הרהורים אישיים בעקבות "דודה לאה"

היצירה תישאר הרבה אחרינו. היצירות, הדברים שכתבנו. ציירנו. הדברים שאמרנו- לא בטוח אם יישארו. למי יישארו אם יישארו. איך שנראינו יתקיים רק סלקטיבית, דמיונית וחסר ממשות כלשהי בעיני מי שאי פעם ירצה להיזכר, אם יישאר אחד כזה, תלוי איזה קהל עשינו לנו. קהל. כמובן שקהל הוא לא המדד לאושר. לקיום מכובד. אנחנו נמות עניים מרודים, עלובים, מושפלים, כך בדרך כלל, גם אם נהיה מפורסמים כיוצרים אמנים, או נהיה אמני שוליים (לזמן מה היה נדמה שהתקשורת מצילה, האינטרנט, ואז הבלוגים, ואז הפייסבוק הנורא שגזל וגזל את החיים הממשיים), אבל זה לא הפייסבוק. כשלאה גולדברג הייתה בין החיים, הפייסבוק כנראה עוד לא נחלם. גם כשהייתה בת 59 במותה, נגועת מחלות פיזיות ונפשיות בתוספת זקנה מוקדמת ונטייה להזנחה גופנית מפני הייאוש. מהספר הגאוני הזה ששהם סמיט כתבה (בשם שומיש) אפשר לחשוב שהייאוש הציף אותה בכל שנות הווייתה בגלל אהבותיה הנכזבות. ואני חושבת שזה דווקא היה מקור החיות שלה. ואלמלא אותו ייאוש, כמובן שלא הייתה יוצרת בכמויות ועוצמות כאלה, אבל זה דבר ידוע, שהכוח המניע את גלגלי היצירה של אמנים זה הייסורים והכאב והיכולת לדמיין אהבה במקום שיש חושך וכיעור, אבל העניין הזה של היכולת להתאהב בכל פעם מחדש, ודווקא בבלתי אפשרי, מראה על חסד גדול שיוצר עולם עושה עמה, שותל בחייה דמויות השראה, שאותם היא מנפחת ומלטשת ומנכסת ליצירתה. נפלא. ניסים ונפלאות. היא אפילו יצרה את שומיש. גם בחייה וגם הרבה אחרי חייה. אולי שהם סמיט בעצמה היא יציר רוחה של לאה גולדברג ההיא המפורסמת, החותרת וחותרת בבאר הדיכאון, חותרת כל כך חזק שיוצאים ניצוצות רבים, קופצים מעלה ונאספים על ידי אחרים שצמאים, אבל היא, שם, למטה, בדד, בחשכה, בלי שיניים קדמיות ומכשיר שמיעה, לא מפסיקה להתעטש (אולי ההתעטשויות האלו הצליחו להרים ולהקפיץ את הניצוצות אל מחוץ לבאר?) צוללת וצוללת עד חיק השקט הרך: "ישוב טלה אל חיק האם/ ישכב בדיר ויירדם/ והכבשה תישק אותו/ והיא תקרא אותו בשם". כך בחרה שהם סמיט לסיים את הספר המרגש הזה. רכשתי אותו אתמול והם כולם היו אתי הלילה. עם הוורדים באגרטל על שולחנה, שכה אהבה. כמוני.

img447

ועם זה כל כך הזדהיתי

וכאן איור אחד מצמרר

%d7%a9%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%a91

ועל האיור המופלא הזה כבר כתבה מרית בן ישראל

nataly.jpg 

וכמה מילים על האיורים של נטלי וקסמן שנקר: במבט ראשון, בדפדוף בחנות, לא נמשכתי לציורים (על אף שבכריכה בולטים צבעי המים האהובים) אבל במבט מעמיק יותר, ביחד עם קריאת הטקסט, האיורים חדרו אלי, התייצבו ונכחו בכל משפט, ומצד שני לא הפריעו ולא סגרו על הדמיון והמרחב הדרוש לטקסט עצמאי וגאוני שכזה. שאלתי את עצמי למה. מרית בן ישראל היא  הענקית בניתוח של ציורים ואיורים, וכדאי לקרוא את מה שהוספתי כאן בקישור, ומה משך אותי?-  אולי זה שהם מאד "לאה גולדברגים" כפי שאני תופסת את דמותה ואת האימג'ים של סביבתה, הצבעים, הגולמיות מה, הגרוטסקיות התיאטרונית התקועה בבטן כמו של חנוך לוין, דווקא חוסר הנימוס בציור "הפרצופים" בחזית ובפרופיל, המגושמות האורבנית והנוף הקשוח השלגי, חסר הפרופורציות והפיוטיות כביכול.. וההרגשה שכאילו הכל גזור במספריים מדוייקים להכאיב.

 

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

4 responses to “הרהורים אישיים בעקבות "דודה לאה"

  • שוֹעִי

    איריסיה יקרה, תודה על הרשימה היפה והמזמינה. אני חושב כי בין היתר תהילתה של שהם סמית היא דווקא על תפיסת-העולם לפיה גם ילדים עשויים להכיל עצב וכאב (גם מרית כזאת או שגם שהם כמו מרית). מתישהו במורדות ספרות הילדים נשכחו דמויות דיקנסיות של ילדות קשה, והחלו לצייר את הכול בצבעי ד"ר סוס (המקסימים לעתים) הגרוטסקיים,קרי: הכל צריך להיות מצחיק, ורוד, תכלת, מחויך וללא מעמסה רגשית.

    ואשר ללאה גולדברג, היומנים שלה פשוט אימללו אותי. לא ייאמן מה היא עשתה לעצמה. אני חושש שמקריאה אני חווה אותה כיוצרת שהיה לה הרבה מאוד ביטחון בכל הנוגע לכשריה בכתיבה וכאשת ספר והרבה פחות בחיים. בכלל, יחד עם יומניו של קפקא, ועם ספר האי-נחת של ברנרדו סוארש (פסואה), יומנה של גולדברג הוא פשוט מסמך על יכולתו של אדם להקדיר את שמיו. הואיל ותמיד תלויה עננה קדורנית (שלא לומר דכאונית) מעל לראשח (לא רואים, הכובע מסתיר). למדתי לעשות כל שביכולתי כדי לא לתת לה להמטיר לי על הראש כל היום וכל הליל. אני חושב שזה מאוד חשוב להתמודדות לא רק עם האמנות אלא גם עם החיים.

    Liked by 1 person

  • איריסיה קובליו

    נכון שועי יקר, אם כי לא הכרתי מספיק את יצירתה של שהם סמית. ובכל זאת הספר הזה הוא א- גילי. מעניין איך הייתי קוראת אותו כילדה. עכשיו לא רציתי שייגמר. נראה לי ששהם סמית עשתה תיקון גדול ליומנים של לאה גולדברג. כשיצאו היומנים מיהרתי לרכוש והתחלתי לקרוא , וכמוך נמלאתי דכדכת והרגשת שפיכת חול על ראשי. היא היתה כל כך מושלמת בעיניי ככותבת ואילו "הבטנה", מאחורי הקלעים, היו כמו בגידה במושלמות. ויחד עם זאת זה גם היופי של המציאות הרב שכבתית הזאת, או יותר נכון של האדם שפנים רבות לו (לה). זה לא אומר שצריך להיחשף לפנים הרבות, אולי כי אנחנו לא מסוגלים להכיל את כל האמת, אבל זה קיים. וטוב שקיים. לפעמים כל כך אין עם מי לדבר שטוב שיש מחברות יומן כאלה לשפוך בהם את "המיותר" כביכול, את הקושי וכל מה שאנחנו כל כך משתדלים להסתיר, כדי להמשיך לחיות.

    אהבתי

  • מרית בן ישראל

    איריסיה תודה על המילים החמות ועל הניצוצות של ההפצ'ים…
    אני לא אפסיק להאמין שאפשר ליצור גם מתוך שמחה.
    ושועי, לרשימת היומנים הדכאוניים אתה יכול להוסיף את אלה של יונסקו. הכל אביך מאופק עד אופק, חוץ מארבעה סיפורים לפעוטות שגילם מעל שלוש שנים שזרועים בהם ומאירים אותם בהומור, בחן ובחיים.

    אהבתי

  • איריסיה קובליו

    מרית יקרה, גם אני מאמינה שאפשר לכתוב מתוך שמחה, אבל כזו שיודעת היטב מה חבוי במרתפיה, רק שהיא כבר לא שם אלא חתול אולי, על ענף או ענן, מחייך כמו צ׳שר הסגול, אי שם

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: