חריקות

פתאום את שמה לב לחריקה של דלתות ארונית המראה בחדר האמבטיה. את שואלת את עצמך אם החריקה הזו מרגיעה אותך. ואת מניחה שכן. חריקות הם סימני חיים. בבקר. בערב. לפנות בוקר כשהוא חוזר, פותח סוגר את הארונית. את נעשית רגישה עם השנים לכל קול. שריטה על הדלת. הכלבון שלך למשל. שריטה אחת ואת כבר קמה לפתוח לו. ובלילה האחרון גם שמת לב לחריקות החריגות של המיטה בחדר השינה. את לא תוסיפי כאן מחשבות אישיות שעלו בעקבות, רק שאת תוהה איך לא שמת לב עד עכשיו. ושוב עולות מחשבות שלא תכתבי אותן, רק אולי תכתבי שבלילות ספורים ממש (בחודש? בשנה? בשנים האחרונות?) העלייה על המיטה נעשית בצוותא. כלומר באותו זמן. זמן של זוג. וזה לא חריג בזוגיות ארוכת טווח. אבל החריקות של המיטה אתמול היו חורגות ואני שאלתי אותו מה הסיבה שנראית לו, לחריקות הללו, והוא אמר שזה בגלל ברגים רופפים בבסיס העץ של המיטה ושמחר הוא יחזק. הגיוני בעליל. מחר כבר כאן. ואפרופו מחר, המחר הזה מתקדם כמו תשוש ימים במעלה הר. אולי מכונית ישנה עולה בפיתול, מונית דיזל למשל, עולה מים המלח לכוון ערד, בדרך כלל אני מעדיפה לא להתעדכן מאין ולאן  ומרדימה את עצמי לדעת עד הישמע חריקה זו או אחרת. בבית ישן הולכות ומתרבות החריקות, או שמא כשאנחנו מתיישנים הולכת וגוברת יכולת השמיעה, הקליטה יותר נכון. כבר כתבתי את זה. לפני שנתיים יצא ספר שירים שלי* שמסתיים בשיר על חריקה:

כָּל הַלַּיְלָה חָרַק הָעֵץ בַּגָּדֵר

גַּם הַשַּׁחַר

לֹא יָכוֹל לְהַשְׁתִּיק.

הרבה לא השתנה מאז. בעצם הרבה כן. אבל מזוויתה של החריקה הכל חולף ורק החריקה מעמיקה. 
לפני זמן קצר יצא ספר נוסף, הפעם הסיפורים שלו** והציורים שלי (חריקות קטנות חורצות סיפורים שהם גם כן קטנים בגודלם, אבל גדולים במעופם). בחלק השלישי של הספר נוכחים כמה סיפורים מעולם הכבישים, הלילות, ההובלות, השירות, הקריאות (המונה, הסדרן ציפצופי הגט-טקסי). כל דבר יכול לשמש השראה, גם כשהעייפות על הקצה, לא רק של הבוחר בפעולה, אלא גם של הסביבה. אנחנו מחוברים. זו לא ידיעה חדשה. מהפכנית. אחד עולה- האחרים עולים, ולו גם  נגררים, האחד נופל- ומפולת נראית נופלת אל מאחורי האופק, ואנחנו יודעים שהאופק הוא רק קו עם פחד (שאין מאחוריו אלא תהום) אבל זה לא ממש ממתן את כל הדברים
*
%d7%97%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%aa

איריס קובליו, סלפי לילה, אקריליק על קנווס, נובמבר 2016, 15×15 cm

האור המלאכותי (בפורטרט), החורק משהו, הוא ממנורת הלילה והאייפון והאייפד גם יחד. מחקרים אומרים שהשימוש הליילי בתאורת האייפדים למיניהם גוזלת לפחות שעתיים משנתנו. ואני אומרת שאולי לילות שלמים. ביחד עם כל הדברים. שוב כל הדברים. האחרים.
* איריס איריסיה קובליו, מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה, הוצאת אבן חושן, 2014
** גרא גינזבורג- צעדים בשלג.  הוצאת אבן חושן 2016

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

4 responses to “חריקות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: