תשפב

זה חוזר על עצמו. בוריאציות. חלקן מפתיעות וטובות וחלקן מכאיבות שוב ושוב. התגובות שלי דומות, התלהבות, נפילה, עליה, תהום, סולם (״מלאכים״) המשך.

מזה שנים אני לומדת -לא- לומדת על דרך , שיטה, צורת עבודה, של הדמיית העתיד כדי לשנות את המסלול הידוע ( שלי – רכבת הרים). יש הנעזרים בשיטה הזו להחלים ממחלות קשות, להתעשר, לשנות מקום עבודה, לשנות ייעוד. לשנות ייעוד זה נשמע ״גבוה״ מספיק כדי לעשות את המאמץ הזה של הדרכים המוצעות בשינוי המחשבה והמבנה הרגשי. אבל מהו ייעוד? להיות טובה. רכה. קשובה. מכילה. מתונה. לראות ולהראות בכל דבר את הצד המואר…

והצד האפל? לאן ילך? יתמוסס מעצמו? לאן ילכו כל הכאבים והזעם והדחיות והאכזבות וההשפלות? אין להם מקום?- הן ייטמנו עמוק. עמוק מספיק שלא יצליחו לעלות על אף מסלול הנוסע על פני החיים כל עוד הלב פועם.

האם זה אפשרי? אולי צריך שיהיה מקום, כמו אסלה בחדר שירותים, מערה אישית כזאת, מחילה, משהו, אפילו לא אישי, מקום חוקי, שבו אפשר להגיע עם רשימת כל השנאה והדחייה והאכזבות והחרדות, התסכול וחוסר ההבנה, ולהקיא אותם שם, במקום המיועד. שזה יהיה מקום זמין, בחינם, יומיומי, שלא צריך שום כלי הסעה כדי להגיע אליו.

שנה חדשה לפי הלוח העברי. שנה של שינויים ושנה של דברים שחוזרים על עצמם. בוקר. החצר עם הקפה. סקאיי הכלבלב עדיין כאן. כמעט תשע שנים. שתי גוייאבות מתבשלות בריחן על צלחת, מפיצות מעט ריח סתיו וחגים. גם השנה החג מכאיב. מתסכל. מאכזב. אותה הרגשת בדידות. חוסר תקשורת. אבל גם דברים חדשים עומדים בפתח ומזמינים להיכנס.

על זה בהמשך

ראש השנה, תשפ"ב 

•