כשלא היו מילים

ציירתי.

וזה אחד מהם:

איריס איריסיה קובליו, גרא, אקריליק, 15×15 cm , דצמבר 2016

חריקות

פתאום את שמה לב לחריקה של דלתות ארונית המראה בחדר האמבטיה. את שואלת את עצמך אם החריקה הזו מרגיעה אותך. ואת מניחה שכן. חריקות הם סימני חיים. בבקר. בערב. לפנות בוקר כשהוא חוזר, פותח סוגר את הארונית. את נעשית רגישה עם השנים לכל קול. שריטה על הדלת. הכלבון שלך למשל. שריטה אחת ואת כבר קמה לפתוח לו. ובלילה האחרון גם שמת לב לחריקות החריגות של המיטה בחדר השינה. את לא תוסיפי כאן מחשבות אישיות שעלו בעקבות, רק שאת תוהה איך לא שמת לב עד עכשיו. ושוב עולות מחשבות שלא תכתבי אותן, רק אולי תכתבי שבלילות ספורים ממש (בחודש? בשנה? בשנים האחרונות?) העלייה על המיטה נעשית בצוותא. כלומר באותו זמן. זמן של זוג. וזה לא חריג בזוגיות ארוכת טווח. אבל החריקות של המיטה אתמול היו חורגות ואני שאלתי אותו מה הסיבה שנראית לו, לחריקות הללו, והוא אמר שזה בגלל ברגים רופפים בבסיס העץ של המיטה ושמחר הוא יחזק. הגיוני בעליל. מחר כבר כאן. ואפרופו מחר, המחר הזה מתקדם כמו תשוש ימים במעלה הר. אולי מכונית ישנה עולה בפיתול, מונית דיזל למשל, עולה מים המלח לכוון ערד, בדרך כלל אני מעדיפה לא להתעדכן מאין ולאן  ומרדימה את עצמי לדעת עד הישמע חריקה זו או אחרת. בבית ישן הולכות ומתרבות החריקות, או שמא כשאנחנו מתיישנים הולכת וגוברת יכולת השמיעה, הקליטה יותר נכון. כבר כתבתי את זה. לפני שנתיים יצא ספר שירים שלי* שמסתיים בשיר על חריקה:

כָּל הַלַּיְלָה חָרַק הָעֵץ בַּגָּדֵר

גַּם הַשַּׁחַר

לֹא יָכוֹל לְהַשְׁתִּיק.

הרבה לא השתנה מאז. בעצם הרבה כן. אבל מזוויתה של החריקה הכל חולף ורק החריקה מעמיקה. 

לפני זמן קצר יצא ספר נוסף, הפעם הסיפורים שלו** והציורים שלי (חריקות קטנות חורצות סיפורים שהם גם כן קטנים בגודלם, אבל גדולים במעופם). בחלק השלישי של הספר נוכחים כמה סיפורים מעולם הכבישים, הלילות, ההובלות, השירות, הקריאות (המונה, הסדרן ציפצופי הגט-טקסי). כל דבר יכול לשמש השראה, גם כשהעייפות על הקצה, לא רק של הבוחר בפעולה, אלא גם של הסביבה. אנחנו מחוברים. זו לא ידיעה חדשה. מהפכנית. אחד עולה- האחרים עולים, ולו גם  נגררים, האחד נופל- ומפולת נראית נופלת אל מאחורי האופק, ואנחנו יודעים שהאופק הוא רק קו עם פחד (שאין מאחוריו אלא תהום) אבל זה לא ממש ממתן את כל הדברים

*

איריס קובליו, סלפי לילה, אקריליק על קנווס, נובמבר 2016, 15×15 cm

האור המלאכותי (בפורטרט), החורק משהו, הוא ממנורת הלילה והאייפון והאייפד גם יחד. מחקרים אומרים שהשימוש הליילי בתאורת האייפדים למיניהם גוזלת לפחות שעתיים משנתנו. ואני אומרת שאולי לילות שלמים. ביחד עם כל הדברים. שוב כל הדברים. האחרים.

–

–

* איריס איריסיה קובליו, מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה, הוצאת אבן חושן, 2014

** גרא גינזבורג- צעדים בשלג.  הוצאת אבן חושן 2016

מצד לצד

מצפים ממך דבר מה. אולי דברים. ואת מלאת השתדלות אבל המדרגות שאת עולה בהם נעות למטה, את לוקחת ממריצים ורצה במעלה הנעות למטה וכמעט הגעת ושוב אזלו כוחותיך ואת שוב מוצאת את עצמך למטה, אולי תעלי במעלית מציעים אלו שיושבים בדוכנים השונים למטה, את לוחצת על הכפתור ומזמינה את המעלית. את לא יודעת לאיזו קומה. בקומה השלישית כבר אין כלום ובחמישית כשאת פותחת את הדלת יש שיטפון. את ממהרת ללחוץ על השישית, מתפללת שהמעלית לא תתקע, שני סירי מרק ואורז חמים בסלייך, את פותחת את הדלת ומחכה לך שם יללת זאב. את לא פוחדת. אולי קצת כן. אז את בינתיים ממשיכה לקומה השביעית. את מחלקת אוכל. אהובתך שם, יושבת בגבה אליך. את ניגשת אליה, שמה יד על כתפיה ומנשקת את שערותיה הדלילות הלבנות. היא מפנה אליך את עיני הים האוהבות שלה. לידה יושבים הכלבים שלך. מלקקים את כפות ידיה. מולה יושבים האחרים. האורז יבש מדי אומר האחד. המרק שמן מדי אומרת השנייה. לשלישי ולרביעי נוזל הריר מפיהם וידיהם רועדות. הם לא אוכלים והכלבים מחכים לסימן. אני מחבקת את אהובתי ופונה למעלית. המעלית תקועה. צריך לרדת במדרגות אומרת האחות בקול צרוד. אבל הדלת למדרגות נעולה. אז תקפצי מהחלון אומר המשותק בכיסא גלגלים שהיה פעם בכיר במשטרה. כן, כן, מנענעים היושבים מסביב לשולחן בחדר האוכל הירוק. את מביטה מבעד לחלון. בתי ירושלים מפוזרים על חוף הים. בחלונות דולקות חנוכיות רבות, השמים זרועי כוכבים, אבל גובה הגלים רב. הם כל כך גבוהים עד שהם מסתירים את האופק. את נזכרת בנשימה שלימדו אותך: להכניס שלוש דרך האף, להוציא שבע דרך הפה. שבעה מחזורים. כשאת מגיעה למחזור הרביעי אהובך מנשק אותך כמו נסיך. בוקר טוב. אני יוצא. או שמא היתה זו הארנבת ההיא, שנשקה אותך, שחזרה מפוייסת ממעמקים

חנוכה 2015

איריסיה קובליו, ששת, 2011, אקריליק.

ים לאורך. נמכר

לצייר ים לאורך זה לא מובן מאליו. ים בשבילי הוא  מרחב .התרחבות. אופק הנמתח לרוחב. אדוות מקצה לקצה. לפני שנתיים שלוש נסענו למיקונוס לחופשת סוף קיץ. מחדר האמבטיה נראה הים היווני מחולק לשלושה חלונות לאורך. ישבתי על השיש שעל יד הכיור בחדר האמבטיה והתבוננתי מוקסמת בטרילוגיה בגווני הכחול והבוהק, איך חוצה ספינה מחלון מלבני אחד לשני ונעלמת. 

* 

אז לצייר ים לאורך, באקריליק על עץ צר למשל, מבלי לצרף לו אולי עוד שניים, כטרילוגיה, זה ללכת נגד כוון השעון, נגד כוון המשיכה, נגד כוון הלב.  ובכל זאת הלב התעקש. שלוש שנים קדימה בקע לו זיכרון מאופק של ים, אשר הרחיב את לבי והפך את קרבי נפשי, ים מקצה עולם קאריבי, אי שם, באי גן העדן. הייתה שבת והקשבתי  להקלטות של מנטרות מפי נזיר שפגשתי קרוב לאופק ההוא. הציור הזה התגלם לתוך השבת והתעקש להיות לאורך

 *

בתערוכה שלי "גלי קול" הציור הזה היה בספק במהלך התלייה של האוצרת. נאמר שהוא גורע מהאחרים. צבעיו העזים לא שייכים. הוא יבלע את האחרים. לבסוף מקומו התפשר על קצה המסדרון, מקום מוסתר מהמראה הכללי של החלל. 

 *

לפני כמה ימים אישה אחת נסעה למרחק והגיעה לכאן, להרצליה, לראות אותו. האורך התאים לה והיא רכשה אותו. עטפתי אותו כעולל בן יומו היוצא מבית היולדות. אני לא מתווכחת עם אוצרות ולא עם רוכשות. לכל דבר יש מחיר. ואלוהים. מישהו אחד לוקח ומישהו אחר נותן. ואני ממשיכה.

גם לאורך

 *

בספר החדש אני צריכה לבחור ציורים לאורך. ושוב אני מנסה ים לאורך. זה לא מובן מאליו. פעם אחת, בקיסריה, עמדו שני אנשים בטיילת ודיברו על האופק. אחת רצתה מעבר לו והאחד אמר שהאופק הוא הגבול. את הגבול הזה היא מנסה לפרוץ  שוב ושוב. 

 

 

ובכלל נוף לאורך חייב להיות מושלם אחרת הוא כמו טעות של הבריאה.

אבל טעויות הן הכי סיכוי שלנו לגדול. הן הגשרים הקטנים שעליהן אפשר לדרוך לרגע כדי להגיע מעבר לאופק

*

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, 40×80 cm

לחפש את תדר הים המשכר

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על ניר

כשלמדתי מוזיקה הייתי מכורה לדיביוסי. המורה שלי באקדמיה למוזיקה, פרופ' אנדריי היידו, דיבר על מהלכים הרמוניים שנוסכים הרגשת שיכרות. מדי פעם הייתי נפגשת במהלכים הרמונים כאלה אצל דביוסי. כלי הדם היו מתרחבים והרגשת עיקצוץ נעימה, או דגדוג מענג התפשטה מן האזניים לחלל הראש ומשם לכוון הלב והבטן. לפעמים הייתי מגיעה לפיק ברכיים של ממש.

במוזיקה שחיברתי בזמן היותי תלמידה במגמה לקומפוזיציה ניסיתי לתת למהלך הזה, של שיטוט "משכר", זמן שהות מוסיקאלית ארוכה. אצל דיביוסי המהלכים האלו היו קצרים מדי. המוזיקה שלו אינה נטולת דרמות ורגש קיצוני. חוקי התקופה האימפרסיוניסטים חייבו הגיון מוזיקאלי מותאם ואילו אני חיפשתי מישורים עילאיים.

במוזיקה שלי ניסיתי לחבר את אותם הרמוניות מרחיבות כלי דם ללא כל השתעבדות לחוקים ועם שינויים זעירים ביותר. זה לא היה חדשני כמובן. עשו את זה במינימליזם (מג'ון קייג' ועד פיליפ גלאס)  והשימוש במוזיקה אלקטרונית המשלבת תדרים מסוימים התרחב עם הזמן ואומץ בחום ע"י נויירולוגים חוקרי מוח מצד אחד ומצד שני מחברי מוזיקה לצרכים "רוחניים" כמו מוזיקה למדיטציות, הרגעה, הפרעות קשב וריכוז וכו'.

כשעברתי ללמוד ציור, המורה שלי ניל ווליבר לימד אותי לשהות בטבע. להתבונן. לתרגם את מה שאני רואה לצבע. הייתי זקוקה לשקט. לקולות של הטבע. גרנו בחווה מוקפת יערות ומושלגת בחורף. הייתי עירונית עד אז והקולות החדשים חדרו וחיברו את האצבעות שלי לקנווסים.

מאז עברו הרבה שנים. לא הלחנתי מוזיקה אבל חיפשתי את התדרים האלה שנארגים בתוך קולות הטבע ונאספים לצלילים ממכרים המשתנים באיטיות ולפעמים מצטרפים לאותה הרמוניה משכרת של דיביוסי.

לפני עשור הייתי מכורה לשדות. הייתי מציירת במקום מסויים באיזור לטרון שוב ושוב ושוב את אותה זרימת שדות הנפגשת באיזשהו מרחק היוצר את התדר הפנימי המענג. ואז נפגשתי בים של הבהאמס, שהוא לא ים של נופש עבורי, אלא מהות נפשית הקשורה לתפיסת מציאות. הים כאן בארץ מאד שונה. וגם לא. המשותף הזה הוא הנחקר אצלי בציור הים. התדרים של פני המים מרתקים את העין והתרגום שלהם בציור מנסה לתאר את ההתרחבות המתרחשת בתוכי בזמן הקשבה לצלילים ותדרים מסוימים. מה שנקלט ועובר דרכי הוא אותה שפה סודית שאותה אני מנסה לפענח. שפה סודית של מה שאנחנו מפרשים כקיימות. כמציאות.

*

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על בד

*

ציורי ים נוספים כאן

וזה ציור שקשור בדיעבד ליצירה הים מאת קלוד דיביוסי

איריס איריסיה קובליו, פברואר 2015, אקריליק על עץ

*

מזמינה להפליג אתי

*

פוסט שמתחיל במחיקה, ממשיך במוניטור ומסתיים בגן

מנסה לעשות תרגיל. להסביר לעצמי שכאן בלוג. סקיצות. לא מחייב. תמיד אפשר למחוק. וזו הבעיה. הנטיה למחקנות. אני לא ממש מוחקת, אלא מסירה מהרשת. מסירה מהמסך. טומנת בתיקיות. מסירה את התיקיות מהלוחות הגלויים. לפעמים מהמחשב כולו. שומרת בדיסק און קי. שמה בקופסא. ואת הקופסא בתוך קופסא אחרת. ואת האחרת במגירה. שבמחסן. לפעמים מכפילה. אחת מטילה בים. ים. ים.

אקריליק על בד

כשהים מפסיק להיות ים והופך להיות מוניטור.

אקריליק על בד

פעם השתתפתי בסדנת איי אם "מתקדמים". כל אחד קיבל סטיקר. שלי היה "מחבלת בהצלחה". הייתי צעירה מאד. היה לי לא נוח עם האמיתה הזו. עם השנים ראיתי איך המנגנון הזה מפעיל אותי. חיית חוף. הולכת לצדדים. הולכת קדימה. הולכת לאחור. מזנקת. נופלת. צועקת מהתחתיות בחצי קול. נוסקת

אקריליק על עץ

חוזרת לרגע לאי גן העדן. לפעמים געגועים כה חריפים עם כאב אחוז במעטפת הלב. מה שהיה לא יהיה. אבל הצלילות. והצלילים. זיכרון מאהבה גדולה. נפגשתי בה, בחלקיק מצאצאיה לפני שבוע.

אקריליק על עץ

וחזרת לכאן. העכירות מצטיירת יותר טוב מהצלילות. האפרוריות מחסלת כל פרספקטיבה. את האופק האינסופי אי אפשר לתאר ממש. הכל הופך לסיסמסוגרף הנפש

אקריליק על בד

מה רציתי להגיד? שאם לא הייתי חיה בעכירות מאובקת, מייבשת, עם הבזקים צלולים עזים הבוקעים כקרניים מבין ענני החיים הכבדים והמעיקים בארץ הזו, אולי לא הייתי מסוגלת באמת לצייר. או לא היה בי הצורך לצייר. כי צלילות מתמשכת היא פלא שמעבר לכל תיאור. ואיך אפשר להפוך את הירח שחותך במדויק בים השחור (אכן בים השחור) לחותך גם בשמיים של הנפש. אולי להחסיר אותו. להחסיר אותו כך שלא ישאב אותי שוב מכאן למקום הלא נכון * אתמול מישהו אמר בטלוויזיה שאין בחירה שגוייה. כן. מסכימה. לא. לא מסכימה. גם אם למדנו מהסבל-  הצלקות חרוצות על פני הגוף הפיזי. הגוף הנפשי. אולי רק ברוח הן מתפוררות והופכות ל כלום. שיר מהספר שלי" מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה" *

לַצַּלָּקוֹת יֵשׁ נְטִיָּה לְהִתְעוֹרֵר

בְּפִתְחוֹ שֶׁל גַּן

אַתְּ מְנַסָּה לוֹמַר דָּבָר

וְהַמִּלִּים מִתְהַפְּכוֹת לַצַּד הַשֵּׁנִי

קוֹלֵךְ נִשְׁמָע כְּלַעַג הָעוֹרְבִים

*

ובמוניטור, או הסיסמוגרף, גן וים הם אותו הדבר בעצם

* אפשר לראות בקישור הזה לפייסבוק שלי את ציורי הים בפריסה

לצייר באייפד, כלבי רוח, עציץ פלפלים, סטודיו

כדי לעבוד יציב וקבוע, כלומר כדי לצייר, אני זקוקה להגדרות, הגדרות של
מקום, זמן, מדיה, והעיקר אובססיה למשהו מסויים. האייפד הוא אידאלי למִינִי-
הגדרות. הנה ישנה אובססיה לשכונת המגורים שלי, לא מאהבה גדולה אלא ממבט
שנלכד על מבנה רפיטטיבי, לא אטרקטיבי במיוחד, אבל שיתכן וגם נראית
בסביבתו צמחיה, ולו עץ בודד אחד, אולי ברוש, אולי ריבוע דשא או גבעת
עשבים עונתיים, כביש עם מערכת סימניו אדום לבן כחול לבן, תמרור אין
כניסה, זרוע בגוויליה בצבע מגנטה בוהקת
עם האייפד אני יכולה להיות בכל מקום. הבחירות דורשות גם מיומנויות טכניות
שפתוחות עבורי, ערבובי הצבעים, יצירת הטקסטורות, וזה לא מובן מאילו או
מוכן מאליו, כי התירגול של שנים רבות בציור מתוך התבוננות מקל ופותח את
הדרך הדיגיטאלית
לפעמים נדמה שלשבת בסטודיו עם קן ציור, מכחולים, שפורפרות צבע, פלטת
ערבוב, לעמוד ולהניף זרועותיי ולערבב ולערבב ולהתאמץ להוציא את הצבע
מהשפופרת ולייבש ולחכות ולהתעטש בלי סוף מריח הטרפנטין או אפילו ריחות
האקריליק בגוונים מסוימים- כל הכימיה הזאת מעייפת אותי. היא כנאה לא
רלוונטית כרגע בשבילי.
ואף על פי כן אני חולמת על סטודיו קטן בקצה גבעה קטנה עם צאלון גדול
בכניסה וברושים במרחק קצה השדות וחממה קטנה של פרחי איריסיה ובקצה החממה קן
ציור גדול מעץ מאסיבי וכיסא גבוה ומרופד ומרופט וריח שמן דמאר ופשתן
וידיים צעירות ושריריות ועיניים שרואות היטב ורגליים שלא כואבות מלעמוד
ולהתנועע ולרקוד עם הצבעים והפרחים והצפרים בחלונות הרבועים הגדולים,
האוספים אליהם את אור הבוקר התכול ואת אור הצהריים השנהבי ואת אור הזהב
לפנות ערב, ובערב לארח את הכוכבים בחצר, ביחד עם שני כלבי רוח גדולים
והאחד הזה שלי הקטן, ובמרחק מייללים התנים והטווסים בקצב איוושות הרוח,
הנה מוכן המרק על השולחן, אהובי חוזר עם עציץ גדול של פלפלים בצבעים
שונים, לציור ולבישול, והשעה היא שעה טובה,
ואנחנו נהיה אחרי המלחמה הנוראה הזאת ואחרי כל המלחמות
שבֵּינֵינוּ לבינם
שבינינו לבינינו

Friends Forever or Eternal Friends by Demetre Haralambe Chiparus1

Yuri Krotov1

Lucian Freud1

Reggianini1

Anthony Valentino Robinson

 

ובינתיים, כל ציורי האייפד מהשכונה שלי  נמצאים בפוסט מלפני שבוע כאן

ואחד מאתמול לפנות ערב

מה שעכשיו…

איריסיה קובליו, סקאיי וקושקה, ציור אייפד, יולי 20141

 

*

*

 

שרטונות שומר מסך

את המחשב הישן העברתי לחלל המשמש "סלון" וכיתת לימוד לסירוגין. מזה כמה שנים שאיני משתמשת בו. הוא מלא בוירוסים ובעיות אחרות אך שומר המסך שלו מיוחד במינו: הוא שולף תמונות ממאגר האי שם, תמונות שאין לי מושג מאיזו תיקיה מבליחות, ואם יש להן גיבוי כלשהו. התמונות הללו משמשות ככוכבים מנחמים בימי קיץ מהבילים, מנצנצים לעיתים מבעד לאובך, שולחים איזו קרן מסתורית, כמו חלום חמקמק. הייתי בדרכי מהמטבח לחדר השינה. זה לא היה בשיעור ציור אלא בשת ערב מאוחרת, נזכרת לכבות את המחשב, המהבהב תמונות גם כשאיש אינו זקוק להן. ואז הופיעה התמונה הזו.

 

 את השיר כתב אולב האוגה, ותרגמה מנורבגית המשוררת סבינה מסג (יצא בהוצאת "קשב", 2004)

 *

בחודשים האחרונים אני מתאמנת בציור של ים. מתאמנת, כי אני לא מול הים אלא מגששת אל דבר מה. בהתחלה חפרתי פנימה כדי להיזכר בים כלשהו. אוקיינוס בעצם, מהקצה השני של העולם. אוקיינוס שפגשתי בעבר כמה פעמים וספק אם עוד נפגש.

 

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

 אחרי הגעגוע הירחי הראשון המשכתי להתאמן בסקיצות של הים המקומי.

הים נשרט ונשרט על לוחות העץ שהונחו על קן הציור בסטודיו הקטן והמאולתר שלי:

ים קצוף וגבה גלים, מלוכסן ושטוח, מיואש ומחניף, מגמגם ומשועמם, מלעיג ומתעתע

 ים עטור שרטונות

הנה כמה מהם:

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

קישורים לתחילת מסלולי הים שאחרונים שלי:

ים. יפו. דבר אחר

טורקיז

קצף

ים גמור ולא גמור

ניתן ללחוץ על כל ציור בנפרד ולראותו בהגדלה. כך גם על הקישורים.

*

וכעת עומדת על שרטון ושואלת את עצמי האם כשאקפוץ שוב (היום? מחר? בסוף הקיץ?) תהיה שם מצולה? או בריכת שחיה נאה במלון שבעה כוכבים במחיר מבצע על אי יווני מתוייר? או אוטח בחזקה על שרטון אחר. השמש קופחת ואין לי מושג

אפרסקים בֵּין הַמְּצָרִים

לפעמים למי שמתבונן עלי, נניח ביום שישי האחרון, לא ברור איך מבקיעים האפרסים הללו לתוך התוהו ובוהו הרגשי והפיזי שמתערבל ומתערבל בשבועות האחרונים. אבל הנה מעדניה באיזור קניות יוקרתי, דרכה אנחנו עוברים מסיבה טרוויאלית כלשהי, וארגז לימונים מדהים צועק אלי מהכניסה של המעדניה, רק לימון אחד אני רוצה, אני ממהרת פנימה ואז רואה את האפרסקים האלה, אפרסקי פיתה, מסביר המוכר במעדניה, מתוקים במיוחד, 35 ש"ח לקילו, שערוריה, אבל  אני חייבת לצייר. פתאום. בין הדמעות (בדיוק מסרתי את האיטליאן שלי, מחמל נפשי, לסירוס) אולי זה יעביר את שעות ההמתנה, אנחנו קונים, וגם את התרופה בבית המרקחת הסמוך, וממהרים הביתה לפתוח חלונות אחרי ריסוס שלא היינו צריכים, בדיעבד, באותו זמן ניתוח, למרות גלי המקקים, פרעושים ושאר מרעין בישין שתוקפים ללא רחמים בלילות כיימים, בחדרי חדרים. ואז בבית, שלוליות אחרי ריסוס, אני מניחה את האפרסקים בהתחלה על שולחן המטבח וביד רועדת מניפה את כתמי האקוורל על הנייר, רק שיעברו השעות (האם הכרחי לספר את הסיפור שמאחורי האקוורלים הנעימים לעין, הנחשבים כאמנות שלוות הנפש?) עוד לא טעמתי ועוד לא עצרתי להתבונן וידיי עפות אל קוביות הצבע והמים ובלי לשים לב עברו שעתיים שמעבירות אותי לסטודיו הקטן שלי, שכולו הפוך וכבר מתמלא גוויות מקקים, אבל לי לא אכפת כי היום בפעם הראשונה אצייר אפרסקי פיתה באקריליק, מוצאת שתי חתיכות עץ מרוחות בכחולים (תוכננו לפורטרטים), בוצעת אפרסק לשניים, אוכלת חצי ומניחה את החצי עם הגלעין לציור

אופס. גן עדן! ריחו המדהים של האפרסק מחליק מאחורי אפי אל הגרון והיישר אל הלב, מנצח את כאוס הריסוס וזיכרון הסירוס ומכחולי האקריליק מוטחים בעוז על מצע העץ הכחול. לא אכפת לי מה ייצא, אני אומרת, עדיין נפעמת מריח חצי האפרסק ונשבעת שזה הדבר הכי טעים שאי פעם נגעה בו לשוני, אבל מייד  נזכרת בסקאיי האהוב שלי על שולחן הניתוחים, אולי כבר אחרי, מתאושש, ויד אחרת שלי מחפשת בגוגל את השם הרשמי של האפרסקים הללו: Saturn Peach האופייניים לצרפת, ואילו אני בהרצליה, הלא מטופלת ולא מרוססת השנה, כי אין לנו בעצם ראש עיר ויש לנו המון יתושים והמון גורי חתולי רחוב חמודים מלאי פרעושים הנפוצים לכל עבר בשכונה ושלוליות שעומדות ושורצות, וצואה שלא נאספת ונאכפת, והשעות זזות לאט ומהר, "בֵּין הַמְּצָרִים" מירה, הרבה שלנו מיפו מסבירה, וכבר לילה, אחרי תפילת כניסת השבת

מחמל נפשי ימשיך להיות מאושפז עד למחרת ולמחרת, ואנחנו נזיז כל דבר וחפץ בבית, שמא מקק מורעל מסתתר ויבלע, ואכן נבלע, ושוב מבהילים את מחמלינו לבית החולים הוטרינרי, טיפול נגד הקאות,אינפוזיה והבהלות, אנחנו ממשיכים לנקות, ומי שמסתכל עלי מהתקרה, בוודאי מצקצק בלשוני, איך זאתי בוכה והלומת לב, מנקה ומקרצפת ומתייפחת ומתלוננת ובו זמנית ממשיכה לצייר את האפרסקים הנפלאים המטופשים לפני שיירקבו, כי היא לא יכולה בלי לצייר, כי הם מתנפלים עליה בנוכחותם כי הם חייבים להיות

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, 2013

*

*

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, פרט, 2013

*

Iris Irisya Kovalio, Still-life with Saturn peaches, Acril on wood, 2013

*

והנה מנוחת הלוחם והלוחמת

סקאיי ואני

ים גמור ים לא גמור

*

כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹאֶלֶת אוֹתְךָ הַאִם הַצִּיּוּר גָּמוּר

וְאַתָּה עוֹנֶה לִי: אַתְּ תַּחְלִיטִי

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהוּא לֹא

בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֲנִי יוֹדַעַת מָתַי הַצִּיּוּר גָּמוּר

וּמָתַי הוּא לֹא

אֲבָל לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְנַחֵם בְּאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁאַתָּה עוֹצֵר וְאוֹמֵר:

הַצִּיּוּר הַזֶּה יָפֶה

וּכְשֶׁאַתָּה לֹא עוֹצֵר, אֲנִי עוֹצֶרֶת אוֹתְךָ בִּשְׁאֵלָה

וּכְבָר בַּשְּׁאֵלָה אֲנִי יוֹדַעַת

שֶׁאַמְשִׁיךְ וְאֶמְחַק

וּבְכָל זֹאת גַּם אֶתְנַחֵם

כִּי צִיּוּר הוּא הִזְדַּמְּנוּת לִמְחֹק

אֶת מַה שֶׁבַּחַיִּים  אִי אֶפְשָׁר

*

איריס קובליו, 2013 אקריליק על עץ, 80×80

*

 

הציור הזה הוא הים האחד עשר. הוא לא יישאר. הוא היה אחר מכפי שהוא נראה מבעד למצלמה שלי אתמול. היו לו חיים אחרים. היתה לו התחלה קשה ואז הוא קיבל טעם לחיים ושתה צבעים בהנאה רבה ואז באו גלי הגיון וחצו אותו, כפי שגלים חוצים את הים, ובאו צבעים אחרים, כפי שצבעי ים תיכון בקיץ נראים מבעד להמונים הנוהרים אל החוף: כחול אחיד כמעט, עכור, מדיף ריח ובוץ, וקצף הנשלח כמעט בגסות חסרת חן לפגוש את רצועות החוף הצרות, המיוזעות, הדהויות, הרבוצות, של סוף יוני.

בחרתי פורמט ריבועי. פורמט שאיננו רגילים להתבונן דרכו לטבע. טבע צריך להיות מלבני, לא מלבני מדי, לאורך או לרוב, כי מלבניות מאפשרת את אשליית התלת מימד על מצע שטוח. ים בריבוע הוא כמעט כישלון מראש.

ולכן מתחתי את הגלים. ואת מה שאנחנו מכנים שמים. שמתי צבעים אהובים. אפשרתי ליד להתמרד. לעוף. סוג של מופשט. אבל מופשט כפשרה. מופשט זמני. מופשט מועמד למחיקה.

מופשט שהוא הזדמנות להגיד כמה מילים על מופשט:

מדי פעם אני שומעת כמה תלמידים במהלך השנים שאני מלמדת, שרוצים לצייר מופשט. בדרך כלל אני מסבירה להם שאני זו לא הכתובת. לפעמים אני מנסה להסביר יותר מזה, שכדי לצייר מופשט טוב צריך המון ידע מעשי מדויק, שנים של תרגול ציור מתוך התבוננות. שאין דבר כזה מופשט אינסטנט. ובכלל אין דבר כזה מופשט. מתחת לכל מונדריאן או סזאן יושב גאון שעבד  קשה מאד בנוסף על זה שנולד עם כשרון לתרגם את מה שהוא רואה דרך חיקוי מציאות עד השחרור מכל צורה, או עד הבנתה התמציתית.

אפשר להגיע לביטוי תמציתי גם בצורה, בעלת צבע או נטולת צבע, אבל הדבר הזה בנוי לפעמים על תרגול של חיים שלמים, נחישות, התמדה.