הוא היה המפקד שלי בצבא. הייתי מאוהבת בו. הערצתי את חיתוך דיבורו. אהבתי את קולו. את השעות הרבות במשרדו עם השיח האינטליגנטי. הוא עשה מדיטציה טרנסצנדנטאלית. זה הרשים אותי. אני הייתי עמוק באיזו כת עם אוריינטציה יוגית וזה היה כל כך שונה מהמקום הצבאי בו שירתתי אני ושירת הוא, אז סגן אלוף. תמונות אשתו ושני בניו הקטנים התנוססו על שולחנו. ידעתי את שמותיהם ומעט מעיסוקיהם. כמה ימים לאחר מסיבת סיום הצבא שנערכה בבית הוריי, מסיבה בה הוא היה נוכח, עברתי לירושלים. ספטמבר 1979, מעונות האלף. עמדתי להתחיל לימודים באוניברסיטה העברית.
ישנן תמונות שצרובות עמוק כל כך , בלתי נשכחות. עליתי בשביל מהסופר למעונות הוא ירד לכיווני. הפתיע. אני זוכרת את התמונה הזו, של השביל, כאילו זה היה לפני רגע. הוא בא לבקר אותי. הציע שנטייל על חומות העיר העתיקה. מגדל דויד. נסענו ברנו הצבאית הלבנה שלו. ואז חזרנו למעונות.
כשהייתי חיילת הוא מעולם לא נגע בי.
התמונה הבאה שאני זוכרת: הוא, מעליי, לש את שדיי ואומר: אלו שדיים עסיסיים יש לך.
אני זוכרת שאמרתי עצמי שוב ושוב: החלום שלי התגשם. אבל הגוף שלי לא היה שם.
הוא לא נשאר באותו לילה. ולא בשבועות שאחרי, כשעוד האמנתי שיחזור
( בינתיים נאנסתי ע״י מישהו אחר. אבל זה סיפור אחר)
אחרי כמה חודשים הגעתי למשרד שלו. בהפתעה. שאלתי למה לא חזר. הכחיש שהיה. ביקש שאצא כי עסוק. יצאתי.
–
לפני כמה ימים ראיתי אותו בטלוויזיה. אותו חיתוך דיבור. מייצג את המוסר. לכאורה.
–
למה סיפור ליום המשפחה? כי רציתי לספר אותו לאבא שלי היום, מול הטלוויזיה המזמרת.
אבל בסוף ריחמתי עליו
–
–
–
סקיצות. Sketches 
װ2 בפברואר, 2022 at 9:50 am
תגובתי הכנה היא – מאחלת לו שינשור לו הז#ן ובחתיכות קטנות קטנות קטנות כמו רמת המוסר שלו.
אהבתיאהבתי
װ2 בפברואר, 2022 at 1:17 pm
הוא נצל את חולשתך, בוודאי ידע על כמיהתך אליו.
אנשים כאלה הם הכי חלשים, לא יכולים או לא רוצים, להתגבר על היצר. מה גם שבטח החשיב את עצמו לאליל ותהיי שותפה אידיאלית למגע חד פעמי.
אהבתיאהבתי