כך אני זוכרת את שמה. היא צריכה להיות בת שמונים. היא לא בפייסבוק. אולי אינה בין החיים. הם גרו בקומה מעל ההורים שלי. הייתי עושה אצלם בייביסיטר כמה פעמים (בדרך כלל לא הרשו לי) כשהייתי בת 13-14. היו להן שתי ילדות קטנות. היא היתה אמריקאית. לבעלה קראו אמנון. ישראלי. אותו אני זוכרת ברור. הוא עבד במשהו דומה לאבא שלי, שקשור לברזל. היא היתה אמריקאית אקדמאית. אני זוכרת אותם במיוחד כי עיצוב הבית שלהם השפיע על תפיסת העיצוב האידאלי בחיי. בסלון היתה ספה אפורה וכורסה, כנראה גם אפורה, ושטיח שאגי כזה רך טובעני גם אפור וכריות אולי בצבעי בז׳ וחימר, הכל פטסטלי כזה, צבעי אדמה, אבל לא חום מדכא, וממול הספה היה שולחן כתיבה מעץ, גדול, אולי מלבני, ועליו המון ספרים ודפים וכלי כתיבה ומכונת כתיבה , אז כמובן שעוד לא היה מחשב וכנראה גם לא טלוויזיה. אני חושבת שהיה שם גם שולחן סלון עם המון מגזינים אמריקאים, ובצד שמאל היתה ספריה עם המון ספרים. בצד ימין זו היתה המרפסת. לא זוכרת את מה שראו מהמרפסת כי תמיד הייתי שם בלילה. בטח אותו נוף ( זה שבציור) כמו מאצלנו אבל קומה מעל. על הקיר היו תלויים ציורים. בעיקר רישומים. אני זוכרת שהיה רישום עירום שכנראה מישהו רשם אותה. אפשר היה לזהות שזאת היא. אני לא זוכרת איך היא בדיוק נראתה חוץ משהיתה גבוהה, די רזה, עם תלתלים חומים אדמוניים קצרים.
אימא שלי לא סבלה אותה. היא אמרה שהיא אמריקאית מלוכלכת כי היא תלתה את החיתולים של הבנות מלאים בקקי שירד על הכביסה של אימא שלי.
סוף.
סקיצות. Sketches 
להשאיר תגובה