רזית

אמש נכנסתי למשתלה המקומית לחפש עציצון מעניין לשיעור ציור. ״ מה זה. רזית המון, נכון?״ אמר הבעלים. מיד התכווצתי ונעשה לי חושך בעיניים. בחרתי במהירות פטוניות צהובות וברחתי משם. כן, רזיתי. ולא בכוונה. זו לא מחמאה. זו בוטות. חדירה לאינטימיות שלי עם הגוף שלי. זה פוגעני. ״נכון?״- וידוא הריגה! 

 המודעות להתבטאות כלפי ״שמנות״, בעלות משקל עודף, החלה להשתנות בשנים האחרונות. זה לא נעים להגיד בעיקר לנשים: יו, כמה השמנת. עדיין רובנו מעריצות את הקו הדוגמני. הבטן השטוחה. אצבעות הידיים הדקיקות. המפרקים הדקיקים. כפות הרגליים הצרות. אבל רק אנחנו, צרות הקרסוליים, השוקיים, עצם הזנב הבולטת, קו הלחי החד, יודעות, אולי במיוחד בעשור השישי לחיים, כמה קר לנו בחורף, כמה עוד יותר קר וכואב ושורף ומעקצץ במזגני הקיץ. כמה אנחנו פוחדות לנעול סנדלים, ללכת יחפות, ללבוש מכנסיים מעל הברכיים, או חצאית מאווררת, שמא רוח קרירה תלפוט את הבשר השקוף ותכרסם בעצמות.

– 

דיאטת העלאה במשקל אולי יותר קשה מהורדה במשקל. וזו לא אנורקסיה או בולימיה או מחלה. זה גם מבנה גנטי וגם תקופות של מתח עם התקפי חרדה מסיבות שונות. והמאבק הזה שצריך לאכול לפי הדיאטנית. לדחוס כל שעתיים שלוש. חשפתי? הפסיכולוגיה אומרת שחרדות ניזונות מהחושך ( ההסתרה) ומתפרקות באור (חשיפה). יש לי ספק. אז בבקשה אל תגידו לי רזית. רק מהאמירה הזו אני מאבדת ממשקלי. ולכן סביר להניח שאוריד את הפוסט הזה ואשאיר רק הדיוקן. אני עולה ויורדת כמו גלי ים. פה ושם. לא לדאוג.

לגבי הדיוקן, אז צילמתי את עצמי בכמה וכמה זוויות. בחרתי את הזווית שהכי פחות מסגירה את הדקיקות העכשווית. אך אולי חושפת עצב תהומות. בדידות בלי אופק. סוג של. בינתיים.

אופק.

ים.

אופק הים תמיד ריתק אותי. בתערוכת היחיד האחרונה שהיתה לי ("גלי קולם", גלריה משרד בדיזינוף תל אביב), שהתחוללה לפני שבע שנים, שבע שנים, האופק היה הדבר עצמו. הסיבה להכל. בהחלט התחוללה. עוד ארוע בשרשרת הטראומות (התערוכה היתה נפלאה) הנוצצת דרמתית במפת חיי.

היה רק ציור אחד, שאחרי התערוכה נמחק, ציור טבוע בגל. הנה הוא.

Iris Kovalio 2016

והנה הפטוניות הצהובות. לאיזון ולשמחה ולאופק טוב.

Iris Kovalio 2022