זערורי בוקר

הרהורי בוקר לפני שיעור ציור

חסרת מנוחה. מעבירה דברים ממקום למקום. בית שיש בו הרבה שולחנות בכל מיני
וריאציות. וכיסאות שונים. הכל מתפרק וניתן להרכבה מידית. כמו חיי. בערך.
ממלאה, מרוקנת. נמרצת מעט, בוהה הרבה, או להפך. מתקשה לספור. לסכם. אבל
מדי פעם עוצרת ומנסה. לסכם. לאיזה צורך? זה כמו ערימות של ארמונות בחול.
להדק אותן עם מי ים ואז לעמוד מנגד ולצפות איך בא גל ואולי עוד גל ושוטף
מפורר, הורס ומותיר זערורים. זערורים. איזו מילה יפה. לפעמים מכאיבה
לפעמים מרוממת. אפשר לעשות ממנה מחרוזת ולענוד על הצוואר החשוף. מי ששם
לב יכול לראות שהוא מחובר לחזה שגם חשוף ושאינו מכסה את מה שבתוכו ובתוכו
לב שלעיתים קרובות מדי מחסיר פעימה. וכל פעימה היא זערור.
הבוקר פגשתי זערור כזה יושב על עץ ומתבונן בציפור. הציפור ידעה שהזערור
עומד לאכול אותה. אבל היא לא עפה. היא הייתה ירקרקה עם מקור כתום ורגליים
סגולות. ולפני שנבלעה באפלולית דאגותיי היא הבטיחה לי פרח גן עדן.
אני חושבת שהיום בערב יהיה פרח כזה על אחד השולחנות הנודדים שלי. אם יהיה אצלם.