תהלוכת מחשבות

1.

היום האזנתי לאיזה פודקאסט בו אמרה המראיינת למשוררת שהיא נורא חשופה ביחס למות אביה והמשוררת אמרה שהיא חשופה רק חצי, ואם תספיק לכתוב אחרי מות שני הוריה תחשוף הכל. או כמעט הכל. היא דברה על הפחד לפגוע ואני הבנתי אותה.

הציור הזה של אימא שלי, מונח על שידת הציורים ממתכת, במעבר בין הכניסה למסדרון הקטן המוביל לחדרים. אני עוברת על פניו כמה וכמה פעמים ביום והוא מביט בי, הציור, בכל מעבר, היא מביטה בי. יום אחרי שסיימתי לצייר, לצלם,  לכתוב משהו לבלוג, הכנסתי לארון האיחסון שליד מכונת הכביסה. אחרי שבוע הוצאתי, להראות לאיזו אורחת, ואז זה נשאר על השידה, וחשבתי שאולי אשאיר ליום המחרת שתראינה התלמידות, ושם הציור נשאר. ואני לא בטוחה שראו, כי לא הפניתי את תשומת הלב. הוא מונח שם בזווית כזו שאולי רק אני רואה. כבר חודש נראה לי. ובכל יום הציור יותר ויותר דומה לה והיא מביטה בי מבעד. די, אני אומרת, צריך להחזיר אותך לארון, אבל אני לא נוגעת בה. אולי ככה אני זוכרת אותה כל הזמן. אולי זה האבל שלי, כי אני לא יודעת מה זה אבל. שומעת המון הסכתים וקוראת הרבה ספרים על תהליכים שלפני ובמשך ואחרי ואני לא מרגישה אצלי כלום, אבל העיניים שלה משתבחות מיום ליום. המבט. והזיכרון משנה צורות לאט, ואני חושבת שעוד ישתנה הרבה, כי זה עוד טרי ורק אתמול היתה הדרמה הגדולה, חיים דרמתיים שהסתיימו בקול שאגה גדולה

אבל רציתי לכתוב על אבא שלי. שכל עוד אני מבקרת אותו מחסום האבל תקוע בלבי. כל עוד הוא בחיים  ואני לא יכולה לעוף. ואני בכלל לא יודעת אם יש לי כנפייים. עשינו לנו מנהג כזה שפעם בשבוע אוכלים יחד צהרים . בהתחלה המטפלת היתה מכינה ולאחרונה אני מזמינה מוולט. המטפלת יושבת ואוכלת אתנו. במקום של אימא. בדיוק במקום של אימא. מהיום שבו לקחו את אימא באלונקת הקדישא, מלמחרת, היא התיישבה במטבח. מגישה מסירה מדיחה. אני כבר לא זוכרת איך אימא שלי היתה עושה את זה. עבר המון זמן מאז היתה מתפקדת ואני גם לא זוכרת שבאתי לבדי לארוחת צהרים עם שניהם, אבל אני זוכרת שהיא ישבה במקום הזה והתרוצצה סביב ההגשות כמו המטפלת. רק שהמטפלת, מביך להגיד את זה, כל כך זרה ואני כל כך משתדלת להיות נחמדה וזה כל כך עושה לי רע עד שקשה לי להתניע את המכונית כשאני יוצאת משם ואז באה הביתה ולוקחת את התותחים המרגיעים שלי כי אני לא מבינה למה אני כזו נחמדה ואיפה אני מחביאה את כל הכעס שלי שהוא כזה חמקמק ותוקפן, מאשים אותי בהיותו, דוחף אותי למערה שלי, מבזבז זמן ניכר מהפוטנציאל שהיה יכול לפרוץ עכשיו בצעקת האמת שלי

ערפל הקיץ שלא נגמר. ירח דקיק משמין מדי לילה, שמים צלולים, יבשים, כוכבים מתפקעים בשדרת הטיולים על הכלבים, אני מעבירה שעה בקשקושים שכונתיים והכעס נדחף עמוק בוורידים, אני מנסה ללכת זקוף, כתפיים לאחור, פה סגור בהבעה מודליאנית כזו. כבר חושך לגמרי ורק חמש. נובמבר היבש.

פעם אבא היה משתעשע עם חיתוך בברזל שבעסק שלו והיה חותך סילואטות של חיות. היום שמתי לב לזוג פילים. הם נפלו מהמתקן שלהם וכשהרמתי לסדר יום אותם המטפלת לקחה אותם מידי לסדר בעצמה. רציתי את הפילים האלה אבל אבא אמר שהוא לא קובע מי יקח. לבת הצעירה שלו זכות ראשונים.

אני מציירת עכשיו פילים מתוך בית היתומים בנירובי. ככל שאני מתרחקת מהחוויה ההיא כך מרגישה קרובה אליה. התחלתי ציור על בד עם שביל פילים יתומים הולכים לאורך אגם. רק התחלה

משהו בתמונה הזאת לוקח אותי למקום שויתרתי עלי ועכשיו אני לא אוותר בציור הזה. הוא יהיה רק שלי

י ולא אכפת לי ממוזיאונים וגלריות ואני כבר הפלגתי לחופים לגמרי אחרים, שבהם אני מייחלת למצוא שמים רחבים פרוסי כוכבים אינסוף וקולות צרצרים ואיוושת עלי צפצפצפה ושאף אחד לא ילך על השביל, רק אני והבריאה.

ציור בתהליך

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: