אסלה פרטית

יום ראשון, 22.1.23

הדבר הכי נהדר ניסי ומוגשם שאני הכי מרוצה ממנו כיום זה שיש לי שירותים ומקלחת פרטיים. נכון. קטן. כיור קטן משפריץ ומאד לא מפרגן, קירות מתקלפים , מקלחת מעפנית, אבל זה הכי מפנק בעולם שיכול להיות לי, שהיה לי אי פעם. אסלה שרק אני יושבת עליה. אין דבר יותר מוגשם מזה בגילי המופלג. אין. מקלחת זה עוד איכשהו דבר שאפשר לחלוק. אבל אסלה… אין בעולם יותר מזה. ובגלל זה רציתי לעבור לחריש. אחת הסיבות. כי הדירות שם עם חדר שינה ושירותים מקלחת פרטיים. ופתאום הבנתי שאני יכולה לעשות את זה פה. בחיים הנוכחים שלי. בבית הזה. ושתהיה הארעיות ככל שתהיה. גם אם אני מחר עוברת לחריש. את זה הגשמתי: אסלה פרטית. מעניין שאף פעם לא כתבתי את זה ככה ברשימות המשאלות האינסופיות שלי שמדי פעם נכתבות, חלקן מתגשמות וחלקן לא. אף פעם לא כתבתי אסלה פרטית. כן כתבתי עשרות פעמים לעבור דירה. ולא עברתי. עברתי פעם אחת ודי נכשלתי בזה וחזרתי עם הזנב בין הרגליים. בפעם הבאה אצליח יותר. הכל לא באמת בשליטתי. אלא הכוכבים, התכנית האלוהית, קרני היקום, המגנטים, האור הגדול, החיק.

היום שמעתי ברדיו שללכת לחיק הטבע זה גם חיבוק . חיק. והלכתי. לים. עם סקאיי. לים של הרצליה. וישבתי על החול וסקאיי רץ לכוון הגלים וחזר ורץ וחזר וחפר וחפר וחפר והחול היה נעים וחמים והשמש ליהטה בפנים, שמש חורף קייצי, והיה דווקא נעים שסקאיי היה, בבדידות ובכאב הגדול, אחרי הטלפון הקשה עם אבא.

שבו אני שוב מתעמתת איתו על היחסים ביננו, על העמדה העקשנית, הצינית, השתלטנית, הלגלגנית שהוא מפנה כלפי כל חיי. אז אני לא חסרה לו. אז אני לא קיימת כבר עבורו. הקריב אותי על מזבח האגו.

הים. קולות הים. מראה הקצף. והכחולים המתחלפים. כן, אני רוצה מרפסת בקומה החמישית שישית מול הים. כמו בדירה שויתרתי עליה. בדיוק כזו מרפסת. אני אמצא.