לרצות. קצוות.

אני קצוות. סתירות לא צפויות. קשה לי להיות אחידה ועקבית. אני עקבית בחוסר העקביות שלי, אבל אני מאד ביצועיסטית ואם לוקחת משימה אני נותנת כל האנרגיה שלי בזמן דחוס עד קצה גבול היכולת. אחר כך אני מתעלפת לתהום. השבוע נופלת לתהום כאבי שיניים מההשתלות. זוועת עולם. אני פעלתנית ואז פורקת במקומות שמביישים אותי אני מתביישת כשאני כועסת על הכלב שלי שדורש ממני ועוקב אחרי כמו אינפוזיה. ככל שאני מרצה יותר הכעס מתפרץ. והוא כבר זקן אבל עדיין דורש את לבי. אני מקנאה במורן שהפכה את הכלבים שלה לאלילים. שהיא מאוהבת בהם. גם אצלי היו ימים כאלה אבל עייפתי כל כך, אני רוצה חופש. לעבוד במרוכז מבלי יללות ודרישות להפסקה בתשומת לב שואבת. אז אני מרצה אותו. אתמול שמעתי פסיכולוגית שאמרה שככל שמרצים יותר הכעס גובר או התוקפנות. אחרי כל כעס שלי אני מתנצלת ומצטערת אבל אז הוא מופיע שוב.

אז מה זה לרצות? -לשרת ללא תנאי? לעשות מראש דברים בשבילו רק שיניח לי? לפעול במתחמי זמן, מותר לך (לי) להיות עכשיו בחדר הזה או בחדר הזה, אחרת אני אבכה ואיילל ואקיא אפילו על השטיח החדש ואני אגרד את הכורסא החדשה ( מי קונה רהיט חדש כשיש כלב בבית. ) ועכשיו אני בתנופת עבודה והוא דורש ועולות בי מחשבות נוראות. במשך תשע שנים לא הצלחתי לשים גבולות . במערכות יחסים אנושית אפשר לעזוב אבל יצור חסר אונים איך עוזבים? אז אני מציירת אותו שוב הרבה לאחרונה, לנסות להתאהב בו כמו הרעיון הזה שהיה לי בהתחלה של כלב רוח שיעופף סביב כמלאך. ואז הסתבר שהיה שטן קטן, קראנו לו הכריש כי שיניו החדות פצעו כל מה שנגס בו, הרס כורסאות ודלתות וארונות וספריות אבל כשישן באמת התגלם בו המלאך. קיפולי הרגליים האלה, הכנסת הראש כולו מתחת לשמיכה, המבט החכם המתפנק. נכנס לי מיד ללב ונגס בו ללא הרף. אבל לא התכוונתי לכתוב עליו אלא על המונח הזה של לרצות.

מה זה לרצות. האם זה לעשות טוב לאחר או שיש בזה אינטרס לעשות לו טוב כדי להשקיט אותו. גבר. להעלים אותו מחיי. זה כמו לתת מוצץ, לאפשר לילד להיתקע מול הטלוויזיה, שיירגע כדי שלך יהיה זמן פנוי לעצמך. גבר . לשכב אתו, כלומר לאפשר לו להיכנס אליך כדי שיירגע ויעזוב אותך. ובכן החיים בלי גבר במיטה נפלאים. בעצם אף פעם לא הייתי לבד. תמיד היו חובות ריצוי. תמיד הייתי חייבת למישהו משהו. בן זוג . אימא. משפחה. אני רוצה זמן חלל, בלי גבולות, בלי שעון דופק במוח. אולי אי אפשר במציאות הזאת. כי אנחנו מייצרים זמן. אנחנו מייצרים התקשרויות. מגבלות. התחייבויות. אנחנו קושרים את עצמנו בכוונה או שלא בכוונה. כי ככה אנחנו מתפקדים כאן, מגבול לגבול. ממחסום למחסום.

אבל גם רציתי לכתוב על קצוות. מי שמכיר אותי כאמנית למשל לא יכול שלא להרים גבות מי פעם. מה ה"סגנון" שלה. מה הכיוון שלה. היא לא נשארת בקו אחד, בסדרה אחת מתמשכת. האם אפשר לזהות אותי? מישהי כתבה לי אתמול: את מתקדמת יפה. מתקדמת? לאן? אם כבר נסוגה. אני עפה מקצה לקצה. לפעמים גם מוחקת. קורעת. גוזרת. לפעמים גם מצטערת. אני מתאהבת ואז מקבלת בחילה ודחייה. אני חודרת פנימה במהירות וברגע יכולה לסגת למקום שלפני נקודת ההתחלה.

אמש סידרתי את תיקיית הרישומים שלי בפליקר. כדי להעשיר אותה חיפשתי גם רישומים ישנים מאד וגם גנוזים. לפי מצב הרוח השלי העליתי כמה מהם לתיקיה. יתכן ואמשיך. יתכן ואסיר בהמשך. ישנם עוד גנוזים רבים. אבל בינתיים אני עוצרת.

קישור לפליקר המלא שלי: https://www.flickr.com/photos/iriskovalio/albums