קרש חיתוך

אני לא יודעת להתמודד עם המוות של אימא שלי. כלומר בזמן המוות הארוך הקשה הנורא היה לי פרוטוקול. ידעתי מה צריך ואיך צריך להביא את עצמי במיטב שלמדתי ושיננתי והייתי משימתית עד נקודה מסויימת. שהיתה אחרי השלושים. ואז נפער חלל.  

אני הולכת לבית הקברות ולא מרגישה כלום. אני מנסה להיות תפקודית כמו לשטוף את המצבה. לסדר את האבנים. זה לא תיפקוד שתואם לשפה שלי אבל חשבתי שיעורר משהו. היום עשיתי תיפקוד אחר, שיותר מחובר לשפה שלי, לעולם שלי. ציירתי דיוקן שלה על קרש חיתוך מעץ שיצא משימוש כי נסדק והעלה עובש. משעה לשעה נעשיתי רצינית יותר בהתמסרות שלי למלאכת הציור. התמונה שבחרתי היתה על המסך מולי במשך שעות. זו תמונה מלפני כשש שנים, הזמן שהתקרב לנפילה שלה, לשנים בהן כבר לא יכלה ללכת ואז לא לשבת ואז לא לצבוע את השיער, ואז לא להרכיב את השיניים, ואז לא למרוח לק בצפרניים ואז לא להסתיר את הפצעים במייקאפ ואז לא להצליח להזיז את הידיים והאצבעות שהתעוותו משבוע לשבוע. וגם את הרגליים, והסוף שהתעכב עד טירוף במוח צלול וזעקה גדולה.היא היתה מאד ציורית בכל מצביה. לדעתה אף פעם לא הצלחתי לצייר אותה. נכון, היו לה אלף פרצופים או אלף שאני ראיתי בה. בכל פעם ציירתי אותה אחרת. גם ביומיים האחרונים של הגסיסה המחרחרת. ולמרות שציוריי תמיד היו תלויים על קירות הבית (לא התגאיתי בזה במיוחד כי רציתי שיהיו על הקירות  רפרודוקציות של אמנים מפוסמים כמו בבתים אינטלקואלים וסיפריות …אבל זה כבר סיפור אחר) היא היתה תמיד ביקורתית: האף קצר מדי, ארוך מדי, הפה עקום, זה לא דומה , ועוד. מה זה דומה? אף אחד מאיתנו לא רואה אותו דבר כמו האחר.

ציור דיוקן הוא ציור של מערכת יחסים. זה לא ציור מיקצועי. צילום מקצועי לשער של עיתון. זה עניין אישי. אינטימיות. מה לא מובן? כתבתי שהיתה ציורית מאד. זה לא היה במובן של טיפוס צבעוני. או טיפוס שנמשכתי להתבונן בה עד רצון לבלוע ולהיבלע. פעם הייתי יכולה. כיום אני לא יכולה להסניף אף אחד לתוכי. אבל עדיין יכולה לצייר. זה היה כמו להגיד קדיש על קבר, אני חושבת. זה הדבר היחידי שאני מסוגלת בימים אלו. 

Iris Kovalio, אימא, 2021, אקריליק על קרש חיתוך מעץ

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

9 responses to “קרש חיתוך

  • Tami Bezaleli

    הו איריס מתוקה את מתארת כמעט כמעט בדיוק את מה שעובר עלי. מעולם לא הצלחתי לצייר אותה, אף פעם. ובשנתיים שאחרי מותה אני רק כותבת, מנסה לספר את הסיפור שלה ויוצא לי סיפור על מערכת היחסים בינינו. כתבת כל כך יפה ואני מחבקת אותך מאוד. מות אימא זאת צלקת ולא חשוב מי היתה האימא. אוהבת אותך מאוד.

    Liked by 3 אנשים

  • sharon

    נמשכתי אחרי הצורה של הקרש. הידית כמו מצבה קטנה ניצבת עם חור פעור ומתחתיו אמא ענקית. אני לא חושבת שיש מישהו שיודע להתמודד עם מוות קרוב, אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים ועם הזמן התחושות משתנות. זה עוד מאוד טרי אצלך וזה קשה מאוד. מצטרפת לחיבוק שאת מקבלת כאן, והלוואי וזה מגיע עד אלייך.

    Liked by 1 person

  • איריס איריסיה קובליו

    תודה שרון יקרה. הוא מגיע.. החיבוק

    אהבתי

  • עדה ק

    אבל הרי כל אחד בדרכו. וציור הוא הרי הרבה מאוד. זה לא פחות מקדיש על קבר.

    במשך שנים גם אני לא הרגשתי כלום כשביקרתי בבית הקברות. היום זה קצת משתנה. יש שם בעיניי איזו שלווה. ואני זוכרת שאימא שלי סיפרה לי מזמן על תהליך דומה של שינוי גם אצלה. כלומר, ייתכן מאוד שהרגשות שלך בעניין עוד ישתנו עם הזמן ויהיה לך יותר נוח גם בביקורים בבית הקברות. זה תהליך ארוך.
    חיבוק

    Liked by 1 person

  • איריס איריסיה קובליו

    תודה עדה יקרה. נכון, הכל דינאמי. ואנחנו בונים ומפרקים זיכרונות ושוב שבונים מחדש.

    אהבתי

  • lucyelkivity

    נוגע ללב מאוד מאוד. כתבת בכנות דברים שקשה איתם. מה מצופה מהמתאבל, מה צריך? אין תשובה. לכן להיות מעשית ופשוט לפעול זה מצוין. ככה אפשר לתת לנפש להיות אפה ואיך שהיא רוצה. מוות של הורה גם כשאנחנו בנות שישים, מורכב מאוד. ואת מצליחה להביא את עצמך לצייר אותה, להתעמק שוב ושוב בפיזי כדי למצא את הדבר הנוסף.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: