איך חזרתי לרקום

באינסטגרם עלה סרטון של מישהי מתקנת קרע בגינס עם חוט רקמה סגול. מדליק חשבתי. הידיים כאבו לי מעוד התקף אוסטוארטריטיס והיה ערב ודי קר אבל ניצתתי. בקופסת כלי התפירה שלי, שאני לא משתמשת בה מזה שנים מצאתי כמה חוטי רקמה והתחלתי לתקן את אחד הקרעים בגינס שלי. צורת התפירה שלה היתה רק השראה. בתיקונים לא מתפרעים אבל אני קצת התפרעתי ואהבתי את השיבוץ של הרקמה הסגלגלה על הגינס הישן שלי שאני דווקא אוהבת אותו בגלל הקרעים הרבים שנפערים מכביסה לכביסה. חוט הרקמה הסגול שהיה בעצם בצבע לילך נענה לאצבעות שלי כמו קסם. אמנם קבלתי חניכה מיד בהתחלה, דקירת מחט כואבת באגודל שמאל ,אבל כאילו הדקירה הזו הזרימה דם לאצבעותי שנברו בכדורי הרקמות, גוונים בסיסים למדי אשר נקנו לפני כמה עשורים, והחלטתי לרקום משהו. הבד הראשון שתפסתי הוא אגד חבישה סמיך, שארית מאיזשהו אירוע. אני כל כך אוהבת את החומרים האלה, לעשות משהו עם אביזרים רפואיים. לא ממש התכוונתי להקדיש לזה כמה שעות או המשכיות, פשוט הייתי מוכרחה באותו רגע להחזיק חוט ומחט. הדבר הראשון שעלה בראשי הוא התבור. אני מכירה את קימוריו כל כך טוב. אני לא צריכה להיעזר בתמונה. ציירתי אותו המון וממילא הרקמה הזו נסיונית ואני אזרום איתה לאן שהיא מובילה אותו. וזרמתי. הייתי נחל למרגלותיו, עפר לרגליו, שביל למרומיו.

ביום שלמחרת החלטתי לזרום על סלפי. לא צריך תמונה. מכירה את תווי פניי יותר משישים שנה. כשהתחלתי לרקום זה נעשה כאילו מעצמו. היתה תשוקה בהחזקת המחט, בהשחלת החוטים, בגזירה. כל הסטודיו התמלא שאריות ועיקר הסוודר השחור שלי. זה עשה אותי מאושרת. ברקע שמעתי איזה מופע ישן של אביתר בנאי, מלפני עשרים שנה. ככל שהשנים חולפות והוא נעשה יותר ויותר בשל ( וגם חתיך הורס) אני מכורה לעוד ועוד ממנו, קווי הרוחב הנמתחים לאורך מסלול היצירה שלו ומניעים אצלי חיוך גדול. הדיוקן העצמי נרקם במהירות של שעתיים שלוש, ללא תכנון ושמחתי מהתוצאה.

למחרת שוב התחלתי לרקום אחר הצהרים, הזמן שבו אצבעות הידיים מתחילות להציק ולעיתים מקרינות את קיומן לאורך הזרועות עד הצוואר. הנטייה הטבעית שלי היא לשכב על הספה ולבהות הטלוויזיה, מה שמחריף יותר את הכאבים שכל כך מתישים אותי ובחורף כשהאור נעלם מאחורי הבתים שעה ארבע, אני נופלת לתהום הבהייה ומתייסרת בכאבים. אבל לא. נזכרתי בהצלחת שתי הרקמות הקודמות ושוב החלטתי לרקום סלפי. הפעם העברתי את קופסת כלי התפירה לסלון המצויד בטלוויזיה וברקע היו תוכניות שונות כולל חדשות כאלה ואחרות. שום דבר מאלה לא חדר אלי אבל רעש הרקע הניע את אצבעותיי בדיוקן השלישי. כשסיימתי אהבתי יותר את הצד השני. סימני הגיל נראו בו יותר מעניינים, או אולי סימני הכאבים שעברו מהחוטים לידיים.

צילמתי את הצד השני ( וגם את הצד הראשון) והמשכתי להוסיף את קפלי הזמן שבדיוקן. באותה רקמה. ואהבתי אותה יותר.

נשאר לי עוד קצת בד גזה. בקרוב אבקר בסופרפארם לראות אילו סוגי חבישה יש להם. צריכה לחדש גם את מלאי הרקמה שלי. יותר גוונים.

אבל לפעמים כשישנם רק מעט גוונים זה פותח את הראש לבחירה לא אוטומטית. השימוש בסגולים וירוקים בפורטרט כביכול איננו טבעי, אבל אם זה מה שיש , אפשר לזרום על זה בלי מעצורים.

זהו בינתיים.

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

One response to “איך חזרתי לרקום

  • sharon

    רקמה, חיבור, חבישה, כאב, דקירה. להביט בעבודה שלך זה כמו להביט בפתח ניקוז באמבטיה. יש שם עומק שנדמה אינסופי ומשהו שמתנקז החוצה אבל גם פנימה. אני אוהבת את כל מה שאת יוצרת גם בגלל זה. חושבת עכשיו על המילה רקמה וכמה שמקופל בתוכה. תרגישי טוב❤

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: