פסק זמן עם תכשיט

הוא

תכשיט בקופסה טמונה במגירה שנפתחת  לעת אירוע זה או אחר. לרוב אין אירועים  אבל כשהם קורים היא פותחת לחפשו, שולפת אותו, הנוצץ למשעי, מדיף ריח מעמקים, היא מקרבת לאפה, מסניפה לכמה זמן ומחליטה לא לענוד הפעם. כי היא לא עונדת תכשיטים. היא תשמור אותו במגירה עד שתעבור דירה ותמסור את המגירה על כל תכולתה לזר לא יבין

ליפול לזרועותיו

זה רק פרק מספר. או אולי פסקה. שאר הספר לא קריא.

ספר

אז היה ספר. ותו לא.

חלום

הוא מעולם לא הבליח. הוא לא שייך לסיוטים שלה. הוא לא משפחה. הוא לא זה שיחזיק את ידה בשעתה האחרונה.

ים. הר.

הוא רק ים או הר בציורים המשנים את מקומם על הקיר מדי פעם. אם יכלה היתה מוכרת את כולם. משאירה קירות חשופים לגמרי. שלא יצוצו גם בגילגולים הבאים.

גילגול

סיפרו לעצמם שהם מגילגולים אחרים. שהם בעלי שפה עתיקה שרק הם דוברים בה. סיפרו שקרים ואמיתות. דימיינו שהאמיתות גדולות מהשקרים, ואז באו השנים שהיו רק שקרים.

 בדיות.

בדיותיהם. המציאו אותם ואת עצמם. מדי פעם פירסמו בציבור. מה הציבור ידע. כלום.

כלום.

כי אין כלום