חמציצים

החמציצים הם נקודות מבשרי אור. כשהם נפתחים עם שמש (לפני כמה שנים שתלתי אותם באדניות שלי ומאז הם עולים כל חורף) והדבורים מתות עליהם. הן מדלגות מגביע לגביע בעליצות והטרקטורים שמתחת לחלוני לא מזיז להן. עוד מעט ותפנה בשמש וגביעיהן יאספו. אני תוהה לאן נאספות הדבורים ואם יש להם בית ברחוב בקור הזה של פברואר.

הפוסט הקודם היה כביכול קליל וכתוב בסוג של נונשלנטיות מהולה בשאננות אבל האמת שכמה שבועות מטלטלים אותי בחוסר וודאות, דחפים וזרמים וקרעי זיכרונות של עשרות נקודות , צמתים, תמרורים, מסלולים במפת חיי.

ובא לי, ממש בא לי על הגיבוב הזה, החפירות, אולי כקונטרפונקט לחפירות בשכונה שלי. טרקטורים מכל הגדלים והקולות חופרים, מחוררים, הופכים, פוערים, מזיזים, משחילים, אלוהים יודע מה. החלפת צנרת ביוב הם אומרים. לי זה נראה כמו החלפת שרשי הקיום. הקיום שלי.

פוסט טראומה:

אחת הטראומות הלא מעטות בחיי שמתגלמות עכשיו כפוסט ט' היא זיכרון מבית בשכונת מונטפיורי שהתמוטט (בית ישן של פעם) טרקטור חפר הלוך ושוב מסביב לבית כדי להוציא איש מההריסות. כל השכונה נאספו לראות. אני עמדתי מאחורי השמלה של אימא. הייתי בת שלוש או ארבע. השמועות אמרו אחר כך שנכרת לו הראש.

סורי על האינפורמציה הזו. הייתי חייבת לשחרר. ומאז טרקטורים גורמים לי לאי נוחות עד חרדה. אבל אלו שחופרים אצלנו ברחוב מתרגלים אצלי "מרחב של חקירה". אני רואה אותם עובדים בקור, בגשם, בזהירות בין מכוניותינו ומרגישה שהם גם הם שירה. תנועה שבאה לרפא פחד.

בפוסט הקודם כתבתי על חיפוש דירה להשכרה אי שם. טרם נקבע תאריך התזוזה אם בכלל. אכזבות והתשות. אבל בחלונות השמש שלי פורחות האדניות.

–

לִדְבוֹרָה בְּחַמְצִיץ
לֹא אִכְפַּת
שֶׁהַטְּרַקְטוֹרִים הוֹפְכִים כָּאן
עוֹלָמוֹת

ועוד מאוסף החמציצים:

–

–

–

–

–