייפון קטן, מציירת אותו, כל עוד הוא כאן אתי, כל עוד אנחנו כאן, נושמים, לרגלי ההר הגדול, שרק התחלנו לטפס ומי יודע מה בפסגתו. אומרים שהמראה המרהיב בעולם, המטהר בעולם, השמיימי שניתן לתפוס בתודעתנו האנושית.

וברגעים אלו אני חושבת על הנזירה הבודהיסטית טנזין פלמו ועל אימא שלה. על אימא בעיר הגדולה, בחיי העולם הזה, ועל בת שגרה אחת עשרה שנה במערה בשלג ההמלאייה, לבדה.

הבוקר ציירתי את סקאיי, אחרי שאכל שלושה קרקרים והסתכל עלי בעיני האיילה שלו. מאחוריו הבריקו העלים הירוקים. הצבעים הדיגיטאלים מגזימיים בזהרם ועליזותם. ואני קוראת לעליזות הזאת להכנס לזרימת הדם שלי ולשחררני לזמן מה

זה הציור מהבוקר:

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

וכאן יבוא אוסף של תנוחות בוקר ממלאות השראה מהכלבון שלי סקאיי -לייט, גרייהאונד איטלקי ללא כל תעודות, אך מצטיין להפליא בכל תחומי הקיום של כלב: מאהבה ללא תנאי ועד שובבות קיצונית חוצה כל גבול…

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Digital Iphone paibting, 2013

Iris Kovalio, Digital Iphone paibting, 2013

*

Iris Kovalio

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

Iris Kovalio- Digital painting

*

*


אפרסקים בֵּין הַמְּצָרִים

לפעמים למי שמתבונן עלי, נניח ביום שישי האחרון, לא ברור איך מבקיעים האפרסים הללו לתוך התוהו ובוהו הרגשי והפיזי שמתערבל ומתערבל בשבועות האחרונים. אבל הנה מעדניה באיזור קניות יוקרתי, דרכה אנחנו עוברים מסיבה טרוויאלית כלשהי, וארגז לימונים מדהים צועק אלי מהכניסה של המעדניה, רק לימון אחד אני רוצה, אני ממהרת פנימה ואז רואה את האפרסקים האלה, אפרסקי פיתה, מסביר המוכר במעדניה, מתוקים במיוחד, 35 ש"ח לקילו, שערוריה, אבל  אני חייבת לצייר. פתאום. בין הדמעות (בדיוק מסרתי את האיטליאן שלי, מחמל נפשי, לסירוס) אולי זה יעביר את שעות ההמתנה, אנחנו קונים, וגם את התרופה בבית המרקחת הסמוך, וממהרים הביתה לפתוח חלונות אחרי ריסוס שלא היינו צריכים, בדיעבד, באותו זמן ניתוח, למרות גלי המקקים, פרעושים ושאר מרעין בישין שתוקפים ללא רחמים בלילות כיימים, בחדרי חדרים. ואז בבית, שלוליות אחרי ריסוס, אני מניחה את האפרסקים בהתחלה על שולחן המטבח וביד רועדת מניפה את כתמי האקוורל על הנייר, רק שיעברו השעות (האם הכרחי לספר את הסיפור שמאחורי האקוורלים הנעימים לעין, הנחשבים כאמנות שלוות הנפש?) עוד לא טעמתי ועוד לא עצרתי להתבונן וידיי עפות אל קוביות הצבע והמים ובלי לשים לב עברו שעתיים שמעבירות אותי לסטודיו הקטן שלי, שכולו הפוך וכבר מתמלא גוויות מקקים, אבל לי לא אכפת כי היום בפעם הראשונה אצייר אפרסקי פיתה באקריליק, מוצאת שתי חתיכות עץ מרוחות בכחולים (תוכננו לפורטרטים), בוצעת אפרסק לשניים, אוכלת חצי ומניחה את החצי עם הגלעין לציור

Iris Irisya Kovalio

אופס. גן עדן! ריחו המדהים של האפרסק מחליק מאחורי אפי אל הגרון והיישר אל הלב, מנצח את כאוס הריסוס וזיכרון הסירוס ומכחולי האקריליק מוטחים בעוז על מצע העץ הכחול. לא אכפת לי מה ייצא, אני אומרת, עדיין נפעמת מריח חצי האפרסק ונשבעת שזה הדבר הכי טעים שאי פעם נגעה בו לשוני, אבל מייד  נזכרת בסקאיי האהוב שלי על שולחן הניתוחים, אולי כבר אחרי, מתאושש, ויד אחרת שלי מחפשת בגוגל את השם הרשמי של האפרסקים הללו: Saturn Peach האופייניים לצרפת, ואילו אני בהרצליה, הלא מטופלת ולא מרוססת השנה, כי אין לנו בעצם ראש עיר ויש לנו המון יתושים והמון גורי חתולי רחוב חמודים מלאי פרעושים הנפוצים לכל עבר בשכונה ושלוליות שעומדות ושורצות, וצואה שלא נאספת ונאכפת, והשעות זזות לאט ומהר, "בֵּין הַמְּצָרִים" מירה, הרבה שלנו מיפו מסבירה, וכבר לילה, אחרי תפילת כניסת השבת

Iris Irisya Kovalio

מחמל נפשי ימשיך להיות מאושפז עד למחרת ולמחרת, ואנחנו נזיז כל דבר וחפץ בבית, שמא מקק מורעל מסתתר ויבלע, ואכן נבלע, ושוב מבהילים את מחמלינו לבית החולים הוטרינרי, טיפול נגד הקאות,אינפוזיה והבהלות, אנחנו ממשיכים לנקות, ומי שמסתכל עלי מהתקרה, בוודאי מצקצק בלשוני, איך זאתי בוכה והלומת לב, מנקה ומקרצפת ומתייפחת ומתלוננת ובו זמנית ממשיכה לצייר את האפרסקים הנפלאים המטופשים לפני שיירקבו, כי היא לא יכולה בלי לצייר, כי הם מתנפלים עליה בנוכחותם כי הם חייבים להיות

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, 2013

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, 2013

*

*

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, פרט, 2013

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, פרט, 2013

*

Iris Irisya Kovalio, Still-life with Saturn peaches, Acril on wood, 2013

Iris Irisya Kovalio, Still-life with Saturn peaches, Acril on wood, 2013

*

והנה מנוחת הלוחם והלוחמת

סקאיי ואני

סקאיי ואני


<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: