פומו בערך

כשאת חיה לבד את יכולה לפצל את עצמך בו זמנית לכל הקצוות האפשריים . זה לא תמיד בכוונה. את פשוט חייבת להספיק מיני פומו אישי של להוציא את זה ואת זה ואת ואת זה ואת זה, אחד לא דומה לשני, צריך להספיק כי הרבה מתגעש בפנים ורוצה את שלו בחוץ.  באותו זמן את יכולה לכעוס על כל מי שעולה בעיני רוחך וגם לנקות את הבית באקונומיקה וגם לעשן כדי לפזר ריח ממסך וגם לפתוח לאוורר ולהשקות עציצים וגם לאבד מפתח במקום הכי של  התחתית ( בזבל) וגם למצוא אותו וגם להודות על מזלך הטוב וגם לקחת ציור במסגרת ולנפץ אותו (בעיני רוחך, אפילו לשרוף) וגם לקחת עציץ שקיבלת מתנה ולהחליט שהגיע זמנו לצאת מפה בחלקים וגם להיות נדיבה ולתת כיסא נדנדה שהיה למכירה לשכנה שלך וגם להחליט להתנתק מקבוצה ולקרוא באובססיביות את כל מה שכתוב שם כדי למצוא מילה וגם לחשוב שמשחקים על חשבונך וגם למצוא טקסט בפייסבוק  של מישהי שהכרת פעם ומפרק אותך לרסיסים וגם לרצות להתחבר וגם לרצות להיעלם וגם לא לישון כל הלילה וגם לא להצליח לצאת מהמיטה וגם לכתוב את זה וגם לדשדש בתהום שבבטן. ועוד מעט תשבי על כיסאך הגבוה מעט ותנחי קבוצה אהובה וכלום לא יראו עליך כי כבר תהי לבושה ומוכנה עם הסידור המושלם של החלל ותשימי שפתון ועגילים מאפריקה ותוציאי את העוגה מהתנור ותעשי קפה ותה לכולן ותרצי להיות בצד השני, לא עצמי

–