(שיר שמצאתי)
*
ים אחד שצילמתי
רצנו משני קצוות
גשם סוער ופקק
ים אחד שצילמתי
חשכת נובמבר בחניה
רצנו משני קצוות
ים אחד שצילמתי
גלים שחורים
שארית קו אור
על חול
התנפצנו
ציור אחד שציירתי
–
–
–
ארכיון רשומות מאת: איריס איריסיה קובליו
אודות איריס איריסיה קובליו
ריחות
אני רגישה לרוב הריחות. משנה לשנה מוטרדת יותר ויותר. אני יכולה להריח את השכבות העמוקות של הבשמים, בעיקר בשמים. ממה הם מורכבים. ולרוב הם מורכבים מתמציות שלא הייתם רוצים לדעת ממה הן עשויות.
אמש הלכתי למסיבת החלפת בגדים. היו לי בגדים טובים של חברה להחליף. אני לא נכנסת לחנות יד שניה לעולם. הריחות לופתים אותי כמו ומפירים. אחרי שהנחתי את הבגדים מצאתי כמה ספרי ילדים שווים, שניים שאין להשיג, של נורית זרחי וספר ישן עם איורים בצבעי מים של רות צרפתי. בפינת הצעצועים מצאתי כן ציור שולחני ואז הסתכלה עליי גופייה רחבה עם ציור יפה של פיל. אותה אכבס ואקח לשינה החלטתי. לקחתי וכיבסתיה בהרתחה עם הרבה מרכך אהוב עלי.
אחרי המקלחת הלבשתי את הגופייה וישבתי על הכורסה מול הטלוויזיה לנוח קצת. ריח איטי החל להתנחל באף שלי. מה זה הריח הזה. מאיפה בא. מהכלב שלי הוא לא. זה ריח אחר. השבוע קרצפתי את הספה והשטיחים והבית שלי נקי למשעי. זה כנראה מהגופייה. אבל היא עברה הרתחה. ניסיתי להתעלם אך הריח התעקש להנכיח את עצמו, בהתחלה בנחיריי ואז בחלל הפה ואז בלשון ובמורד הגרון. די. לא יכולתי יותר ובצער ( וגם כעס) הסרתי מגופי את הגופייה היפה ושוב זרקתי אותה לסל הכביסה. אבל אני לא בטוחה שהריח יוסר גם בעוד שלוש כביסות.
קראתי שרגישות גבוהה כזו לריח נמצאת בגנטיקה שלנו. בתאי הזיכרון שלנו. סבתא שלי הייתה תתרנית. לסבא שלי, בעלה, היה עסק צדדי: טחינת עצמות של פגרים. מהאבקה היו עושים גם סבונים. אמיתי לגמרי.
הציור (אקריליק על בד 50×80 cm) מ- 2008 והוא מחוק לצערי.
הדיוקן האבוד
ציירת עשתה כמה סקיצות פורטרט על לוח עץ זול, לא יצא טוב, זרקה לפח, אולי הציור בצבץ בין ערימות הזבל . מישהו לקח. מה היה לו בראש. אולי חשב שהדיוקן יפה. אולי היה לו סוג של סטייה. אולי היה לו איזה כישרון. הביא לחדר שלו. קנה קופסת צבעי גואש בחנות הצעצועים השכונתית, שני מכחולים וערבב עד שנראה לו גוונים דומים שיוכלו לתקן ולצייר את עין שמאל שנמחקה חלקית. במרכז הציור היה סדק והוא מילא את הסדק בצבע דומה לצבע לוח העץ וצבע בוורוד את הצוואר המחוק למחצה. עכשיו הדיוקן ממש מצא חן בעיניו אבל היה חסר לו משהו: זקנקן. הוא ערבב חום ולבן ובעזרת קיסם שיניים הוסיף זקן ושפם. הוא הניח את הציור על השידה הלבנה שהביא מהזבל כמה ימים קודם לכן ובזמן שאכל מולו תפוח החליט שחסר לדיוקן רקע. הצבע הצהוב ירוק של התפוח התאים לרקע. עכשיו היה מוכן והוא תלה אותו על הקיר של הצריף בו התגורר בשולי השכונה.
(מאז עברו שנים רבות. מאות שנים. במקום הצריף עומד בנין רב קומות לצד בניינים אחרים רבי קומות, "מגדלי העננים" הוא השם של המרחב האזורי, כבר אין מושג כזה שכונה. והציור? בוודאי נבלע בתוך כף האשפה של הטרקטור שהפיל את הצריף לאחר מותו של האיש.)
את הציור כמעט בשלמותו מצא הסדרן מחיריה, אתר הזבל המרכזי. הוא חשב שהציור יפה ואולי יעשה אתו משהו, יתקן, ייתן מתנה, ימכור. משהו. הוא היה צייר חובב והפך את הדיוקן של הגבר הצעיר המזוקן לאישה. הוא הוסיף כמה גוונים בצבעי אקריליק מעודנים יותר והתמלא סיפוק. זה לא רע, חשב לעצמו, אני אנסה למכור אותו לאספן אחד משוק הפשפשים, אדון חוג המפורסם. אדון חוג אכן קנה ממנו את הציור בסכום מכובד יחסית, שם אותו במסגרת ענתיקה שהייתה לו בחנות וכמו חיכתה לציור שיבוא ויתיישב בתוכה. הוא הציג את הדיוקן בקדמת החנות. הציור נרכש כעבור יממה והמשיך להתגלגל ולהירכש על ידי סוחרים שונים ומשונים עד שהגיע לידי סטודנט לארכיאולוגיה שהביא את הציור למורהו. המורה, שמלבד מאיסוף חרסים ושאר פריטים ארכיאולוגים היה גם חובב ציורי דיוקן. הציור הזה נראה לו שעבר כמה גלגולים והוא החל לנקות אותו באציטון מינרלי כדי להסיר את השכבות העליונות.
המשך יבוא..
הסיפור בהשראת הסדרה מעולה המוצגת כיום בנטפליקס "בעקבות ליאונרדו האבוד"
–
הציור שבראש הפוסט מתוך ציור אבוד שלי:
חושך יורד על
בניקוי המחשב מחומריו הלא רצויים (שמא יוותרו עירומים אחרי..)
מצאתי כמה שירים מ- 2012 ו- 2013.
השירים כנראה לא עברו אצל העורכת של ספר שיריי הראשון וכנראה היחיד.
לא ערכתי אותם גם היום אבל מציאתם העמיקה את החושך-
–
הציור מהקיץ הזה, האגם/ביצה צדדית בפארק הרצליה.
–
ואלו השירים:
–
הטווסים חזרו
וגם קבוצות התנים מבליחות בהפסקות
חריץ החלון
הנקודה בכתף
אתה מעבר לדלת הפלדה
הר המצעים הלבנים
פרפר ירקרק לא זז בתקרה
הלילה צועד על הספרון הדיגיטאלי
אחרי חצות היה מזמן
הזמן כאן ולא כאן
הרוח קפאה על אותיותיו
גם אני
–
–
15.1.12
–
–
4.8.2013
חלפתי על ברוש מעוטר בשלל בוגנויליות
המדחום במכונית מראה שלושים מעלות
אבל הקור הנושב על בטני הניע אותי מלעצור
למרגלות הברוש עמד כלב גדול שחור ושעיר
אולי גם בגלל זה לא עצרתי
לצלם
לאיסטגרם למשל
למה לצלם
כי היופי הזה לפט אותי והיה התגלמות של הרגע הזה
ואז להקת מחשבות דביקה סחררה את ראשי
והפעילה את זרימת שארית הדם בחזי
אחרי שמספר לא מבוטל של מבחנות נלקחו ממני הבקר
איזה מזל יש לי שלפעמים אני נוסעת לעבודתי דרך רחובות פורחים
איזה מזל שעדיין יש לי עבודה
אפילו שמהשבוע הבא כבר לא
איזה מזל שהשבוע הבא לא באמת קיים
כי ככה כתוב בכוחו של הרגע הזה
אולי כוחו של הזה שאליו אפשר להגיע הוא הרגע לעצור
ולצייר למשל את
הברוש המעוטר
אפילו בשניים שלושה קווים או כתמים
אבל המשכתי לנסוע
ואולי זה מה שנכון
להמשיך לנסוע
לאנשהו
–
–
–
חמישה מביצת הברווזים
חמישה רשמים/הגיגים בסקיצות קטנות בעקבות ביקור בביצת הברווזים הקטנה בפארק הרצליה.
1. כשאני מלמדת אני מסבירה: מספיק לצייר משהו אחד שניתן לזיהוי והשאר יובן ויושלך ממנו.
2. כדי לצייר "אבסטרקט " צריך לעבור קילומטרז' רציני של ציור מהתבוננות
3. אחרי הרבה תירגולים (אולי שנים) של ציור באקוורל על נייר מאפשר (מחיקות, שקיפויות, טקסטורות ושאר סוגי כתמים) אפשר ורצוי להתנסות הניירות אחרים. גם בכאלה הכי לא מתאימים. כל האקוורלים שכאן על נייר רישום זול הדומה לעיתון.
4. יש הרבה יופי באקוורל "טהור". שאין בו סימני רישום. להוסיף רישום וטושים זו תוספת על ידע בסיסי שהצטבר. אפשר להבחין מתי ישנו הידע ומתי האקוורל רק דקורציה.
5. כל האקוורלים האלו צויירו בסוף שבוע אחד בזמן האזנה לפודקסטים בנושאי התמודדות עם אובדן, לחץ וחרדה, אי וודאות ובדידות כרונית.
–
–
–
איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio
–
–
–
–
תופעות או לא להיות
מהי התופעה הכי נפלאה בעולם: הירח על כל צורותיו. איך שהוא מתגלה. בכל מקום שמתגלה. ואחר כך השמש השוקעת או הזורחת, במיוחד בזמן עננים וגם עננים תופעה מרהיבה ואחר כך הכוכבים בשמים רחבים והים, במיוחד כשמתגלה במרחק, ואחר כך העצים והפרחים ובכלל הצמחיה. וזהו. אם היה עולם כזה בלי בעלי חיים ובלי אנשים. רק מודעות טהורה בתוך כל התופעות. אבל כנראה שזה בלתי אפשרי כי מודעות טהורה איננה בעלת הבחנה או הבדלה או הגדרה. היא לא יכולה להגיד זה ירח, זה ענן. היא לא יכולה להרגיש רוח חמימה נושבת בצמרות העצים, היא לא יכולה להתפעל מנרקיס או שושנה, הוא לא רואה צורות כי אין צורות. כנראה רק לבני אדם וכנראה גם לבעלי חיים ישנה יכולת הבחנה, משיכה ודחיה, אצל בני אדם זה מפותח יותר מן החי כי ישנן גבולות והגדרות והעדפות ודחיות וכוח המצאה וכח יצירה וכח הרס. אם הייתי מודעות טהורה לא הייתי זקוקה לירח שמתגלה בין צמרות הצאלון הגינה השכונתית, או מתגלה ברגע שפל לילי, בזמן סגירת הסורג בחלקת המרפסת הקדמית הקטנה והמוזנחת, זו שפעם גידלתי בה את את הפרחים הנפלאים בעולם, לו הייתי תודעה טהורה לא הייתי מגדירה רגע של יופי ונאחזת בו כבמשיב נפש שוקעת במנהרת מחשבות דאוגות בזו אחר זו, לו הייתי גחלילית.
גחלילית היא בעל חיים ואני חשבתי על עולם נטול בעלי חיים בגלל הריחות וההפרשות שלהם שכל כך מטרידים אותי, עד רצון לההיפך לנקודת אור שהיא אחת מרצף נקודות אינסופיות מרחפות מעל איפשהו, בו זמנית נמצאות איפשהו, וגם לא נמצאות בעצם.
ובאימג' הבא התגלות ירח ברחוב, אקריליק 2020
פרגמנטים (מהגינה השכונתית)
1.
עץ האגוזים נע ברוח קיץ
או שמא זו אני
זזה מפה
לשם
2.
ענני יולי תלויים
על הגגות מדרום
השביל כבר נקי מפזורת
הסיגלון
3.
סופי וטופי עדיין כאן
קולותיהן מתערבבים
צווחות עורבנים
כתמי צל אפורים
4.
קיצצו את השיחים
עד סוף הקיץ
לא אוכל עוד
להסתתר
–
–
–
–
נדודים
כמו בארץ נוודים, החלום שלי זה לנדוד בקרוואן. לא בארץ הזו. להתחיל מדנמרק. האם אפשר לנדוד שם בקרוואן? יש לי מכרה שנודדת שם, לא נודדת, מתהלכת באמצעים שונים ומצלמת. דרכה אני "מכירה" את דנמרק ומסלוליה. לפני זה התאהבתי בשפה, מסרטים וסדרות. אני לא מבינה אף מילה בשפה אבל היא מתנגנת אצלי כמו האושר, מלטפת כל שריר וגיד, היא המדיטציה הכי טובה שלי, השפה, לצפות בסרט דני בעיניים עצומות. אני לא חושבת שהיה מעניין אותי לצייר שם למרות היערות והאגמים והשבילים המזמינים. אני לא ציירת של יערות. אבל אני כן של שדות וברושים ותלמים וקוצים וגבעות והר אחד יהיר מעליהם, מתנשא אל על
שני אקוורלים קטנים במרחק 20 ומשהו ק"מ מהרצליה לכיוון צפון מזרח.
–
–
–
–
בקצה הגינה . וגם וריאציות
בקצה הגינה השכונתית, בחום שלושים פלוס מהביל, בין עץ סיגלון שכבר השיר את כל סגוליו ובין צאלון שהחל להאדים, בסוף הדשא המיובש והמלא הפרשות כלבים וחתולים מקומיים, מתגלה תפרחת שכזאת, נוצצת לרגע בקרן שמש מבעד להבל הסמיך הבלתי נסבל, הסבוך במחשבות שבין אי וודאות אחת לאחרת, אני מושיטה יד וקוטפת קומץ קטן של המלאכים האלה, בצבע היפה בעולם, כנראה שמם לפופיות, או מיני לפופיות כי הן כל כך קטנות ובינתיים לא מתלפפות עדיין על כלום, אין להן אחיזה, אבל אני נאחזת בהן, בבקר של אמצע יוני שאוחז בגרון, מביאה אותן לאגרטל זכוכית זעיר שמיועד לפרטים הקטנים הנסתרים מהעין, מציירת בסוג של רגע חיבור חסד, אולי אלוהי, אקוורל קטן. עולם ומלואו
שלוש וריאציות לבוקר שבת. לצייר פרחים בצבעי מים זה הציפרלקס הנוסף. זה יותר מהציפרלונצ'יק. זה המיינדפולנס. זה יותר מהמיינדפולנס הטרנדי, אבל זה כן פול-נס. כל מה שצריך זה ערכה קטנה של צבעים, מכחול, מים ובלוק קטן. את הבלוק נרכש בקרביץ והוא בכלל לא לצבעי מים. סתם כזה. מרובע. הוא בשביל פיס אוף מיינד, ויש שעות שזה עושה את העבודה יותר מהכל. אולי לא צריך סטודיו. אולי לא צריך מקום ומעמד ותערוכות וכל השאר. כי הכל בתוך הבטן. הלב. הראש המלא התרוצצויות. ובין ההתרוצצויות מבליח פה ושם חלל. ריק. כלום. ובתוך הכלום הזה אפשר להכנס. לנשום פרח.ים.
–
=
פטוניות. מחשבות בלתי גמורות
יוני מטפס במדרגות הנעות באיטיות חורקת לקומה הבאה הידועה וגם לא ידועה. האם בקומה מעל יהיו המסלולים המוכרים המעייפים המייאשים, או תתגלה איזו דלת למסלול מפתיע ומהי הפתעה. אנחנו נאחזים במוכר, גם כשהוא כל כך מעייף, בודד, מתפלש בתוך עצמו. יום ועוד יום. משימות קטנות. לוח שנה דליל. פה ושם משהו. ליותר מזה אין מסוגלות והמדרגות עולות לאט לאט. חורקות. לפעמים צריך לאחוז במעקה. ישנם קטעים שאין מעקה ושווי המשקל עומד למבחן.
פטוניות
זו העונה של הפרחים הצבעוניים הדביקים הללו. הם נראים תמימים בעציצי המשתלה. צבעיהם מושכים. לפעמים, בעונה הזו, שהפריחה התייבשה ולא מעוררת השראה אצלי בשכונה אני תרה שוב ושוב אחר פרח לציור, בשביל התלמידות , בשבילי, כי פרח זה אחיזה בחיים, בכוח להמשיך. במרחק ההליכה אצלנו המבחר עייף כמוני. במשתלה הקרובה רק פטוניות קטנות שנעשות דביקות ומיובשות אחרי שבוע. ציירתי את אלה אמש, בזמן שגם הן ציירו, להספיק לפני השתילה באדנית המטבח. יום שלישי. המדרגות ממשיכות לנוע בחריקה.
לפעמים מספיק כמה כתמים.. הלא גמורים הם השקט שבין פעימה לפעימה. יש לנו נטייה להוסיף, לפרט, לגבב, לתקן, להשלים, לפחד מלהניח לדברים. בצבעי מים יש לדעת את הרגע הזה, הרגע שכל מה שיבוא אחריו אין בו באמת צורך למעט ניסיונות לתקן, לכפר על טעויות, להתנצל, להאשים את עצמנו בזה שידענו שאסור להיכנס לאותו נהר פעמיים ובכל זאת נכנסנו. לפעמים נעשה לנו חסד ואנחנו ניצלים מטביעה, אבל בלענו הרבה מים והמים האלו כבדים כבדים בבטן. נקב קטן ויתפרצו למפל של צער עולמים
הנה הבלתי גמור
האמת שהוא מושלם, האקוורל הקטן הזה, שנעשה כביכול כלאחר יד. שלא כמו זה שצויר אחריו. מי צריך לדעת שאלו פטוניות עלובות, דביקות, שאריות של ייאוש ובדידות, מי צריך לדעת את השכבות בניסיונות התיקון של חוסר סיפוק ותסכול וביקורת עצמית צפופה מחרדה קיומית, מי צריך לדעת שמתהפכת הבטן מהמחשבות על הבאות, על איך, על כמה, על מה יישאר ומה לא
הנה הציור המלא ספקות
–
–
–
–
איריסיה
סקיצות. Sketches 