אני רגישה לרוב הריחות. משנה לשנה מוטרדת יותר ויותר. אני יכולה להריח את השכבות העמוקות של הבשמים, בעיקר בשמים. ממה הם מורכבים. ולרוב הם מורכבים מתמציות שלא הייתם רוצים לדעת ממה הן עשויות.
אמש הלכתי למסיבת החלפת בגדים. היו לי בגדים טובים של חברה להחליף. אני לא נכנסת לחנות יד שניה לעולם. הריחות לופתים אותי כמו ומפירים. אחרי שהנחתי את הבגדים מצאתי כמה ספרי ילדים שווים, שניים שאין להשיג, של נורית זרחי וספר ישן עם איורים בצבעי מים של רות צרפתי. בפינת הצעצועים מצאתי כן ציור שולחני ואז הסתכלה עליי גופייה רחבה עם ציור יפה של פיל. אותה אכבס ואקח לשינה החלטתי. לקחתי וכיבסתיה בהרתחה עם הרבה מרכך אהוב עלי.
אחרי המקלחת הלבשתי את הגופייה וישבתי על הכורסה מול הטלוויזיה לנוח קצת. ריח איטי החל להתנחל באף שלי. מה זה הריח הזה. מאיפה בא. מהכלב שלי הוא לא. זה ריח אחר. השבוע קרצפתי את הספה והשטיחים והבית שלי נקי למשעי. זה כנראה מהגופייה. אבל היא עברה הרתחה. ניסיתי להתעלם אך הריח התעקש להנכיח את עצמו, בהתחלה בנחיריי ואז בחלל הפה ואז בלשון ובמורד הגרון. די. לא יכולתי יותר ובצער ( וגם כעס) הסרתי מגופי את הגופייה היפה ושוב זרקתי אותה לסל הכביסה. אבל אני לא בטוחה שהריח יוסר גם בעוד שלוש כביסות.
קראתי שרגישות גבוהה כזו לריח נמצאת בגנטיקה שלנו. בתאי הזיכרון שלנו. סבתא שלי הייתה תתרנית. לסבא שלי, בעלה, היה עסק צדדי: טחינת עצמות של פגרים. מהאבקה היו עושים גם סבונים. אמיתי לגמרי.
הציור (אקריליק על בד 50×80 cm) מ- 2008 והוא מחוק לצערי.
סקיצות. Sketches 
להשאיר תגובה