צרצר. ענן. צמרת ושבר

הבוקר מצאתי שירים שלי משנת 2017, שהתפרסמו בגליון המוסך (לא זכרתי). אפשר לראות בקישור כאן

–

מכולם הייתי משאירה רק את זה

1.
כְּבָר לֹא נִהְיֶה מְאֻשָּׁרִים.
עָנָן וָרֹוד נָע
בְּצַמֶּרֶת אֵיקָלִיפְּטוּס שְׁחֹורָה

–

ואולי משאירה את שתי השורות האלו:

3.

הַשֶּׁבֶר בְּצַמֶּרֶת הָעֵץ
מִסְתַּכֵּל עָלַי בִּתְכֵלֶת אַחֲרוֹנָה.

–

ואת השיר הזה

קוֹלוֹ שֶׁל צְרָצַר נִלְכַּד הַלַּיְלָה
בַּחֲרִיץ הַחַלּוֹן.
אֹשֶׁר קָצָר.

הייתי כותבת כך:

3.

לילה.

בַּחֲרִיץ הַחַלּוֹן

נתקע קוֹלוֹ שֶׁל צְרָצַר

–

–

כשהדברים מתפרסמים בחסות שהיא לא שלך, כלומר לא בבלוג שלך, אז אין לך שליטה על זה יותר. מילא בספר שהוא שלך. אפשר להגיד היה כך כך וכך וכבר לא. אבל בפירסומים שהם בניהולם של אחרים זה ממש בעייתי. וזה נשאר ברשת לנצח. לכן אני בדרך כלל לא מסכימה להשתתף בפורטלים, בלוגים, גליונות וכו' שהם לא מנוהלים על ידי. אני חייבת לדייק את עצמי. בעיקר במילים. בטקסטים. ובשירים שהם צירוף כה עדין של מחשבה שמתגלה פתאום, אבל גם גמישה וחייבת להתאים את עצמה לאמת כפי שהיא מובנת בכל זמן. והזמן משתנה (כל הזמן).

בעיקר במילים.

עם ציורים אני הרבה יותר סלחנית. אם כי היו פדיחות פה ושם.

אתמול מישהי גילתה את ספר השירים שלי שיצא ב 2014 באבן חושן ("מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה") ופרסמה בפייסבוק שני שירים ואקוורלים מתוכו. כתבה כמה מילים מרגשות. מצאה בחנות. חשבתי שמזמן נעלם הספר מן המדפים. וכנראה באמת נעלם. אבל לפעמים צץ ועולה ומפתיע. וזה בסדר. השירים בו התייצבו ואין לי רצון לשנות. היא (יונית קורן גרינברג) כתבה:

נתקלתי בספר שירה קטן ומקסים של איריס איריסיה קובליו, "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה". הספר משתף אותך ברחשי לב רגיש הבאים לידי ביטוי בתיאורי טבע מאוד אימג'יסטיים. היופי מתגלם בשירים ובציורי האקוורל המלווים אותם…אהבתי, מאוד, כל צל והד שהמילים שלך יצרו.

התרגשתי