ספטמבר 24, 2021

ניירובי 7. איירין

איירין היא הנני של הנכדים שלי בקניה שבאפריקה. היא עושה הכל. לוקחת ומחזירה את הילדים מהגן. משחקת איתם. שומרת עליהם כשצריך. מכבסת. מדיחה כלים. מנקה. מוציאה את הכלבה לטיול, מבשלת מה שמבקשים וגם לעצמה.

המאכל הכי מקובל כאן ועליה הוא אוגלי ugali שזה מן דייסת קמח תירס לבן. איירין מכינה את האוגלי ללא שום תבלין. על יד היא אוהבת עגבניות מטוגנות עם הרבה שמן ואבקת מרק. זה טעים להפליא. בעיקר אהבתי את האוגלי התפל.

הילדים אוהבים מאד את איירין. אנחנו הולכות ביחד לגן, להביא ולהחזיר את הילדים. אחרי הגן יעלה רוצה שאיירין תכין צ'פטי. יעלה מוכנה לאכול את הדבר הזה שלוש פעמים ביום והן מכינות יחד. היום גם גילעד הצטרף אבל הוא לא אוהב את הקמח הדביק על הידיים.

לאיירין יש שני ילדים קטנים משלה. הם גרים בכפר רחוק עם האבא וההורים שלה. היא רואה אותם פעם בחודשיים. כאן היא לנה ביחידה נפרדת הקשורה לבית. בכל בית בשכונות של העשירים בקניה יש יחידות נפרדות למשרתים. לבי מתכווץ למחשבה שהיא צריכה לגדל את הנכדים שלי במקום את הילדים שלה. איירין היא עדינה וצעירה מאד. יותר צעירה מהבת שלי. יודעת את מקומה השקוף לכאורה בבית. במובן מסויים היא זכתה בנכדים שלי. אני מתבוננת בה ורואה את יופיה ואת העצב בתוכה.

בהתחלה רשמתי אותה. בימים הראשונים היא התהלכה בבית עם מסכה. אני לא הבנתי היכן אני נמצאת ( אני עדיין לא מבינה, בערך) ונתפסתי על האימג' שלה.

אחרי זה התעקשתי על ציור פורטרט. השתדלתי מאד. וזה דומה אבל לא מה שאני רואה מתוך הנפש שלה. אולי הציור הראשון יותר משקף. אולי הכל השתקפויות של עצמנו, מה שאנחנו מדמיינים על האחר, הנסיונות הכושלים לתפוס איזשהי מציאות, חומר, עולם פיזי, הנסיון לאחוז במשהו כאמיתי, אולי להנציח, אולי לרצות את האחר, שהאחר יאהב, יעריך, יגלה מעט חיבה בתוך הבדידות האינסופית