אחרי חודש אפריל, בכל שנה מחדש, אצלי בשכונה, ההליכות עם הכלבלב אחרי הצהרים קשות מיום ליום. כל אחד קולט את "המציאות" אחרת. גם כל קבוצה קולטת באופן שונה. למשל קבוצת מוציאי הכלבים. אבל אין קבוצה כזו בעצם. ישנם כלבים שונים, בגדלים מגוונים, באופי קצוות. הכלבלב שלי הוא רוח. יכול לעוף ויכול להיתקע. חמשת הקילוגרמים שלו נעצרים כמו סלע כבד, בסביבה בלתי מוכרת. אי אפשר ללכת אתו לאיזה פארק. הוא מסכים רק לריחות הקקי של שלושה רחובות בערך, וכר דשא אחד. אבל בקרן אחד הרחובות צומח עץ תאנה. מאפריל היא מתחילה להפיץ את ריחה האהוב. במיוחד כשהשמש לוהטת בשעה שש בערב בחודשי הקיץ הקשוח, כשהכל מסביב יבש, דל ומשמים, ולצד התאנה הצעירה שעדיין לא מטילה צל, אני עוצרת לכמה רגעים, לנשום אותה לתוכי. להתנחם.
כשהבת היתה בת ארבע עברתי עם אבא שלה לשכונה עם חצר קטנה. החצר היתה מרוצפת למעט פיסת אדמה צרה המוקפת בחומה מפרידה בין שכנים צמודים. שתלנו פרחים (האבא רצה קקטוסים אבל אני לא הסכמתי) ובאמצע תאנה צעירה. היו לה חמישה שישה עלים בלבד אבל היא צמחה לגובה קומה שלישית תוך שנה שנתיים ודי מהר הניבה את התאנים הכי טעימים בשכונה, העיר או בארץ כולה. הייתי עושה ריבות תאנים ומחלקת, ובצילה, הבת ואני עשינו את הסוכות היפות בחג ואת חוגי הציור לילדי השכונה, חברותיה וחבריה. האבא עזב אחרי שנה. ואחרי כשש שבע שנים הצלחתי למכור לע' ומשפחתה. הדבר הראשון שעשו היה לכרות את התאנה על שורשיה.
במקום המגורים הנוכחי, אחרי אי אלו מעברים, קבלתי במתנה תאנה צעירה. בשבוע הראשון ציירנו אותה בשיעור ציור. בשבוע השני שתלתי אותה. המרחב שנמתח בין שתי התאנות היה למעלה מעשרים שנה. התאנה השנייה מתה כעבור כמה חודשים. אבל היא חיה בציור. כאן.
איריס קובליו, אקוורל וחוטי זהב על אריזת תרופה 2010
וכאן המלאכה עצמה בשיעור ציור 2010
שיעור ציור 2010
וכאן אחד האקוורלים מתקופת ציורי הפירות והירקות שלי (2012-2014 בערך). ואת פרי התאנה ציירתי די הרבה פעמים..
ירח צוחק בשמיים שחורים. צוחק בין הבניינים השכונתיים המקומיים וגם בין המפלצות בפקקי גיהינום עירוניים. צוחק כאילו אין אתמול. מחר יהיה פחות צוחק, יתעגל בלי חשבון עד שיחזור ויקסים במלואו, ושוב היא תחשוב על ההחמצה, איך עוברים החיים מבלי לעוף עליו בכל אשר לה.
רגע הסיום צריך להיות כך: גילוי טבע צלול, שבו מלוא הלב, הנפש, ההוויה שלך נשאבת לתוך הדבר הזה שמהווה שער ליציאה מהמציאות הזאת, החיים
התמונה האחרונה שנחרתה לי מהנסיעה המפוקקת לנמל התעופה: ריקשה בודדת רצה על הכביש הרעוע בין המכוניות, איש מבוגר, מלוכסן עיניים יחף וכפוף אוחז חזקה בשני מוטות עגלה עליו יושב מקומי שמנמנן מנופף בידיו. נחשול של צער איים לפרוץ את הסכר שהקמתי בתוכי, כדי למנוע סערת פרידה של בכי.
2. בכי
איירין מתייפחת. בנה שבר את ידו ומאוחר יותר נודע לי שהיא שוחררה לכפרה הרחוק, בקצה השני של קניה, כדי להיות איתו. הודיעו לה בטלפון בדיוק כשבאתי להיפרד ממנה ולחבקה לשלום. (על איירין כתבתי כאן) אני עולה למטוס, מאתיופיה לארץ, ולפניי הורים צעירים עם שלושה ילדים, שניים מהם בגיל של יעלה וגילעד. ושוב מאיים לגעות בי הבכי. מושיבים אותי בדיוק מאחוריהם, במטוס הענק והמלא ישראלים חוזרים מיעדים שונים באפריקה והילדה פורצת בבכי מתגבר על משהו שהיא רוצה עכשיו ולא מקבלת. אני שמה אטמי אוזניים ופותחת את ספרה המרתק של נעמי לויצקי "ילדה רעה". אני כבר במחציתו, ולמרות הקושי להתרכז במצבי לחץ אני מצליחה להיבלע בין השורות אליהן הגעתי באמצע הספר. אני צוללת לתוך הספר ולרוב מצליחה לא לשמוע את המולת המטוס ותכניו. הילדה נרגעה כי כנראה קבלה את מבוקשה ואולי נרדמה.
3. גסיסתה ומותה של האם
בספר של נעמי לויצקי אני מוצאת נקודות שדוקרות בכרום העבה שהצטבר סביב מותה של אמי לאחרונה, המאיימות לדקור עמוק מספיק כדי להעיר בי רגשי זיכרון וצמרמורת. אבל אני במטוס מלא רעשים ודבר מגן על דבר, הפעם הרעשים מגינים על לבי שמנתר מדי פעם ומסתיים בשיעול קצר. אני מתאפקת, נושמת לתוך המסכה, אפילו לא לוקחת כדור הרגעה. נעמי עוברת מדבר לדבר בתוך ספרה, קפיצות צפרדע מאגם דמעות אחד לשני, ואני מנתרת בעקבותיה. לפעמים עוצרת לחפש בגוגל על אנשים ומאורעות שהיא מזכירה. אני מלאת התפעלות מהאומץ שלה להפיץ לכל הכיוונים.
4. שוב מראות רחוב
בדרך חזרה מאגם נאיוושה אוהד נוהג כחייל קרב ישראלי. הוא לא מוותר, עוקף וחודר, מאיץ ואמיץ. אני, שידועה בחרדות מהנוהג לצדי, מתרכזת בצילומים מהחלון. מראות רבים חולפים בצידיי הדרכים ואת חלקם מצלמת הנייד שלי לוכדת בסצנות ציוריות. אני מצלמת מאות צילומים.. את המכונית הדוהרת עצרנו כמה פעמים בדרך שנמשכה שעתיים שלוש. פעם אחת נראה כלב לבן רזה מאד הולך בשולי הכביש. זהו מראה שעוצר את אוהד. תמיד יש לו אוכל לבעלי חיים עזובים בשולי מסלוליו. כמה חמלה צריך בעצירות המירוץ למען האכלת יצור זר שחולף בדרכיו. באותו רגע הייתי עפר לרגליו. וכעבור רגע שוב הפכתי לצלמת העשויה מאבן הלוכדת מראות דרכים מגובה החלון.
בדרך 1בדרך 2בדרך 3
5. פקקים והרי חלום
פיטר, הנהג של אוהד מטעם העבודה שלו, מסיע אותי לנמל התעופה. לפיטר חמישה ילדים ומאד חשוב לו שהם לומדים ואחד כבר באוניברסיטה. שאלתי אותו אם טס אי פעם לאיזה מקום ענה לי שלא, אבל הילדים שלו יטוסו ולכן הוא "טס" בדרכים ומרוויח בשבילם. אני שואלת אותו לאן אתם נוסעים מטעם העבודה עם אוהד והוא מספר לי שרוב הזמן הם מחוץ לעיר ניירובי, בשדות רחוקים, שהיו גם בהר קניה ונאיוושה ועוד מקומות שאני לא זוכרת את שמם. הר קניה היה מקום שלא הספקנו להגיע אליו. הוא עורר בי כמיהה עזה. כמו לקלימג'רו, לפוג'יאמה, להר תבור. ההר האחד שנפגשתי בו ועורר בי את הרטט במסע הקצר הזה הוא לונגנוט
הר Longnot
פיטר מתנצל שהדרך לשדה התעופה מתארכת. הוא אומר JAM. בשבילי JAM זו ריבה אדומה שמורחים על הלחם. הוא מסביר לי שזה בשפתנו פקק. אני אומרת לו "פקק" בעברית ואנחנו צוחקים. אף פעם לא חשבתי שפקק זו מילה מצחיקה. אני צוחקת אתו כדי לא לבכות. יעלה כל כך בכתה לפני שעליתי למכונית של פיטר, ולא הייתה מסוגלת להיפרד. היא כביכול בכתה כי מבוקשה לא נעשה ובכייה גבר וגבר כשהיא רוקעת ברגליה וידיה ומגבירה את קולה בכל ניסיון לפנות אליה בהיגיון. מאז שיש לי נכדים נתקלתי לראשונה במושג "טנטרום". ידעתי שזה קיים, אבל לא נפגשתי בזה כאם. עליתי לרכב עם מזוודותיי ובכייה ליווה אותי שעה ארוכה בכל הפקק JAM לנמל קנייתה.
6.נמלי תעופה
שני נמלי תעופה צריך לעבור כדי להגיע בחזרה לארץ. בחרתי בחברת התעופה האתיופית, הפופולארית לישראלים המפוזרים באפריקה, ולכן ישנה עצירה באתיופיה. בטיסה לשם העצירה באתיופיה נמשכת 6 שעות. הומלץ לי ללכת לטרקלין המקומי. תמורת 30 דולר מקבלים רשות להשתרע על הכיסאות הנוחים יותר מאלו שבנמל התעופה, הסמוכים לעמדות טעינה, ויש בופה אוכל חופשי ושתיה ואפילו אלכוהול. הייתי כל כך נרגשת שרק קפה הצליח לחדור למערכת העיכול שלי. הישראלים שהשתרעו על הכורסאות לידי נרדמו וכשהתעוררו אמרו לי שהם בדרך לטנזניה. הם שמרו על התיק שלי בכל פעם שהלכתי לשירותים. כמעט ולא שתיתי או אכלתי לפני הטיסה, אבל כמות הנוזלים שיצאה ממני הטרידה אותי בכל שעה….. בעלייה למטוס לקניה לא מצאתי מסמך אחד בין הטפסים הלא המעטים שצריך להדפיס ולהראות בכל הזדמנות שמבקשים. ואז הגיע תורי ושוב לא מצאתי ומרוב רעד ולחץ הדפים נפלו והתפזרו על הרצפה. מאתיופיה לקניה ישנם מעט נוסעים ישראלים. אחד מהם היה עמית שהתנדב לעזור לי. הוא אסף וסידר את הדפים וליווה אותי עד המטוס וביציאה ממנו וזה מיד הרגיע אותי עד כדי שהעזתי לאכול קצת מהארוחה הצמחונית שקיבלתי במטוס. הטיסה הייתה קצרה וככל המטוס התקרב לשטחים הירוקים של קניה ההתרגשות גברה. גל חיכתה לי בכניסה ועמית נעלם. הבחור, שכמו מלאך ששם יד על כתפיי להרגיע: הכל בסדר, וכמו מלאך שעושה את תפקידו ונעלם. ואפילו שאת יודעת את כל זה את מחפשת אותו ורוצה עוד ממנו. והנה אני בשכונה יפה הנעולה מאחורי שערים שונים והנה הבית של הבת והמשפחה. והנה החדר שלי בקומה השלישית עם מרפסת ועוד מעט הילדים חוזרים עם המטפלת (הנני) מהגן.
הבתים במובלעת השכונה היפה
מראה לילה מהמרפסת של החדר שלי
7. טיולים בשכונה
המקומות היחידים שהעזתי לצאת לבדי הם ברחובות הסיבוביים משער אחד למשנהו, מתפעלת מהגינון, העצים הגבוהים, הפרחים המהודרים בצבעיהם העשיר. אין מדרכות והמכוניות נוסעות בכיוון ההפוך ממה שאנחנו רגילים כאן בארץ ואני מדלגת מצד לצד, רוצה לצלם את העוברים, בעיקר את הילדים אבל נבוכה. הילדים כה יפים. הילדים כולם מדברים אנגלית. השפה האנגלית מאד חשובה בחינוך וקשה למצוא ספרי ילדים בסווהילית בחנויות הגדולות. סווהילית נשארה שפת המבוגרים ושפת הרחוב. בעוד שלושים ארבעים שנה אולי הסווהילית תהיה נדירה. אבל אני התאהבתי בשפה שנשמעת לי כמו צלילים מתוקים עגולים שפעם ידעתי את פירושם. שפה שמתקיימת בעומקים שלי. הבתים רובם בעלי שלוש קומות עם יחידת "משרתים" ושוער ושער, מובלעות מובלעות של בתים מוקפים בגינות מטופחות ושערים. אין גנים ציבורים, אין ספסל לשבת. אני הולכת במעגלים ולמרות המכוניות המפוארות לרוב הדיירים בשכונה זיהום האוויר מורגש גם כאן בכל פעם שמכונית עוברת. ריח הזיהום מתקיים כעננים כבדים הנעים מהעיר ואזורי התעשייה שלה וחולש על פני כל האזור, למרות פוטנציאל מזג האוויר האידאלי, היבש מצד אחד (העיר בגובה 100 מטרים לפחות מעל פני הים) והגשום לעיתים קרובות. רק ריחות תנורי הבישול מנחמים. אילו ריחות הדומים לריח הקמין, עץ שרוף שתמיד נוסך מתיקות באפי. מדי פעם אני קוטפת עלה גרניום או פרח יסמין שריחם עז יותר מאלו שבארץ וממוללת אותם על יד אפי, שואפת לקרבי ריח טבע. טבע שהוא חלום להתגורר בתוכו והחלום מתקרב ומתרחק, מתעתע בי.
ציור אייפד של חלק מהבית
השערים בשכונה
8. ציור
הבאתי צבעי מים ומחברות סקיצות אבל אני מוצאת את עצמי בעיקר מציירת באייפד. מעט ציורים. האצבע שלי נעה במהירות באפליקציה וכל ניסיון שלי לאחוז במכחול ולפתוח את קופסת צבעי המים נכשל. אני מציירת את הילדה האחת שהצלחתי לצלם, הילדה מהגן של יעלה שקוראים לה Qwueh
ציור אייפד של Quweh
ואז את איירין הנני והילדים של איירין (מתמונות שהעבירה אלי)
ואת מלכיטו החברה האתיופית ישראלית של גל עם הבן שלה כידן.
מלכיטו וכידןאיירין
האצבע שלי לא רוצה להרפות מהאפליקציה גם כשאני מול הנוף האגם נאיוושה, והזברות חולפות על פניי, אחת אפילו מתעכבת ממש על ידי. אני עם האייפד במרפסת הקרקע, מציירת ומציירת. כשאני מסיימת את הציור באייפד אני ממהרת לאגם עצמו עם צבעי המים ומחברת הסקיצות , מנסה לצייר, אבל הזברה.. (הציור והסיפור כאן) וגם יעלה ואביה מגיעים. יעלה רוצה לצייר אתי ואני נותנת לה את צבעי השמינקה שלי ואת המכחולים האהובים עלי. הקופסה נופלת וקוביות הצבע מתפזרות על העשב. הכתמים הבודדים שציירתי נספגים בדפים הגרועים וכמעט נעלמים. אנחנו אוספות את הצבעים והמכחולים ומצטרפות לאבא ואימא וגילעד. אולי נראה את ההיפופוטמים, אבל השומר מזהיר אותנו שלא נתקרב יותר מדי לאגם כי היפופוטם יכול לצאת פתאום ולחשוף את לועו. דווקא הייתי רוצה לראות. לוע כזה ראיתי במוזיאון המקומי.
לוע ההיפו במוזיאון הלאומי בניירוביהמוזיאון הלאומי בניירובי
אחרי הטיול ע שפת האגם אני ממשיכה לתוך החורש לבדי ולראשונה מרגישה חופש ואושר מציף. היתושים והמעופפים האחרים שחגים סביבי לא מזיזים לא. אני שואפת לקרבי את הטבע הפראי הזה, ויודעת שלמרות זמני הקצר מאד במקום הזה אני יכולה להפוך אותו לנצחי. אני מקפלת אותו לתוכי ומטמינה עמוק.
9. פילים ווקארן בליקסן (איזק דינסן).
לפני הנסיעה ביקרתי את נורית (זרחי) בביתה והיא סיפרה לי על איזק דינסן, ואמרה לי לקרוא את הסיפורים הגותיים שלה. בניירובי נודע לי שאיזק דינסן היא קארן בליקסן ושיש מוזיאון על שמה שהוא הבית שלה. המוזיאון הומלץ בטריפ אדוויזר ולשם נסעתי לבד במונית. לא היו מבקרים במוזיאון ולכן קיבלתי מדריכה פרטית ששמה סינדרלה, שסיפרה לי במשך שעה רצופה ללא הפסקה על חייה הסוערים של קארן. המדריכה התחילה בכלי הברזל הכבדים בהם השתמשה קארן בעצמה כדי לחרוש ולעבד ולהוביל את פולי הקפה שגידלה באזור . היא הגיעה לניירובי מדנמרק, מקום הולדתה, בעקבות בעלה המיליונר השוודי שבגד בה ונעלם ובניירובי התאהבה באחר, אינטלקטואל וצייד, אתו יצאה למסעות ציד. הבית שלהם מלא בשטיחי פרוות עם ראשי נמר שהם צדו ומשראיתי את רגלי הפילים (אמיתי) כרגלי שולחנות (את הפילים צדה קארן בעצמה, סיפרה לי המדריכה בגאווה) התמלאתי בחילה ורק רציתי לעוף משם. שטחי הגינה והחורש כבר לא עניינו אותי וגם כמה מהציורים היפים שציירה (תלויים בחדרים) לא משכו אותי לצלם. סיימנו בספסל אבן קטן בחזית הבית, על יד המטבח, שם ספרה לי המדריכה שזה היה הספסל האהוב על קארן. בלילה הייתה יושבת ומעשנת סיגר לאור הכוכבים ואז הולכת לישון. דמיינתי אותה עם הסיגר הזה וזו התמונה האחת שאותה הייתי מצלמת ומאמצת. איך אפשר להרוג פיל? לצוד. מניין לאדם תאוות ציד. אני מבינה שזה קשור לאוכל. אבל התפתח מזה ספורט עצום, גאווה, חמדנות, יהירות. והנה הפילים המתוקים בבית היתומים לפילים. התאהבתי בהם עד עמקי נשמתי
גילעד מאכיל פילוןבית יתומים לפילים
ושם נזכרתי בשימבה של נעמי לוויצקי שפעם מזמן היינו בקשר. וכתבתי לה סמס פייסבוקי . נעמי התרגשה מזה שאני באפריקה, וכך הגעתי לספרה המטלטל "ילדה רעה". שימבה לצערי כבר בגן עדן (כך סיפרה לי נעמי), אבל ליעלה ציירתי שימבה אחרת (בפוסט כאן) שלא תפחד מפילים..
ציור פיל תינוק ליעלה. באייפד.
10. נמל התעופה בתל אביב.
מזה שנים לא טסתי והכל השתנה מאד. אולי הקורונה דחפה לשינויים הטכנולוגים האלה. אני בתמימותי נזכרתי שיש לי כרטיס מעבר ביקורת דרכונים, כזה ששמים את כף היד ועוברים. מסתבר שזו היסטוריה. ושוב המצלמות האלה שסורקות את הדרכון ומצלמות את הפנים. בלי מסכה כמובן. הפעם לא התבלבלתי והצלחתי במשימה במהירות, אולי כי שוב לחצה שלפוחית השתן… והנה בחדרי השירותים חידוש: כיורים עם כמו מסך נגיעה מעליהם. נוגעים בציור מים או ציור סבון או ציור מייבש ידיים, והכל באור כחול כזה. וכמו ילדה התפעלתי ושטפתי ויבשתי ושוב שטפתי וייבשתי. ארץ הפלאות נשכחה מיד בתורים הארוכים והמפותלים עד סחרחורת בבדיקות לקורונה. הנה המציאות טופחת על פני. נדחפים ורבים ומסתחררים בעמדות הרבות של הבדיקות. רק כעבור כעשרים שעות קבלתי את התשובה השלילית. אני יכולה לצאת מהבידוד לנסוע לקחת את סקאיי הכלבלב שלי מהפנסיון המשפחתי הנחמד שהופקד בכפר סבא. מנצלת את שעות השקט האחרונות לכתיבת הפוסט הזה. מקווה שלא ארוך מדי. שיצא גם מעניין פה ושם.
ביי ביי קניה
מוזמנים להיכנס לכל עשרת הפוסטים שלי על ניירובי ו/או לגלגל ולצלול אל כל השאר… כאן קישור לבלוג או פשוט להקיש לדף הבית.
ביומיים האחרונים התחלתי להרגיש את הקסם של אפריקה. המרחבים, הצבעים, קולות הצפרים בפוליפוניה עותקת נשימה, והזברות.. גיליתי את הזברות, כה עדינות, מביטות הישר לעיניך, לליבך. עם אחת היתה לנו שיחה קטנה. היא התקרבה מאד כשציירתי, רצתה לראות מה אני עושה, כשראיתי אותה כשני מטרים על ידי קצת נבהלתי אבל אז שאלתי אותה מה שלומה והיא אמרה שהיא רוצה לראות את הציור. אמרתי לה שאני לא ממש מצליחה לתפוס את כל היופי הזה, העצים הענקיים המפותלים והיא אמרה אז תציירי אותי. היו לי רק טושים בצבעי ירוק וורוד וקצת צבעי מים שמשום מה לא נתפסו על דפי מחברת הסקיצות שלי. הצלחתי לצייר את עיניה ואזניה , וכשרציתי לצייר את הפה המחייך שלה היא עפה לה בדהרה לכוון האגם, אולי כי הגיע השומר שסיפר לי על ההיפופותמים שיכולים לצאת מהמים אם יושבים קרוב מדי לאגם. אחר כך מצאתי גזע עץ אחר, רחוק יוחר, לשבת ושוב התחלתי להכתים את הדף בכמה צבעים שקופים. אולי הפעם יצליח לי והנה שוב הופיעה הזברה שלי. השעה כבר היתה בין ערביים ואור זהב ורדרד צבע את גזעי העצים והעשב. ממרחק קצר ראיתי את הצבאים מביטים בי בשלווה. שוב שאלתי את הזברה מה שלומך והיא אמרה שהיא קצת עייפה ומחכה שיהיה חושך כדי שתלך לישון ושמקום השינה שלה הוא בדיוק על יד גזע העץ שישבתי. אספתי את הדברים שלי והצטרפתי למשפחה שלי שטיילו על השביל לאגם. שומר המקום סיפר לנו שבשנה שעברה היתה הצפה והאגם הגיע עד המלון. וגם ההיפופותמים. שאלתי אותו אם איזה היפו אכל אי פעם את אחד האורחים, והוא ענה לי מה פתאום, אנחנו שומרים על כולם. ואז אמר לי שהוא חולם על ישראל ורצה לדבר אתי על ראש הממשלה לשעבר אבל אני הקשבתי לציפרים והייתי מנומסת ונפרדתי לשלום. התרשמתי מאד מהמפלים הקטנים המפוזרים בין הפרחים המעוצבים בגינון מושלם במלון. אני חייבת מפל קטן כזה בבית. קול המים השקיט לשעה את כאבי הזכרון מהמקום בו באתי ואליו אחזור בעוד כמה ימים. היינו גם בחווה שבה מתגוררים חברים של המשפחה, זוג ישראלים עם שלושת בנותיהן הקטנות. החווה מבודדת למדי והם אכן טועמים את אפריקה היותר אותנטית מהחיים בניירובי. יצאתי מהחצר שלהם והפתעתי את עצמי במחוות ידידותיות עם הילדים המקומים. פגשתי את ג'וי המדהימה, היא הראתה לי את הכניסה לבית שלה וספרה לי שהיא הולכת לבית ספר וכבר יודעת לקרוא ספרים של גדולים. היא בת תשע ורציתי לצלם אותה אבל קצת התביישתי, אך את שלוש הבנים שצצו אחר כך הצלחתי לצלם. הם היו מאד שובבים ועשו פרצופים למצלמה. קישקשתי איתם ועם האבא או הדוד שלהם והם סיפרו לי על הר לונגנוט שרואים בקצה הנוף, הר מחודד שמספרים עלי שבלילה הוא משנה צבעים וצורות ולפעמים נוצץ או מהבהב. שאלתי אותם אם טיפסו עליו והם אמרו "לא" בבהלה. החברים הישראלים של המשפחה שלי כמובן טיפסו עליו, עם שלושת בנותיהן ואמרו שזו בכלל לא בעיה ושהן טיפסו גם על הרים יותר גבוהים. באותה שעה בשדות החווה הרגשתי אושר ושחרור שלא חוויתי מזמן. אספתי אותו לתוך פינה בתוכי שלא אשכח בשעות התהום שלי, ולמחרת מוקדם בבקר ישבתי במרפסת של החדר שלי שבקומת הקרקע. המרפסת משקיפה לאגם וציירתי את האגם ואת העצים באייפד שלי. ואז באה הזברה שלי ובקשה להיכנס לציור. והיא נכנסה. ואחרי זה היא הראתה לי עוד זברה שעמד מרחוק והסתכל. זה הזברה שלי, היא אמרה, אף אחד לא יודע שהוא חבר שלי. הוא האהוב הסודי שלי ואני רוצה שתשימי אותו גם בציור. אז ציירתי גם אותו. עברו שעתיים ולא שמתי לב כמה קפוא היה בחוץ, ראשי היה עטוף בצעיף של האהוב הסודי שלי וריח גן עדן של אפריקה התפזר ממני ועד ההרים הרחוקים בארץ אחרת לגמרי. בדרך חזרה צילמתי מהמכונית סצנות המתרחשות על הכביש שהן אחרות לחלוטין מעולם הקסמים שמסביב לאגם. אגב זהו אגם נאיוואשה והוא מאד גדול ומחליף צבעים בכל שעה מעשרים וארבע השעות שהותי שם. השאר בפוסט הבא
פיטר הנהג של חתני לוקח אותנו לבית היתומים לפילים. מקצה הגבעה מתגלגלים הקטנטנים בעליצות. אנשי הצוות הלבושים בחולצות ירוקות ומגפים אוחזים בידייהם בקבוקי חלב עם פטמות והפילפילונים שותים בשקיקה. אחר כך הם קצת משתוללים כמו בגן ילדים ויעלה קצת מפחדת. גילעד מלטף את אפו של פילון אחד שהתקרב לגדר בזמן שהמדריך מסביר על בית היתומים. אחרי דקות ארוכות יעלה מושכת אותנו ליציאה . אני אומרת לה שפיל זו חיה חמודה ושאנו נקנה צבעי אקריליק וקנווס ונלמד לצייר פיל תינוק. נזכרתי בספר היפה של נעמי לויצקי על שימבה הפילון שאימצה בניירובי. בדרך לחנות עם הצבעים והקנווס אנחנו עוצרים במסעדה הודית. מה יש לילדים לאכול במסעדה הודית חוץ מצ'יפס וצ'פאטי, אבל סבתא מתלהבת ואוכלת את כל השולחן ושותה יין וממש שוכחת שיש קורונה בעולם. הקורונה בישראל לא דומה לזו שבקניה. כאן כולם כולם עם מסכות בפנים ובחוץ ובכל מקום שהוא מחוץ לבית שלך. בכניסות לכל המקומות בודקים חום וחייבים לרחוץ ידיים באלכוג'ל. יש מתקנים שהם מודדי חום ואלכוג'ל בו-זמנית. ברוב המקומות רושמים את הפרטים של הנכנסים. כל מקום מוגן בשערים. נהגי המוניות הנכנסים דרך שער כלשהו מוסרים את פרטיהם. פקחים ושוטרים חמושים מסתובבים במקומות ציבוריים וקונסים את מי שאין לו מסכה וגם מעירים לאלו ששמים מסכנה רק על הפה מבלי לכסות את האף. בחדשות הקנייתות , כך אמרו לי, לא מדברים על קורונה ולא מראיינים אינסוף מומחים. סבתא שתתה יותר מדי יין ואכלה את כל השולחן אז הלכה לנוח ויעלה פתחה את כל צבעי האקריליק וציירה עם אימא גל ציור אבסטרקטי יפה. בערב איירין הכינה עוגלי שזה דומה לממליגה רומנית רק מתירס לבן. לצד העוגלי היא אוכלת עגבניות מטוגנות בהרבה שמן ומלח. וזה היה האוכל הכי טעים שאכלתי עד כה בקניה. איירין היא בת 27 ויש לה שני ילדים קטנים שגרים עם סבתא וסבא בכפר שנמצא במרחק 7 שעות נסיעה מכאן . פעם בחודש יש לה חופש לכמה ימים. הילדים אוהבים אותה מאד ומדברים איתה אנגלית במבטא קנייתי. בוקר במרפסת. בלילה ירד גשם ועננים אפורים גדולים מכסים את השמיים. זו עונת הגשמים אבל לא קר. אין כאן חורף או קיץ ובניירובי לא מזיעים כי הוא גבוהה בהרבה מקו הים הרחוק. הכל כאן ירוק עד ואת גובה העצים והתפתלותם קשה מאד לצייר. אז ציירתי את קואה Que או Kuwe, שהיא ילדה מהגן של יעלה.כך הילדים אמרו לי שקוראים לה.
– מנסה לקחת מחברת רישומים ולצאת מהשער הראשי. כביש גדוש מכוניות, אופנועים וזוהמה מה חשבתי לעצמי, שאמצא איזו פינה לשבת לרשום את העוברים ושבים? – חוזרת לשער ולוקחת כוון שמאלה. אתמול טיילנו כאן עם הילדים והכלבה. אולי אשים לב לאיזה עץ מיוחד ואוכל למצוא אבן לשבת. פרחי כובע הנזיר פורחים כאן כל השנה ומאד ירוק, גבוה וצבעוני. – למרות מזג האוויר האידאלי, הפורח והירוק, אין חורף או קיץ . זיהום האוויר חודר לכל פינה, גם לשכונות העשירות כאן. עשן סמיך מסתובב בין חצרות האחוזות והגינות המרשימות. לכל בית שער כבד ושומרים. אין מדרכות אבל דשא ופרחים ועצים עבים וגבוהים שבצמרותיהם צפרים גדולות שחורות הנשמעות כמו בכי של תינוקות, סוג של. – לא מוצאת פינה לשבת או מראה מעניין. עמודי חשמל, חוטים שונים, שנאים וקופסאות תקשורת משתלשלים מכל מקום בין הבתים המפוארים. נכנסתי דרך השער של הרחוב בו נמצא הגן של הילדים. איירין הנני אמרה לי שזהו רחוב מעגלי. – בגנים של הילדים ( מונטסורי) חולצים נעליים ונועלים קרוקס קנייתי. לכל ילד הקרוקס שלו. זה סוג של תלבושת אחידה. בשער הראשון מודדים חום. את השער השני לא עוברים. אחת מהצוות באה לאסוף את הילד. גילעד בגן הקדמי ויעלה באחורי. הם לא בוכים ונעלמים לתוך המבנים. איירין ואני חוזרות לבית. זה היה לפני שיצאתי לחפש מקום לצייר. כנראה לא אצייר בשהות הזאת . – מה חשבתי לעצמי – היה זה אתמול שהלכנו להאכיל ג'ירפות? או אולי יום קודם. שלוש ג'ירפות בשבי מורידות את צווארן הארוך לכוון הילדים האוחזים בידיהם קערות קטנות עם אוכל יבש. לגירפות לשון שחורה ארוכה ודי רירית. לא היה תענוג גדול, אבל זה משהו שעושים כשמטיילים עם ילדים. ואז קונים ג'ירפות מעץ בחנות מזכרות. – ספארי. לקניה נוסעים בשביל ספארי. האמת, לא הכי מעניין אותי ספארי. היה חלום אפריקה אחר, אולי מזמן, כשהייתי ילדה. כפרים כאלה עם ריקודים ומוזיקה. בקתות מקש. ברור שזה לא קיים בניירובי. סתם פנטזיה של ילדה שאולי היה לה ספר כזה על ילד שקראו לו ממבו וילדה שקראו לה יוקה. – אתמול בכיתי שעות. נראה לי שנדבקתי מהתקפי הטנטרום של המשפחה, כל טנטרום עם הגוון שלו, הסיבה שלו.
ציור באייפד מהמרפסת של החדר שליפנטזיה 1יוקה. פנטזיה 2
זה חוזר על עצמו. בוריאציות. חלקן מפתיעות וטובות וחלקן מכאיבות שוב ושוב. התגובות שלי דומות, התלהבות, נפילה, עליה, תהום, סולם (״מלאכים״) המשך.
מזה שנים אני לומדת -לא- לומדת על דרך , שיטה, צורת עבודה, של הדמיית העתיד כדי לשנות את המסלול הידוע ( שלי – רכבת הרים). יש הנעזרים בשיטה הזו להחלים ממחלות קשות, להתעשר, לשנות מקום עבודה, לשנות ייעוד. לשנות ייעוד זה נשמע ״גבוה״ מספיק כדי לעשות את המאמץ הזה של הדרכים המוצעות בשינוי המחשבה והמבנה הרגשי. אבל מהו ייעוד? להיות טובה. רכה. קשובה. מכילה. מתונה. לראות ולהראות בכל דבר את הצד המואר…
והצד האפל? לאן ילך? יתמוסס מעצמו? לאן ילכו כל הכאבים והזעם והדחיות והאכזבות וההשפלות? אין להם מקום?- הן ייטמנו עמוק. עמוק מספיק שלא יצליחו לעלות על אף מסלול הנוסע על פני החיים כל עוד הלב פועם.
האם זה אפשרי? אולי צריך שיהיה מקום, כמו אסלה בחדר שירותים, מערה אישית כזאת, מחילה, משהו, אפילו לא אישי, מקום חוקי, שבו אפשר להגיע עם רשימת כל השנאה והדחייה והאכזבות והחרדות, התסכול וחוסר ההבנה, ולהקיא אותם שם, במקום המיועד. שזה יהיה מקום זמין, בחינם, יומיומי, שלא צריך שום כלי הסעה כדי להגיע אליו.
שנה חדשה לפי הלוח העברי. שנה של שינויים ושנה של דברים שחוזרים על עצמם. בוקר. החצר עם הקפה. סקאיי הכלבלב עדיין כאן. כמעט תשע שנים. שתי גוייאבות מתבשלות בריחן על צלחת, מפיצות מעט ריח סתיו וחגים. גם השנה החג מכאיב. מתסכל. מאכזב. אותה הרגשת בדידות. חוסר תקשורת. אבל גם דברים חדשים עומדים בפתח ומזמינים להיכנס.
״עניין של מוות וחיים״ ספר מרתק של ארווין ומרילין יאלום (תורגם לאחרונה לעברית), כתוב בצורת טקסטים קצרים אחרונים שכתבו בני הזוג ( 70 שנה של זוגיות) הנוגעים בשאלות קצה של של אהבה, זוגיות, מחלות סופניות, רפואה וטיפולים שגרתיים עד החלטות של התערבות פליאטיבית , איך ומתי לסיים חיים, התמודדות בן הזוג שנותר, בדידות, תיעוד, יהדות ואוניברסליות. הספר כתוב באומץ ובגלוי מזווית הראייה של ההורים ואני תוהה איך כל אחד מהילדים ראה את התהליך.
הוריי חיו יחד 64 שנה , לא נפרדו לרגע, אבי ישן לצידה של אמי בכל חייו ובכל תהליך הגסיסה הקשה שלה.עולמם של הזוג בספר ( פסיכיאטר וסופר מפורסם וסופרת פמיניסטית) שונה מעולמם של הוריי ובכל זאת הגשר הזה של אהבה, נאמנות, תקווה שלא נעזבה עד שיצאה הנשמה הגוף המיוסר.
אימא שלי העדיפה את פרחי הצבעוני ( Lalele ברומנית) משאר הפרחים. בימי ההולדת שלה תמיד היה זר צבעונים באגרטל על השולחן בסלון ובשנים האחרונות מול מיטתה בחדר השינה. אבא שלי היה זוכר, מתמיד ומביא לה בכל פברואר. לו היה אפשר לקרוא בשם של ילד או ילדה בשם הפרח הזה הייתה אולי בוחרת. את אהבתה לפרחים ועצים מימשה בשמות הילדים שלה: איריס. אורן. ורד.
מבחינת ציור פרח הציבעוני ההדור (טוליפ) לא ממש נענה בקלות. יופיו בסגירותו, בכותרתו הסגורה, בצבעו האחיד, הלא שקוף, בזקיפות קומתו. מבחינת צבעי המים הפרח מאתגר למדי. כשהייתי בוחרת לצייר אותו (באקוורל) היה בדרך כלל כדימוי לברכה עבורה. השתדלתי. העדפתי לציירם כקבוצה. משפחה.
מצרפת את כל הצבעוניים, הטוליפים שציירתי בשנים האחרונות.
בשנים האחרונות מתקשה במדיטציה על צורותיה השונות. אני לוקה בהפרעת קשב או יותר נכון עודף קשב (וליתר דיוק עודף חושי). אני מבחינה בכל רחש וצליל ומיד מגדירה אותו, ורצף בלתי פוסק של משיכות ודחיות מסתחרר בראשי ובכל גופי. בעצם "השמיעה" שלי שהולכת ומזקינה בדרך הטבע גם הולכת ומתחדדת עד בלתי נסבלת.הדבר היחיד שלוכד אותי ומרכז אותי לאחדות פנימית זה להתבונן במשהו ולצייר אותו. זו המדיטציה שלי.
2.הייקו, הייגה, תמצית הכל.
הייקו: שיר קצר (הקלאסי הוא בעל 17 הברות) עם חוקים נוקשים שמתמצת הלך רוח מתוך התבוננות פנים וחוץ, הייגה: ציור מינימליסטי המשלב מילה או כמה מילים ומתמצת התבוננות של רגע. תובנה. כמו כוחו של הרגע הזה.
3.דנמרק.
חברתי סיגלית עברה לחיות בדנמרק, ארץ הפנטזיות שלי, המקום המושלם לחיות בו. מזה זמן מה אני עוקבת באדיקות אחר הפוסטים שלה, הכתיבה והצילומים, בעיקר מאז עזיבתה לדנמרק. מדי פעם תצלום זה או אחר מעורר בי קצת השראה. לאחרונה כתבה על הייגה Hygge . אני אוהבת את הצליל הזה. אסוציאטיבית הזכיר לי הייקו והייגה. משמעות המילה הדנית זה coziness. הכלה.. זו הפרשנות שלי: מקום שמכיל אותך. וכך הם ההייקו וההייגות בשבילי, מקום מחבק. היום פירסמה תצלום של סירה קטנה באגם.
וזה עשה לי את זה.
4.ציור דיגיטאלי באייפד.
האייפד הישן שלי הוא מקום כזה בשבילי. עולם מכיל.. אין בו טלפון, וואטסאפ וחדשות. יש בו רק אפליקציות ציור ותמונות. הוא קל, קטן ומתאים לשעת מדיטציה, כלומר להתבונן פנימה לרגע ולכתוב משהו, או להתבונן מחוץ לי ולהפעיל באצבע קווים וכתמים המצטרפים לציור.זה משחרר אותי.זה משכיח לשעה את המפלצות המחייכות במלוא שיניהן מאחורי כל סימטאות הנפש.
סקיצות. Sketches 