קטגוריה: איריס קובליו

תמצית הכל

לבדה

תכולה כאגם

סירה שטה

כאילו אין רואה

*

1.מדיטציה.

בשנים האחרונות מתקשה במדיטציה על צורותיה השונות. אני לוקה בהפרעת קשב או יותר נכון עודף קשב (וליתר דיוק עודף חושי). אני מבחינה בכל רחש וצליל ומיד מגדירה אותו, ורצף בלתי פוסק של משיכות ודחיות מסתחרר בראשי ובכל גופי. בעצם "השמיעה" שלי שהולכת ומזקינה בדרך הטבע גם הולכת ומתחדדת עד בלתי נסבלת.הדבר היחיד שלוכד אותי ומרכז אותי לאחדות פנימית זה להתבונן במשהו ולצייר אותו. זו המדיטציה שלי.


2.הייקו, הייגה, תמצית הכל.

הייקו: שיר קצר (הקלאסי הוא בעל 17 הברות) עם חוקים נוקשים שמתמצת הלך רוח מתוך התבוננות פנים וחוץ, הייגה: ציור מינימליסטי המשלב מילה או כמה מילים ומתמצת התבוננות של רגע. תובנה. כמו כוחו של הרגע הזה.


3.דנמרק.

חברתי סיגלית עברה לחיות בדנמרק, ארץ הפנטזיות שלי, המקום המושלם לחיות בו. מזה זמן מה אני עוקבת באדיקות  אחר הפוסטים שלה, הכתיבה והצילומים, בעיקר מאז עזיבתה לדנמרק. מדי פעם תצלום זה או אחר מעורר בי קצת השראה. לאחרונה כתבה על הייגה Hygge . אני אוהבת את הצליל הזה. אסוציאטיבית הזכיר לי הייקו והייגה. משמעות המילה הדנית זה  coziness. הכלה.. זו הפרשנות שלי: מקום שמכיל אותך.  וכך הם ההייקו וההייגות בשבילי, מקום מחבק. היום פירסמה תצלום של סירה קטנה באגם.

וזה עשה לי את זה.


4.ציור דיגיטאלי באייפד.

האייפד הישן שלי הוא מקום כזה בשבילי. עולם מכיל.. אין בו טלפון, וואטסאפ וחדשות. יש בו רק אפליקציות ציור ותמונות. הוא קל, קטן ומתאים לשעת מדיטציה, כלומר להתבונן פנימה לרגע ולכתוב משהו, או להתבונן מחוץ לי ולהפעיל באצבע קווים וכתמים המצטרפים לציור.זה משחרר אותי.זה משכיח לשעה את המפלצות המחייכות במלוא שיניהן מאחורי כל סימטאות הנפש.

*


דלת

לפעמים, רק לפעמים, כשמשהו עומד להיגמר מתפרצת התעוררות כלפי המאותת להסתיים. לדוגמא כשעמדתי לעזוב את ירושלים  ואספתי את דבריי לפינה זמנית התהדקו קשריי עם מקורביי משם, חברות/ים ותלמידים עד כי הרגשתי נתלשת (לגמרי ברצון). ובזמן ההוא (לפני המון שנים וכלום) היו רק מכתבים וטלפון ציבורי עם מטבעות. נסעתי אל הבלתי נודע, ארץ רחוקה עם חלומות.

אבל לא על זה רציתי לספר אלא על האייפד שלי, שחוגג 9 שנים ומאותת שהגיע זמנו. ניתוח לב פתוח ומעקפים שעשיתי לו לא ממש עוזרים. לחברת אפל תוכניות משלהם. הם לא יאפשרו זיקנה ממושכת ומהודרת. הם ישלחו סימני מחלה כזו ואחרת עד שיושלך המכשיר לתהום הנשייה. הטכנולוגיה מתפתחת במהירות בלתי מושגת לציירת קטנה ותמימה כמוני שרוצה להספיק עוד כמה קווים וכתמים על המסך המתחמם, הבוער. וכן, יש לי חרדות שיום אחד יתפוצץ בטעינה.  

ובעצם מה שרציתי לכתוב בפוסט הזה שאני מרגישה שהגעתי לאיזשהי דלת והיא סגורה ולפעמים אני לא רואה אותה בכלל ולפעמים אני נוגעת בה, אבל אין לה ידית והיא מבטון או פלדה ואין מי שיעזור לפרוץ, מי שבתוכי


הנה שלושה ציורים דיגיטאלים מלאחרונה:

הציור האחרון, הענף השמוט של הצאלון מהחורשה המקומית, הוא כל כך שמוט שאוטוטו יקרוס מכובד חיי טבעו. אני פוגשת אותו מדי יום בשבועיים האחרונים בזמן הטיול עם הכלבלב, עוצרת על ידו ומתכננת ציור ודברים אחרים שעוד לא הגיע זמנם כנראה


פרחים דיגיטאלים

מאז שיצא מכאן הפסנתר (טראומה לא קטנה, מסתבר) אין לי סבלנות לארגן לעצמי מקום עבודה. ושוב נכנס האייפד הישן לתפקיד הרגעת מערכת העצבים שגדושה הפעם עם תוספת המצב הבטחוני/חברתי/פוליטי הקשוח שבארץ הזו.

קטפתי כמה פרחים אחרונים משאריות האביב הקצר והחמקני שהיה באיזורי (הגרניום דווקא עכשיו פורח במלוא עוזו) והנחתי בצנצנות קטנות על השולחן העגול בחצר שלי  הדחוסה בעצים מצילים, המאיימים לחנוק כל קרן שמש פוטנציאלית. (כבר שנים שאני מתכננת לעזוב כאן, אבל הקארמה לא מסתובבת, אז עושה כמיטב יכולתי לגרף פה ושם עלים יבשים ומחשבות עוקצות). 

בבוקר, עם הקפה והקרקר דל הנתרן שלי, מציצה באייפד הישן במה שחדש בשדה הרשת  (פייסבוק, אינסטגרם) ,ומאפשרת לאצבע לקשקש כמה שירבוטים דיגיטאלים. זה לא מחייב. לא צריך כלי ציור, מקום, כלום. רק צנצנות עם פרחים, לייצר אשליה של גן קסום מהחלומות.

הנה כמה מהגן בדיגיטאלי הקסום שלי:


פרחי אביב

3.3.21

Iris Kovalio

Iris Kovalio


כזאת

אני כזאת. נכנסת חזק בכל פעם במשהו אחר. כמו סרטן הולכת לצדדים. כמו נחש מתפתלת זוחלת כמו חפרפרת חופרת נכנסת לבור כמו דב למערה כמו נשר מרחף על פי תהום. אוספת מפה ומפה ומפה ושם, בולעת מתלהבת מוחקת רותחת נשברת כמו קרחון בלב ים צפוני

כזאת אני, גם וגם וגם

וגם

וכל מי שניסה להאיר ולהעיר, לפעמים הצליח ואז כבר לא, לפעמים נאחזתי ואז כבר לא, הלכתי שבי ונפלתי או התרוממתי לגבהים אחרים כביכול הפוכים כועסים מורדים ושוב מוחקים ושומרים על דיסקאונקי בקופסא קטנה באיזו מגירה שכוחה

ועוברות שנים וצלקות נפתחות פתאום

קצת זבות וקצת מענגות

כזאת אני ואם אין אני לי מי לי

מתוך ספרי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה" 2014

צהוב

תבור 56

נוף תבור. אקריליק על בד טבעי. 2020

1.
המראות הכי יפים
נעלמים במאה ועשרים ק"מש
הר כחול
שדה צהוב
ענן קודר
רקיע לוהט
הלב יוצא
עוד רגע
ויתהפך
__
2.
זהר כזה
חמניות מרקיעות שחקים
אני יכולה רק לדמיין
ילדה
רצה
מעל עלי זהב בתכלת
אחרונה
3.
לא עצרתי בחמניות
השמש סכין
הדרך מטושטשת
בקצה העין עננים כבדים
אפשר למחוק ברגע
ולהמשיך
סוף מאי 2020
_
_

רצה

איריס קובליו 1999


קורונאוויפאסנה

לפני הקורונה פינטזתי על לחזור לרטריט הויפאסנה שעשיתי לפני 10 שנים, הויפאסנה של גואנקה, 11 ימים של בידוד ושתיקה ללא כל אמצעי תקשורת. לפני עשר שנים היו לנו טלפונים פרימיטיבים ועדיין לא היינו מכורים ובכל זאת רגע מסירת הטלפונים בכניסה היה קשה מאד. חתמנו על חוקי הבידוד: מלבד התחייבות לשתיקה וחוסר מוחלט של מגע ( גם לא מגע עין) התחייבנו לאי אלימות, אי יצירה כלשהי, אי תרגול גופני למעט הליכה בשביל המעגלי המותר, אכילה פעמיים ביום בשתיקה ובראש מוסט (ללא קשר עין), מדיטציה מובנית כמה פעמים ביום ( אין אפשרות לחמוק ממטלה זו) וכל זאת כדי לאפשר לרעלי החיים שהצטברו לעלות ולצאת מאיתנו והלאה. צלחתי בקושי את אחד עשר הימים האלו אבל עברתי על כמה חוקים.. כי אני מורדת מטבעי… הגנבתי עט זעירה לתיק כלי הרחצה שלי וציירתי על מפיות שגנבתי מחדר האוכל וגם כתבתי כמה רשמים. אחרת הייתי יוצאת מדעתי. וחבל שלא יצאתי… בעצם..
לפני הקורונה כבר הייתי בסוג של בידוד, חיים לבד, הסתגרות בתחומי היצירה שלי, מדיטציה על בסיס כמעט יומי, אבל הרבה תקשורת, הרבה וואסאפ, פייסבוק, בלוגים. הטלפון הפך לחלק בלתי נפרד מהגוף שלי, יד שלישית רביעית חמישית. מזה רציתי להיגמל. מהבריחה אל המסך. הקורונה הפוכה מהוויפאסנה, היא אמנם מסדרת אותנו בבידוד (בעיקר את אלה שחיים לבד, או את אלה החולים או החשודים בחולי), מנתקת אותנו מאהובי נפשנו, הנכדים (לקשישים ביננו שהתברכנו בשלוחות גנטיות מרנינות) אבל תוקעת אותנו עמוק במסכים. עמוק מדי.
תהיתי מה יקרה אם קווי האינטרנט העולמיים ייפלו. ייקרעו לנצח.
אז תבוא הקורונה במלוא הדרה. קורונה המלכה האחת.
מפחיד?
אולי זה מה שצריך לקפיצת התודעה שכל כך הרבה חלמנו עליה בשנים הרוחניות שלנו ולא העזנו להאמין שבוא תבוא

הרישומים מימי הויפאסנה, 2009, חצבה, עט על מפית נייר.

בתגובה הראשונה קישור לבלוג עם מה שכתבתי בויפאסנה 2009

 

 

ויפאסנה 2010עץ הסבלרישומי ויפסנה 2


דצמבר

חודש דצמבר אהוב עלי במיוחד. בתוך השחור המצטבר מהקיץ לתוך החגים הקשים והסתיו החמקני נכנס סער דצמבר ההופך כל אבן ושיח, אשכרה שיח, שיח עמוק שנמשך שנים, בדיעבד רבות מדי, מסתיים ברגע אחד, נקודת אל חזור, ממנה אפשר היה להשקיף בנקודות אזהרה זעירות שהבהבו בדרך. לא עוד אלימות. לא עוד פנאתיות. לא עוד שליטה. לא עוד מטפל מטופלת. הסתיים פרק. ננעל.

ועוד פרק אחד ננעל החודש עם עדויות קשות ממקום שהייתי משתייכת אליו לאורך אותם שנים בערך של הדבר הראשון שנסגר. שניהם באותו שבוע, שהצער היה קשה מלהכיל מצד אחד ומצד שני הקלה גדולה שנגמר. ואז בסוף אותם אירועים, עזב את גופו מורה רוחני גדול Ram Das שליווה אותי בפודקאסטים ובסאטסאנגים במשך השנתיים האחרונות של בדידות, ספקות וחפירות.

ובאותו יום של עזיבת Ram Das הגיח לעולם פלא חדש, נוספה לי עוד שלוחה גנטית, נכד מלא אור.

אני לא יודעת איך זורם הפוסט הזה, איך לכתוב על תהפוכות, סיומים והתחלות מבלי שזה ייראה כרשימת מכולת, מבלי להיות פאתטית. דצמבר הוא כזה עבורי. תמיד היה. חושך עוטף במעמקים עד שממצה את עצמו באור , בימי החנוכה.

וחוץ מזה, ביום אחד, ללא כל התרעה מוקדמת החלטתי להפסיק לצבוע את שערי, אחרי 40 שנה של שיעבוד. וזו החלטה מהפכנית כי שיער היה כל כך דומיננטי במהותי ששלחה זרועות שעירות לאמנות שלי במשך תקופה ארוכה.

לחודש נותרו עוד כמה ימים. מה יגידו?

 

.

 

.


מריה, בקצרה

שלוש סקיצות של מריה, המטפלת המולדאבית של אימא שלי. ניסיונות לתפוס את המורכבות שבתוך פניה החתומות בדרך כלל בטווח הזה שבין עדינות ומסירות לבין הר הגעש שמציץ מבין קמטי דיוקנה. צבעי מים. יולי 2019

66386032_358231888192451_343165494653616128_n.jpg

(מריה הכי אהבה את השמאלי)

 


60 שנות הולוגרמה

אימהות צעירות שיולדות כמה שנים אחרי טראומת השואה, העלייה לארץ מוכת הפוליו, נדבקות מחלימות ויולדות , לא יכולות שלא לטעות. ובכלל, אימהות תמיד טועות. בלתי אפשרי להיות אימא מושלמת בכל נסיבות שהן, במיוחד בנסיבות אמי. מחר לפני 60 שנה נולדתי בשבוע ה- 42 של ההיריון, לאחר זירוז קצר.  הייתה זו שעת צהרים ואף אחד לא היה עם אמי בחדר הלידה השוקק של בית החולים ״הקרייה״. אבי הסיע אותה לבית החולים בבוקרו של אותו יום, פתח לה את דלת המכונית והיא צעדה לבדה לחדר המיון. הוא נסע לעבודה. לא היו אז טלפונים ואני תוהה איך הודיעו לו. מתי בא לבקר. איפה היו סבתותיי? אולי מחר אשאל. הסיפור היחידי שסופר לי קשור למוצא שמי: חברתה של אמי הביאה לה פרחי איריסים ( באותו יום או למחרת?) ומששאלה אמי לשמם בעברית, התלהבה והחליטה: איריס.

מאז אני מפלסת דרך רצופת אתגרים.

לפני כעשור הוספתי את השם איריסיה לשמי בתעודת הזהות. הרגשתי שאני צריכה בית הורי אוניברסלי, שם שיזכיר לי שהכל ("המציאות") כאן מתקיים על במה כביכול, מחזה שמוקרן מתוך מצבור אינסופי שנערם בראשי, תנועה בלתי פוסקת שתיעצר בבוא הזמן הנכון בו יורם המסך בראש ותתגלה תופעת  ההולוגרמה בנוכל גם למחקה.

שם המשתמש שלי בבלוג הוא הולוגרמית. יצרתי את הבלוג עם שמו לפני כשעשר שנים בעקבות רגע שראיתי את חיי כהולוגרמה. ולתוך זה נולד הצורך לשם איריסיה. מאז תופעת החיים כהלוגרמה מסתתרת לרוב ועל המסך מוקרנים החיים שנראים מציאותיים יותר מתמיד בשלל מופעיהם המעצבנים, מצחיקים,מאכזבים, מקנאים, פורחים, דואגים וכו וכו׳ וכל מה שנותר זה להמשיך ולחכות בסבלנות (פעילה) להתפוגגות המסך.

ואם נחזור לאימא שלי אני מאחלת לה שיחזרו אליה כל רגעי השמחה האמיתית שהיו לה בחייה ויתייצבו לפניה בפרק הסיום של קיומה בגלגול החיים הזה. ושלא תדע עוד כאב וצער

השבוע הראשון שלי

.

מתוך התערוכה שפת אם 2009

.

מתוך התערוכה ״שפת אם״ 2009

.

יום הולדתי הרביעי

.

תלמידות שלי חוגגות לי 60


%d בלוגרים אהבו את זה: