הדיוקן האבוד

S/W Ver: A0.03.24R

ציירת עשתה כמה סקיצות פורטרט על לוח עץ זול, לא יצא טוב, זרקה לפח, אולי הציור בצבץ בין ערימות הזבל . מישהו לקח. מה היה לו בראש. אולי חשב שהדיוקן יפה. אולי היה לו סוג של סטייה. אולי היה לו איזה כישרון. הביא לחדר שלו. קנה קופסת צבעי גואש בחנות הצעצועים השכונתית, שני מכחולים וערבב עד שנראה לו גוונים דומים שיוכלו לתקן ולצייר את עין שמאל שנמחקה חלקית. במרכז הציור היה סדק והוא מילא את הסדק בצבע דומה לצבע לוח העץ וצבע בוורוד את הצוואר המחוק למחצה. עכשיו הדיוקן ממש מצא חן בעיניו אבל היה חסר לו משהו: זקנקן. הוא ערבב חום ולבן ובעזרת קיסם שיניים הוסיף זקן ושפם. הוא הניח את הציור על השידה הלבנה שהביא מהזבל כמה ימים קודם לכן ובזמן שאכל מולו תפוח החליט שחסר לדיוקן רקע. הצבע הצהוב ירוק של התפוח התאים לרקע. עכשיו היה מוכן והוא תלה אותו על הקיר של הצריף בו התגורר בשולי השכונה.
(מאז עברו שנים רבות. מאות שנים. במקום הצריף עומד בנין רב קומות לצד בניינים אחרים רבי קומות, "מגדלי העננים" הוא השם של המרחב האזורי, כבר אין מושג כזה שכונה. והציור? בוודאי נבלע בתוך כף האשפה של הטרקטור שהפיל את הצריף לאחר מותו של האיש.)
את הציור כמעט בשלמותו מצא הסדרן מחיריה, אתר הזבל המרכזי. הוא חשב שהציור יפה ואולי יעשה אתו משהו, יתקן, ייתן מתנה, ימכור. משהו. הוא היה צייר חובב והפך את הדיוקן של הגבר הצעיר המזוקן לאישה. הוא הוסיף כמה גוונים בצבעי אקריליק מעודנים יותר והתמלא סיפוק. זה לא רע, חשב לעצמו, אני אנסה למכור אותו לאספן אחד משוק הפשפשים, אדון חוג המפורסם. אדון חוג אכן קנה ממנו את הציור בסכום מכובד יחסית, שם אותו במסגרת ענתיקה שהייתה לו בחנות וכמו חיכתה לציור שיבוא ויתיישב בתוכה. הוא הציג את הדיוקן בקדמת החנות. הציור נרכש כעבור יממה והמשיך להתגלגל ולהירכש על ידי סוחרים שונים ומשונים עד שהגיע לידי סטודנט לארכיאולוגיה שהביא את הציור למורהו. המורה, שמלבד מאיסוף חרסים ושאר פריטים ארכיאולוגים היה גם חובב ציורי דיוקן. הציור הזה נראה לו שעבר כמה גלגולים והוא החל לנקות אותו באציטון מינרלי כדי להסיר את השכבות העליונות.
המשך יבוא..
הסיפור בהשראת הסדרה מעולה המוצגת כיום בנטפליקס "בעקבות ליאונרדו האבוד" 

–

הציור שבראש הפוסט מתוך ציור אבוד שלי:

איריס איריסיה קובליו, 2011, אקריליק 80x120cm

ירח

ירח צוחק בשמיים שחורים. צוחק בין הבניינים השכונתיים המקומיים וגם בין המפלצות בפקקי גיהינום עירוניים. צוחק כאילו אין אתמול. מחר יהיה פחות צוחק, יתעגל בלי חשבון עד שיחזור ויקסים במלואו, ושוב היא תחשוב על ההחמצה, איך עוברים החיים מבלי לעוף עליו בכל אשר לה.

רגע הסיום צריך להיות כך: גילוי טבע צלול, שבו מלוא הלב, הנפש, ההוויה שלך נשאבת לתוך הדבר הזה שמהווה שער ליציאה מהמציאות הזאת, החיים

לנורית.

פרחי ה- ח'

בקר טוב לך שם בהרים, בעצם צהרים אצלך וכאן שבת חמימה, סוג של אביב, מוקדם השנה, עץ ההדרים בחצר כבר פורח וריחו הכבד, העמוק שוב מפריע  כל כך, אבל אני חסה עליו, בכל שנה מתלבטת אם להוריד אותו אבל מתאפקת כמה שבועות עד שזה עובר, סוגרת חלון שלא יחדור הריח ויתפוס אותי, בעיקר בלילה.

יכולתי לכתוב ספר על הריחות והשפעתם על נפשה של ציירת נידחת, אי שם בשוליי החיים הנחשבים, על אפה שלא חדל מלדמוע ועיניה שלא שבעות אף פעם מפרח זה או אחר,כמו פרחי ה- ח׳ האופייניים לסוף החורף, חרציות וחמציצים וחרדלים וחוביזות. קודם החמציצים, הם הצחוק הראשון של שמש החורף. צחוק של תינוק. ואז החרציות, בבת אחת מתפרצות וצומחות לגובה בולע, מנקדות, או יותר נכון מכתימות את השטחים בשכונה שעדיין לא בנויים  בצהוב זוהר חסר רחמים ומפיצות את ריחם החמוץ המאסיבי שחודר דרך החלונות או כל פתח אחר, החרציות שבימי השרב הבלתי אפשריים של סוף החורף נעשות גם כן בלתי אפשריות וכבר קשה מדי ומסורבל ללכת בשבילים, כי הן פולשות לכל עבר ומי יודע מה מסתתר בתוך ערימת הצמחייה הזו שצומחת יותר מהר מהמחשבות שלך

גם האפונה הריחנית פרחה בחלון המטבח אבל ימיה קצרים כל כך. היא דלילה ובודדה ונדירה, התלבטתי אם לקטוף אחת ולשים על שולחן המטבח כדי שאוכל להריחה יומיים, אבל החלטתי להשאיר אותה על אדן החלון והשרב הפתאומי ייבש אותה, לא נורא, עוד שלושה ארבעה ניצנים מחכים להיפתח בסגול ורוד מתוק, כמה אושר יש בפרחים האלה, המשתנים עם העונות, אפילו החרציות וההדרים המעצבנים עושים שמחה בכל שנה כשהם מופיעים מחדש, כי זה אומר שהעולם זז ויבוא קץ לאשלייה הזו שנקראת מציאות, למרות שבמציאות הזו מתגלמות הפריחות המפעימות, כמו של פרחי כובע הנזיר שבקרוב ייהפכו לפרפרים לבנים, אבל בינתיים הכתום המופלא שלהם מתגנב מחצר השכנה וקורץ כממתיק סוד עם פס השמש שמתרחב מדי יום בחצר חשוכת החורף, וזה היתרון של הקיץ המתקרב, כי לסקאיי כלבלב הרוח שלנו ישנה נחמת שמש בחצר ופחות צריך להשתמש בתנור חימום

(5.3.16)

סיכום השנה שלי בציור (ומחשבות על מקורות השראה). חלק ב'

בחלקה השני של השנה (כאן החלק הראשון) "התאהבתי" בשכונה שאני גרה. יולי. אוגוסט 2014. בין אזעקה שכאן לבין אזעקות אחרות אני מצלמת באובססיה את בתי השיכון של שתי שורות שיכוני הרכבת והואדי ההולך ונעלם לטובת כביש 531 שמאחורי השכונה הזו. ואז מציירת באייפד. ואחר כך באקוורל. מלפנים ומאחור.

איריס קובליו, מרחב מוגן 1, ציור אייפד, יולי 20141

איריס קובליו, מרחב מוגן 2, ציור אייפד, יולי 20141

איריס קובליו, מרחב מוגן 3, ציור אייפד, יולי 20141

איריס קובליו, מרחב הגנה 4, ציור אייפד, יולי 20141

איריס קובליו, מרחב הגנה 5, ציור אייפד, יולי 20141

איריס קובליו, מרחב הגנה 6, ציור אייפד, יולי 20141

איריס קובליו, מרחב הגנה 7, ציור אייפד, יולי 20141

איריס קובליו, מרחב הגנה 8, יולי 201411

איריס קובליו, מרחב הגנה 9, ציור אייפד, יולי 20141

איריס קובליו, מרחב הגנה 10, ציור אייפד, יולי 20141

וזה משהו שכתבתי בין יולי לאוגוסט 2014:

על הכביש, אני מודדת במבט את הקילומטר הבא לפני. בעיקר אם

ישנם שוליים לעצירה פתאומית. האם הטלפון לידי. התיק על כתפי. האם אני
זוכרת היכן כפתור האורות המהבהבים. לכבות את האורות. לקחת את המפתח. לחפש
קיר או להשתטח. זה לא קורה לעיתים תכופות והידיעה שלא רחוק מכאן זה קורה
לעיתים כל כך תכופות ובעוצמות בלתי נתפסות, לא מפחיתה את החרדה בתוכי
שהולכת ונערמת מיום ליום. ועכשיו
שבת. שש בבוקר. אזעקה. בטלוויזיה משדרים תכניות ילדים. הבת בתל אביב שולחת
את האו.קיי. המוסכם ביננו אחרי כל אזעקה, ואימא שלי מתקשרת: את לבד? לא אימא,
בימי שישי הוא לא עובד בלילה. הכל בסדר. חוזרים לישון. ולא. הכל מרגיש
לא בסדר

ממשיכה באקוורלים מאותה סדרה של ציורים מהשכונה:

אוגוסט 2014:

איריס קובליו, אקוורל, מרחב הגנה 10, אוגוסט 20141

איריס קובליו, מרחב מוגן 11, אקוורל, אוגוסט 20141

איריס קובליו, מרחב מוגן 12, אקוורל, אוגוסט 20141

איריס קובליו, מרחב מוגן 13, אקוורל, אוגוסט 20141

איריס קובליו, אקוורל, מרחב מוגן 14, אוגוסט 20141

והנה משהו שכתבתי באוגוסט 2014:

האקוורלים הללו הם קטני ממדים. הקיץ הזה קשה. השדה שהיה מאחורי הבית שבו
אני מתגוררת כעת הפך לעפר ואפר של כביש אינסופי שנסלל בהשמידו כל סיכוי
לעוד פריחה אביבית. היו כאן אפילו אירוסים מיניאטוריים. ותלתן כוכבי
וכחלית ההרים ואדמוניות. הגעתי לשכונה הזו כשכבר הייתה החלטה: להרוס.
לסלול. לאפר. לגרש את האביב סופית. השנה מלאו לי חמישים וחמש. כשחרדה
נאחזת בך, החל מקצה האף, ככדורי עופרת תקועים ועד שיפולי הברכיים, את לא
בטוחה שמישהו יוכל לעזור לך לצאת מזה. ונורא מאד לך כשאומרים שהמישהו הזה יהיה רק את עצמך.

את לא יודעת מי את עצמך כי

אבדו לך כל ההגדרות של את עצמך

סימה אומרת שזה טוב. נקודת האפס ממנה עולים לשלב הבא בסולם הנכון.

עושה אתנחתא עם ציור אייפד של הכלבלב שלי בחצר:

איריס קובליו, סקאיי, ציור אייפד, אוגוסט 20141

ואז בספטמבר הספר שלי כבר ממש הודפס ואחזתי בו נולד בבית הדפוס בירושלים. בספר "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה" אקוורלים מהזמן שעד 2014.

התגעגעתי לשבת בשדות של ממש. ולא מול המסך או בחצר הזעירה שלי המוקפת ירוק סמיך סוגר. מזמן לא שמעתי טווסים וגם מזמן לא נסעתי למרחקים. מזמן לא שמעתי או קולו של האומץ.

נסעתי לאגם בהרצליה ובהשראת השירים והאקוורלים שבספר ציירתי את שני האקוורלים האלו:

איריס קובליו, אגם בפארק הרצליה, אקוורל, ספטמבר 20141

איריס קובליו, עקבה בוכייה באגם, ספטמבר, 20141

מוסיפה לכאן מחזור שירים קצר מתוך הספר שלי:

ספטמבר באגם

 

1.

טָעָה הַמְשׁוֹרֵר

שֶׁמֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר הִיא הָאַכְזָרִית מִכֻּלָּן

שָׁעָה אֲרֻכָּה תִּנָּעֵץ בְּעֵינַיִךְ עַד זָב

וּבְאַחַת תִּסְתַּלֵּק

כִּמְאַהֵב

2.

יָרֵחַ דַּקִּיק הוּא הַשַּׁקְרָן בַּחִיּוּכִים

עֶרֶב וְלַיְלָה מַעֲמִיד פְּנֵי מְנַחֵם

בַּבֹּקֶר בּוֹגֵד

 3.

עֲרָבָה בּוֹכִיָּה הִיא הַמַּרְדָנִית בָּעֵצִים

יָפְיָהּ הוּא הַיָּחִיד שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּקֵּף

בָּאֲגַם הַמַּחְשִׁיךְ

4.

אַדְוַת הָאֲגַם הִיא הַקָּשָׁה בְּיוֹתֵר לְצִיּוּר

גַּם שִׁיר לא יוּכַל לְבַכּוֹת אוֹתָהּ

הַלַּיְלָה

 5.

צִוְחַת הַסִּיקְסָק מַחֲלִיקָה עַל הַמַּיִם

אוֹר בְּחַלּוֹנוֹת הָרַכֶּבֶת הַחוֹלֶפֶת

בַּרְבּוּר שָׁחוֹר קָרֵב אֶל הַסַּפְסָל

אֵיךְ זֶה שֶׁרַק פָּנָס אֶחָד דּוֹלֵק

וְאַף הוּא בַּמֶּרְחָק

 

 *

ואז באו אוקטובר, נובמבר ודצמבר.

התגעגעתי לצייר באקריליק. התגעגעתי לים. התגעגעתי לעצמי.

התחלתי להסתכל במראה. בזהירות.

מתוך מחזור של פורטרטים של עידכוני פניי ברישום ובאקוורל אני מביאה אחד.

איריס קובליו, דיוקן עצמי, עיפרון, דצמבר 2014

בעוד יומיים שלושה מסתיימת השנה הזו. סיבה לחגוג!

*

סיכום השנה שלי בציור (ומחשבות על מקורות השראה). חלק א'

אני נוסעת ונוסעת ונוסעת. מקילומטר לקילומטר הדרך מתייצבת, הרוח עדינה מאווררת את החדרים  צבורי העובש, מאירה מקלפת לאט שכבה ועוד שכבה. אחרי שעה מגיעה לשדות. לברושים. לשלף. לנגיעת קו האופק צבעוני בשולי האדמה. אנחנו יושבות במרפסת חצר אצלה שם, הגובלת בשקט שבו אפשר לשאול מה עשית השנה ואיך מצאת מקורות השראה. שאלות פשוטות שהתשובה המיידית היתה אני לא יודעת. נדמה לי שלא עשיתי כלום. והיא אומרת לא נכון. בואי נפרוש כאן מחודש לחודש. תגידי את כל שעולה על רוחך.

הדשא אצלה מפוזז חמציצים וסביונים. השמש שוהה שם שעות ארוכות. אני זקוקה לשמש הזו כדי להעלות את הפרטים על המסך. אני רוצה לעשות טבלה אבל היא אומרת עזבי. תתחילי מנקודה כלשהי.  מנקודת השיא: הספר שהוצאת.  הספר הוא תוצאה אני אומרת. הוא שירים ואקוורלים שהצטברו במשך הזמן שקדם לשנה הזו ונתפרו ונדבקו ליצור אחד. הספר הוא הלידה בשנה הזו , אבל הזרעים נטמנו בשנים אחרות, ממקורות השראה שקדמו. אני רוצה למצוא השראה מהשנה.

טוב, היא מסכימה. נצעד חודש חודש.

ינואר 2014:

רכשתי אייפד. בשנה הקודמת ציירתי באייפון זעיר באפליקציה פשוטה והאייפד עם המסך הטוב נסך בי תקווה חדשה. מקור ההשראה שלי היה דיויד הוקני . מה שאהבתי אצלו היה שהדיגיטאלי הוא עוד כלי, כלי באמת מרשים, כדי להגיד בשפה המיוחדת שלו את האמנות היחודית שלו.

ואלו הציורים מינואר:

התחלתי במטבח

איריס קובליו במטבח 1, צייר אייפד

איריס קובליו, במטבח 2, ציור אייפד1

איריס קובליו, במטבח 3, ציור אייפד1

איריס קובליו, במטבח 4, ציור אייפד

איריס קובליו, בקר במטבח 5, ציור אייפד1

איריס קובליו, חלון המטבח, ציור אייפד

ומהמטבח התבוננתי בסלון של סופי השבוע. במהלך השבוע הוא הופך לכיתות לימוד. סטודיו לציור.

איריס קובליו, הבית שלי 1, ציור אייפד1

איריס קובליו, הבית שלי 2, ציור אייפד1

ומהבית הפניתי מבט לחצר, שגם משמשת סטודיו לאלו שמוצאות בה את אי השלווה בחייהן

איריס קובליו, אצלי בחצר 2, ציור אייפד1

איריס קובליו, אצלי בחצר 3, ציור אייפד1

בפברואר נסענו ללילה בצימר בציפורי עם סקאיי הכלבלב. לפנות ערב , אחרי היין המקומי שהצליח להעלותני לגבהיי השראה של הרפיה עם הטבע, הצלחתי לצייר כמה סקיצות אייפד מהירות:

איריס קובליו, עם סקאיי בציפורי, ציור אייפד, פברואר 20141

איריס קובליו, ציפורי 2, ציור אייפד, פברואר 2014

איריס קובליו, ציפורי, ציור אייפד, פברואר 2014

ואז בציפורי, בשש בבקר, מעל איזשהו קבר של צדיק, הרגשתי את התשוקה לחזור לצייר בצבעי מים, אחרי כמעט שנה בה אצבעותיי חופרות באייפון ובאייפד

אחזתי במכחול. נגעתי בקוביות צבעי מים. והדף הממשי. הנה:

איריס קובליו, ציפורי, אקוורל, פברואר, 20141

המכחול החזיר אותי לפרחים. מרץ הוא חודש יום ההולדת שלי. איריס וציפור גן עדן. המיזוג האולטימטיבי. לו יכולתי כך. כאן. בחיי. לא אכביר במילים. הנה:

איריס קובליו, אקוורל, מרץ, 20141

ועוד איריס

איריס קובליו, אקוורל, מרץ 20141

ומהמבט לאיריס אני פונה לכוון הבית. שעת מנוחה. אולי שבת, אולי לא. הם ישנים ואני ערה. ככה זה בכל השנה:)  גרא וסקאיי, שוב באייפד:

איריס קובליו, גרא וסקאי ישנים יחד, ציור אייפד, מרץ 2014

ואז נוסעים לפריז לכבוד יום הולדתי. רציתי למקום אחר. לא רציתי בכלל. מרץ היה מבולבל ומדוכדך. חשבתי להתנחם באקלרים ובקרם ברולה. זה היה די מנחם. אבל הכי מנחם היה הנוף הנשקף מהמרפסת הגבוהה של המלון. זה לא הנוף. מגדל אייפל הוא לא בדיוק נושא להשראה מלהיבה. אבל אפשרות האייפד והחדווה. כן חדווה. להסתכל מבעד לוילונות המשי הכבדים על הגגות הפריזאים ולצייר באייפד היו שעות בוקר של חדווה ששון דיצה וגילה. הנה:

איריס קובליו, פריז 1, ציור אייפד

איריס קובליו, פריז 2, ציור אייפד

איריס קובליו, פריז 3, ציור אייפד

איריס קובליו, פריז 4, ציור אייפד, מרץ 20141

ואז אפריל.

הייתי צריכה לעוף. בשדות הפריחה היתה בעיצומה. במשתלות. הריחות. האביב. חשבתי לפתוח את "פרחי איריסיה לרפואה". התחלתי משהו. לא היו לי כוחות ליישם מעשית. רק לצייר. רק בציור הרגשתי עפה. הייתי הפרפר. הייתי הצוף. הייתי הריח. הייתי הרוח. השמש. הענן. הכוכב. החושך. הירח החסר.

הנה כמה מ"איריסיה לרפואה":

איריס קובליו, אקוורל, אפריל 2014

איריס קובליו, אקוורל, אפריל 20141

וזה אחד מיוחד לזכרה של תליה

איריס קובליו, לנשמת, אקוורל,

התחלתי להקדיש ציורי פרחים לריפוי. סוג של משתלה\מרפאה וירטואלית .

איריס קובליו, אקוורל1

איריס קובליו, אקוורל1

ועוד אחד, בעידוד דורית שלא הפסיקה לצלם את הפרחים שהבאתי, ואותי, ותיעדה כל פרט, והרבה בזכותה ובזכות הקבוצות של שלישי ושל חמישי, הבית התחדש בפרחים משבוע לשבוע, וגם אם "איריסיה לרפואה" נתקע בהתחלת הרעיון, הוא המשיך הציורים שלי ושלהן:

איריס קובליו, פרחים לדורית, אקוורל, אפריל מאי 2014

והנה סחלבי הפרפר מהמשתלה המופלאה של תמי מרישפון:

איריסי קובליו, פרפרי סחלב 1, אקוורל, אפריל 2014

1איריס קובליו, אקוורל, אפריל 2014

איריס קובליו, אקוורל, אפריל 201411

ועוד מהמשתלה של תמי:

איריס קובליו, קאלה ארגמן, אקוורל, אפריל 20141

איריס קובליו, קאלה ארגמן 2, אקוורל, אפריל 2014

כן, לצייר פרחים בצבעי מים זה כנפיים לעוף מעל שדות שלף, או שדות חמניות, או שדות יהלומי אושר. לא מצאתי מילים אחרות.

איריס קובליו, אקוורל, מאי 2014

איריס קובליו, אקוורל, מאי 20141

והנה האושר בהתגלמותו. יוני. חם. האושר נמצא רק על גדרות הבתים, פה ושם. שיח. ציפור גן עדן. בוגנוויליה. לא טוב כאן. לא טוב. מרגישים משהו. זה עוד מעט יגיע. בינתיים אני מתנחמת בזה:

איריס קובליו, גן העדן שלי, אקוורל, יוני 2014

ועוד ציפרי גן עדן. לפרח הזה כוח ריפוי. כך רציתי להאמין. הוא סמן כזה. אות משמיים. כך רוצה להאמין. הנה:

איריס קובליו, ציפור גן עדן, אקוורל, יוני 201411

ושום דבר לא ישביע

איריס קובליו, צפרי גן עדן, יוני 2014

ובכל זאת סייפן וליזיאטוס מעודדים מעט

איריס קובליו, סייפנים, אקוורל, יוני 2014

איריס קובליו, ליזיאנטוס, אקוורל,

ואני מדלגת עכשיו לפרחים דיגיטאלים שציירו באייפד בקיץ, במהלך המלחמה. לציורי המלחמה, המרחב המוגן או הפרוץ, ששמשו סוג של השראה, אקדיש עוד פוסט, חלק ב של המסע לאחורי שנת 2014 שלי.

איריס קובליו, ציור אייפד, יולי 20141

איריס קובליו, סייפן, ציור דיגיטאלי, אוגוסט 20141

ושוב ציפור גן עדן:

איריס קובליו, ציפור גן עדן, ציור דיגיטאלי, אוגוסט 2014

והקלילות הזאת בבקר, רגע לפני משהו כזה או אחר, ספטמבר או אוקטובר, עם הקפה

הקלילות שהיא הפוכה לחיים עצמם

איריס קובליו, ציור דיגיטאלי, ספטמבר 2014

איריס קובליו, ורדים, ציור אייפד, אוקטובר 20141

וכאן מסיימת את חלק א' של המסע.

בחלק ב' יבואו כל ציוריי האייפד שציירתי במרחבים המוגנים מבחוץ ומבפנים. וגם האקוורלים של המרחבים המוגנים והפחות מוגנים. והפורטרטים. 

*

*

ספטמבר באגם 2014

טרם החשיך באגם אבל הזהב כבר החל לפזז. עדיין חם. רותח. ספטמבר יכול
להיות האכזר מכולם. חרב בידו. אבל הוא גם רחום. הוא יכול לכרות את הקיץ
המהביל הנורא בבת אחת. אבל נדיר שהוא עושה זאת אלא בימים שלאחר הימים
הנוראים. אבל הוא כן עושה חסד עם הערבות הבוכיות. וכאן עיריית הרצליה
עשתה נפלאות, כלומר הגנן או המתכנן שהשתגע ושתל כמה עצי ערבות בוכיות
מסביב לאגם. בקיץ הנורא האחרון באתי פעם אחת. חשבתי שהן לא תשרודנה. הכל
היה חלול. הזהב והפז פסחו על הפארק. הערבות הבוכיות היו נטושות. לפני כמה
ימים הם חזרו, כמו שספטמבר חזר. הוא תמיד חוזר. ואני תמיד מנסה ללכוד
אותו. בשנה שעברה דליתי ממנו מחזור שירים. רובם נקצצו אבל מעטים מהם, הפז
שלהם, כבר בהדפסה. בלי נדר. והלוואי שהשנה, בכל נדרי, יותרו כל הנדרים
שנדרתי בכוונה ושלא בכוונה, שחסמו וחצצו ומילאו ימיי בייאוש ופחד. צבעי
הזהב פז, כתום זריחה וסגול אינדיגו של ליל ירח מלא הם האגרטל שאני מבקשת
לשנה החדשה.

איריסיה קובליו, אקוורל, ספטמבר 2014

ציפורת נפשך עפה לסוף שבוע

אקוורל חדש, שש וחצי בבקר, סוף פברואר, ציפורי, מעל קברו של הצדיק רבי יהושוע בן לוי, במרחק סביר, אך בעל השפעה נסית מסוימת

 

איריסיה קובליו, אקוורל, 2014

למה נס? כי לא האקוורל כבר מזמן לא עף לך בידיים

והנה קמת ועשית מעשה: קנית לך חדר ללילה בצימר צפוני.

בדרך עצרתם לקפה. איך שהתיישבת עם המקיאטו, ציפור, אבל בדיוק עליך, מכל האנשים,

ליש

ל

שה

במרכז החזה שלך

אז מה אם כולם אומרים שזה מזל

אחר כך הגעתם לצימר בלבו האביבי של הגליל התחתון. הסתבר שהוא שעון על קברו של איזה צדיק.

עזבתם הכל, נכנסתם פנימה, שמא תבוא עליכם מעט מצידקתו של זה

אומרים עליו שהוא לא מת אלא עלה הישר לגן עדן, שאליהו הנביא בכבודו ובעצמו חיבק אותו בכנפיו ולקחו למרומים

חיפשת גם את  קצת מרומים

אבל מה, לא היה שם נעים כלל, ולכלוך דבק על כל אבן, והברכה, שהיה כתוב כי מים טהורים בה,  דגי זהב היו שרויים בתוכה ונראו כמו מפלצי התחתיות, ניסית לקרוא קצת על סגולותיה, לנשום מעט קדושה, אבל

מיהרת לחזור לחדר

שהסתבר כי מעליו משפחה עם עשרות, מאות, ילדים דופקי כדור, אלוהים, איפה אתה ואיפה המזל

החליפו לכם צימר וקניתם בניחומים יין מקומי

בהתחלה היין היה תוסס ואת חשבת שעם המזל שלך גם תחטפי כאבי בטן, אבל התיישבת במרפסת,

זו עם קולות כל צפרי היקום, המקום ביחידי בצימר שאפשר לכנותו אושר

ופתאום הידיים שלך התחילו לצייר

כמובן באייפד

שהוא נס בפני עצמו

הנה:

איריסיה קובליו, ציור באייפד, 20141

איריסיה קובליו, ציור באייפד, 2014

איריסיה קובליו, ציור באייפד, 2014

איריסיה קובליו, ציור באייפד, 2014

וכל הרומנטיקאים שמעדיפים את האקוורל: אוקיי. נכון. זה מיוחד וזה נדיר כשזה טוב. ואני טובה.

אבל מה שהיה לא יהיה

מה שכן יהיה- יהיה ספר.

לפי החוזה זה יקרה השנה.

ויהיה בו תמצות האקוורל והמילה.

אבל אני רוצה לעוף

ואני רוצה ניסים.

וגם אני רוצה את אליהו הנביא

עם ענפי השפע והטוהר

ואם זה יקרה

אז נא לא לנכס אותי לחצר הצימרים של אף אחד

ובלי ריבים עם רשות העתיקות

כי אני לא שייכת לאף אחד

לא לאמנים ולא לאקוורליסטים ולא למשוררים ולא למורים ולא לתלמידים ולא ליוגה ולא לכלבי הרוח

ולא לכותבי המילים בעלות המשמעות או הלא- לא

 *

וזה הכי יפה בציפורי. אמנם היא קטנה ואפשר לראות אותה רק ממרחק, אבל היא כל כך מרגשת:

מונה היפה מציפורי (בעתיקות הפסיפס שבגן הלאומי, כינוייה מונה ליזה, הצילום מויקיפדיה)

מאסטרפיס!

*

לצייר ברישיקש

בספטמבר 2007 נסענו להודו. בארבע לפנות בוקר בוקר  חיכתה לנו מונית בנמל התעופה הישן של דלהי לנסיעה ארוכה וקופצנית לרישיקש, לאשרם של סוומי שיבננדה. הדרך ארכה כשמונה שעות בזחילה איטית בכבישי עפר, המונית פילסה דרך פרות וכלבים משוטטים, המייה בלתי פוסקת של טוקטוקים, אופנועים וצופרים. ישבתי על הספסל האחורי מביטה בבעתת מה במראות בחלון. הספרים הרבים שקראתי לא הכינו אותי להודו, ולא הלימודים, ולא החברים, אלו שמהיוגה ואלו שלא.

כשאת מציירת, מה שאת רואה זה צירופי צבעים, צורות נעות, אור, קונטרסטים, טקסטורות. העין נלכדת בזווית מסויימת עוד לפני שמתפרש הדבר: חמור, גלגל, בד סארי תלוי על חבל. ובהודו זו חגיגה. אבל באותה נסיעה שכחתי שאני ציירת.

היינו רעבים ומיד הזמינו אותנו לחדר האוכל לארוחה העיקרית. עמדנו בתור הכניסה. על יד ערימות הנעליים שהיינו צריכים להשאיר בכניסה עמד איש עם מקל גדול והיכה באוויר בצעקות קלות אך תקיפות כדי לגרש את הקופים גונבי הנעליים.

באולם האוכל הנשים יושבות על הרצפה בצד ימין, עם גבם לגברים, ואנשי המקום עוברים בין השורות עם דליים גדולים עמוסים באוכל: דאל חריף אש, אורז לבן נטול תבלינים, ירקות מבושלים חריפים ופיתה הודית דקה בעזרתה אוספים את האוכל כדי להביאו אל הפה הרעב.

ושוב שכחתי שאני ציירת. אני חושבת שאכלתי רק את הפיתה.

רק לאחר כעשרה ימים של בעיקר ניסיונות להימלט מהקופים ומהריחות ומקולות הרעש, וגם מהחום (40 מעלות בלתי פוסקות) ולאחר ששוב עלינו במונית במעלה ההימאליה וראינו למלעלה את רישיקש ואז את הגנגס החוצה אותה ואת הגשרים המדהימים (רם ג'ולה) וטיפסנו למערתו של וסישטהא ולמקורות הגנגס- צבע המים תכלת יהלום וחלוקי הנחל פנינים והצמחיה כמחרוזות תפילה וההרים סביב כצעיפים סגלגלים, רק אז, לפתע, ראיתי את היופי, אותו יופי שמעוררת בי את התשוקה לצייר.

למחרת קניתי בשוק מחברת דפים חלקה, צבעי מים פשוטים ומכחול ועפרונות. ישבתי על שפת הגנגס בביתו של סוומי שיבננדה והתחלתי לצייר. נותרו לנו מעט ימים עד הנסיעה בחזרה ואני רציתי לבלוע את המראות.

כינסתי בסרטון יוטיוב קצר ומוזיקאלי את הרישומים וצבעי המים מרישיקש.

הנה: רישיקש

https://www.youtube.com/watch?v=q4VJpO2SB9E

 

ובהזדמנות זאת אני רוצה להמליץ על דף הפייסבוק הנפלא והממלא השראה "סנסקריט להמונים- מילה סנקסריטית ביום". דרך הקישור הזה אפשר להיכנס לדף הכמעט יומי ולא חייבים להיות חברים בפייסבוק. זו אחת הפנינות הנפלאות ברשת.

וכאן בבלוג היוגה שניהלנו פני כמה שנים פירסמנו רשומות עם תמונות מרישיקש. היום העליתי את הרשומות האלו מחדש כדי שיהיה ניתן לצפות בהן.

שבת שלום, אום אהבה ושנטי לכולם

איריס קובליו, צבעי מים, הודו, 2007

חלון

אחד הספרים הכי מרתקים שאני קוראת עכשיו הוא "מוזיקופיליה" של אוליבר סאקס. מקרים מזעזעים אך מעוררי השראה של מוזיקאים שנתקפים אירועים מוחיים נירולוגיים שונים. פרק שלם מוקדש לבעלי שמיעה אבסולוטית מולדת  (אצלי.. אני נדירה, מסתבר) שמפתחים בעיות שונות בעקבות זה. אצלי התגובה היא מינורית והתגנבה לאט באמצע החיים: איני מסוגלת להאזין בהנאה למוזיקה שאינה אלקטרונית ובכלל אני מעדיפה להאזין לתדרים חשופים או הקלטות של "טבע". הקושי הכי גדול שלי הוא עם צלילי פסנתר אך גם כלי קשת ונשיפה הולכים ונעלמים כמעט כליל מהעדפות האוזניים שלי. (אני לא מדברת כאן על מוזיקה טונאלית או אטונאלית, מערבית או לא מערבית, אלא על גבהים מוגדים של צליל).

אמש קראתי על מוזיקולוג ופסנתרן שחלה באמנזיה נדירה וחמורה במיוחד. הכל נמחק לו. בכל פעם שהוא מתעורר הוא צובר זיכרון חדש שיכול להימחק תוך מספר דקות עד שעה. הוא כאילו מקבל חלון תודעה כזה ובחלון הזה הוא יכול לחיות, כלומר להערים זיכרונות, אבל אלו  ימחקו  מיד כשהחלון ייסגר.

מה שמדהים הוא, וזה דבר שדוקטור סאקס חוקר, שהנחקר שלו (שחולה מזה 20 שנה, עד שנכתב הספר) זוכר לקרוא תווים מורכבים ביותר ואצבעותיו פועלות לנגנם בפסנתר. בארוחת הערב סיפרתי על המקרה לג' וכמובן שבקשתי ממנו שאם אחטוף אמנזיה פתאומית דומה, לדאוג שיהיו לידי חומרי ציור או לפחות האייפון עם אפליקציית הציור החביבה עלי בימים אלו. טרם סיימתי את הפרק. נרדמתי.

בקר מוקדם עם הקפה במטבח, מול החלון.

האפרוריות שבחוץ מדגישה את גווני הירוק וגם את הצבעים האחרים. (השמש "אוכלת" את הצבעים ומגבירה קונטרסטים). החלון מרתק אותי. שום דבר אחר לא קיים מלבדו. מדליקה את האייפון ופותחת את האפליקצייה. עוצרת ושומרת מספר פעמים כדי לתעד את תהליך העבודה וגם מפני שהאפליקצייה כל כך רגישה, עד שכל תנועה לא נכונה יכולה לקבע שגיאה או למחוק את הכל. ישנן דרכים שדורשות ניסיון, זריזות ומיומנות שבעזרתן אפשר להגן על כל שלב בציור.

פוטנציאל המחיקה והאובדן באלקטרוניקה גדולים יותר מאשר בחומר אך גם אפשרויות ההתגוננות רבים יותר. ולמרות זאת אני מניחה שהכאב על אובדן כזה או כזה הוא אותו כאב.

הנה תיעוד החלון:

איריסיה קובליו, חלון, ציור דיגיטאלי באייפון, 2013

שברירים:                                                                                                                                          כשהגעתי לנקודות על הוילון התמלאתי חדווה, ואז הצמחיה הירקרקה הציפה בי שמחה והלבבות האדומים המצויירים על הכד "עשו לי את זה": עונג צרוף. וכשכיביתי את האפליקציה עם האייפון, כל אלו כבו גם כן.

7 שבועות

 

1. 

אנחנו, הורינו, בהשתדלות מתמדת להמתיק את זמן הילדות. מצלמים. מתעדים. מלבישים. ממלאים בסמלים. ואנחנו, לפעמים זוכרים זמן זה בחיוך או פרץ סנטימנטאליות ולעיתים מעדיפים שהכל ישאר אי- שם, נקרא לו אלבום, או "הדברים" שמהם השתנינו, לבלי היכר. לפעמים. כי אין השתדלות בלי טעות

 

2.

טנא אצלי קשור לאחת משתי החברות הכי טובות שהיו לי, שתיהן שינו את עולמי הפנימי. כל שינוי הוא דבר טוב. כל שינוי הוא צמיחה. טנא היה שם משפחתה המורכבת של החברה ההיא. איפה היא עכשיו? זה לא משהו שמסקרן אותי במיוחד.

.

 3.

 אין גינה בלי פחד מנחשים. אין אביב בלי עקצוצים. פריחה היא פריחה. היא מרגשת והיא מגרדת והיא מעוררת והיא מפחידה.

.

 4.

 מתן תורה מעורר בי את הגעגועים לילדה איריסיה. היא הולכת במדבר, עדיין, עם אחיה הצעיר, ועיניה נמשכות לעגלים הנוצצים. אחיה מזרז אותה. עוד מעט זה יגיע. אל תעצרי. יופיים לא אמיתי. הם אמנות שווא. והיא אומרת שאין דבר כזה. יופי הוא יופי. אבל הוא שר לה. היא נקרעת בין ניגוני התפילה לבין מופעי הזהב. איריסיה איריסיה. כשמגיע המעמד היא מקבלת את שמה.

 

5.

אני מכירה אישה אחת שיש לה יכולות שמעבר לכל הגדרה. יש לה תלמידים ובית "רגיל". כשהיא הולכת למכולת אף אחד לא יודע שהיא זו היא. היא מצחיקה מאד וגם כשכואב לי, הגב למשל, או שק הדמעות, אני לא יכולה שלא לצחוק על יד נוכחותה. אני מקנאה בשכנים שגרים בדלת מולה. אבל הם לא יודעים שהם גרים בדלת מולה.

6.

האנונימיות משחררת! גם אני בהשתדלות מתמדת לשמור אותה בסביבתי. פעם היה שדה גדול עם פרחי בר מאחורי הבית שלי. פעם זה לפני פחות משנה.. עכשיו סוללים כאן כביש, 4 מסלולים ורכבת ביניהם. הכל משתנה. גם אני. וזה מבורך, גם אם נדמה שזה נורא

.

7.

ובכל זאת תמונת ילדות

 

חג שבועות בגן חולדה, 1962-3

ואחת אחרת  לגמרי

 

ופוסט נהדר וממלא השראה של מרית בן ישראל על עגלי הזהב באומנות כאן.