כשאני רוקמת הדימוי בא מתוכי. בשונה מציור אין לי שום רפרנס חיצוני. הכל מתקיים בתוכי. אני מופתעת כי תמיד נזקקתי למשהו להתבונן בו, גם אם הייתי מפליגה ממנו והלאה. עם החוטים זה שונה. מה שמוליך אותי זו קומפוזיציה שצומחת מתנועת המחט. כנראה בזכות שהציורים שלי הם בעלי דימוי ברור, אפילו הים הכי אבסטרקטי שציירתי נחווה כים בעין המתבונן, הולכת המחט מתארגנת בסופו של דבר לדימוי בעל תכונות של זיהוי דבר זה או אחר. אני בעצם מתקשה לכנות את העבודות האלה כרקמות. בשבילי רקמה היא דבר מאורגן, אסתטי, מוקפד, רפיטטיביות שדרושה לה סבלנות רבה. בכיתות א׳ וב׳ היו לנו שיעורי מלאכה. הבנות רקמו והבנים חתכו בעץ. בנגריה. אנחנו ישבנו בכיתה עם המורה רחל שנקלטה אצלנו כאישה זקנה רזה ומשונה, בעלת קול צרוד וצווחני משהו, שהקפידה בלהט על התך והתת במגעם עם המחט. הסיוט שלנו היתה הפרימה כי גם לפרימה היו חוקים והיא היתה העונש על תח ותת מרושלים. תפרנו סינרים ומפיות ובחג שבועות רקמנו תותים על חולצות לבנות. לפעמים אימא שלי עשתה עבורי איזה תות שמתקרב למושלם אבל מי שהפליאה ברקמה המושלמת היתה העוזרת שלנו, קטי, שהצליחה להביא את מטלות שיעורי הבית שלי ברקמה לסיומת המתקבלת על דעתה של המורה רחל. המורה רחל היתה כל כך רגשנית עד שיום אחד מרוב להט או כעס עפו שיניה כמו ירייה לקצה החדר, לכוון שלנו. השיניים התותבות הסתבכו בחוטי הריקמה שלי וחדלתי מאותו רגע לרצות לגעת באיזור ההוא, שהיה מתחם הבנות המוצלחות המרצות.
סקיצות. Sketches 
להשאיר תגובה