האצבע

שבי על הכיסא ושימי את כפות הידיים על לוח המתכת. תקרבי קצת את כפות הידיים. קצת לפתוח את אצבעות. ככה. לא לזוז. הוא לוחץ על הכפתור בחדר השני והמכונה משמיעה מנגינה קצרה. עכשיו להזיז. תעשי פרפר. אני מכירה את הפרפר. זו כבר פעם שלישית. יופי רואים שאת מכירה הוא אומר והולך לחדר השני. שוב לוחץ ומנגינה קצרה. מהחלונות של הקומה השלישית רואים את גגות הבנינים המכוערים של מרכז הרצליה. את רוצה דיסק, הוא שואל , אם כן תחכי בחוץ. חמש דקות ויהיה מוכן. בשביל מה דיסק אני חושבת לעצמי. כבר מזמן אין לי מחשב עם חריץ לדיסק. אם את הולכת לרופא פרטי, הוא מסביר. בטח פרטי, אני עונה, אולי פרטי יעזור לי שהאצבעות לא יתעקמו כמו של אימא שלי. ידי תרנגולת קראו לה בסוף. הסוף לא היה קצר. הוא היה שנות גהינום. וגם כאב לה הרבה לפני שהתעקמו. גם לי כואב כבר כמה שנים ובכל שנתיים שולחים אותי לרנטגן. בהתקפות אני לוקחת תרופה שקצת עוזרת ויש כפפות מיוחדות ומכשיר שעווה וזה עוזר קצת אבל חוזר, ובכל פעם שחוזר אני מסתכלת על אצבע אחת, ביד שמאל, הקמיצה, הבולטת בעקמימותה. אולי בדרך הזאת אני זוכרת יום יום שעה שעה את אימא שלי . איך היתה מתלוננת הלוך ושוב על כאביה ואמרת שיכאב לה כדי שלא יכאב לכם. אמרה שמקריבה את גופה. וזו היתה הקרבה ארוכה מנשוא. אני לא מאמינה בהקרבות. הן מייצרות רגשות אשם.

בחרתי לרדת במדרגות מהקומה השלישית. אני חדשה בקופת החולים הזו. אחרי ארבעים שנה בערך עברתי מקופה אחת לשניה כי רציתי שינוי בחיים. שינוי.. מגכחים השומעים, זה נקרא שינוי? רציתי ריסטארט. אולי״ הדברים״ לא ילכו אחרי מקופה לקופה. לא ש״הדברים״ כל כך נוראים. אבל הם יכולים להיות בהמשך. אז ירדתי במדרגות והופתעתי מהצילומים היפים בחדר המדרגות המטופח יחסית. צילומי נופים מרגיעים, ממוסגרים בזכוכית גדולה. העין נאחזת בשביל ביער, בשדה זהוב. אוסטאואטריטיס באצבעות הידיים . זו ההגדרה. לפעמים קשה להחזיק מכחול. לגעת בקרח זה סיוט. אפילו להוציא משהו מהמקרר. אצבע אחת כבר החלה במופע העוקם. זו האצבע שאהבה לגעת בקלידים השחורים הנמוכים בפסנתר, בעיקר בסול דיאז החלומי, או לפעמים בלה במול הדיכאוני. זו האצבע של הקליד הזה. ובפסנתר האחרון שהיה, סטנוואי מכובד למדי, המגע עם הקליד האהוב הזה כאב במיוחד. אחרי התאהבות ראשונית ( זה היה הפסנתר החמישי או שישי שלי) חמקתי מלהפגש אתו. לא יכולתי לראות את יד שמאל מיואשת.

הפסנתר נלקח ממני.

השבוע הקמתי את הסטודיו שלי מחדש. אני אזהר. אולי רופא פרטי ייתן לי תרופת קסם כדי שאוכל לצייר עד יומי האחרון.

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

2 responses to “האצבע

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: