קיץ של כלב

 
הסיפור עם הגינה הקטנה שבין הבתים הוא כזה: היא אמנם מוצלת בעצי קיץ מרשימים , מְגוִּנֶנֶת אחת לשבוע, אך שורצת יתושים ושאר מעופפי חום מהביל ישראלי. לשבת על שלושת הספסלים שדווקא נצבעים מדי עונה מחדש הוא מעשה בלתי אפשרי: נחילי היתושים מתרכז דווקא אצלם. האימהות המשגיחות על זאטוטיהם, אשר להן נועדו הספסלים, כבר מזמן ויתרו על הגינה עם מתקני הפלסטיק החדישים החביבים וברוב שעות היום הגינה ריקה, למעט כמה בעלי כלבים, כמוני, המחפשים אחר מקום מוצל להוציא את האוצר המהלך על ארבע. על הספסלים שורצי היתושים ויתרתי מזמן אבל מדי פעם אני מנסה ישיבה קצרה על המגלשה הקטנה הצהובה. בחמשת הדקות הראשונות נושבת בריזה נהדרת מעץ הצאלון, אפילו באמצע היום הרותח במעלותיו, אבל לאחר דקות אחדות מופיע הזבוב הראשון ולאחריו מופיעה זוגתו והשמועה נפוצה במהירות ליתושים ולברחשים, הממהרים למצוא מקום פנוי על זרועותיי וצווארי החשופים. אני נאלצת לקום ולתור אחר מקום ישיבה נוסף. כך גפם אצל הנדנדה ,מנוטרלת בהתחלה מן היתושים, ונמצאת במרחק מה ממוקד פעילותם. אני מספיקה להתנדנד שתיים שלוש פעמים של "עולה יורד" ואף לעצום עיניי לשבריר של הנאה, עד שאני קולטת את הכלבלב עם גלל של חתול בפיו. מתחם הנדנדות נמצא על יד ארגז החול שם נוהגים החתולים של השכונה לעשות את שלהם. את החתולים הללו מאכילים מדי יום טובי הלב השכונתיים במיטב תערובות האוכל הקיימות בשוק, אוכל שמאד ערב לחיכם של כלבי השכונה, והכלבים החמודים מוכנים להסתכן בנזיפות אינסופיות של הבעלים, שמעזים לשחררם לרגע, אך מיד מבחינים בגללים הטעימים הללו בפיותיהם של הכלבים. בשלב הזה אני מחליטה להתרחק מהאיזור ורותמת את הכלב, שהרי מלכתחילה לא הייתי אמורים לשחררו, מתהלכת אתו שניים שלושה סיבובים על השביל הקצר ומשם הברירה היא או לחזור הביתה (חמש-שבע דקות ליציאה זה מספיק?) או להמשיך לפארק הגדול. ממשיכים. הדרך לפארק רותחת בקיץ, לפני השעה 18:30. אין ולו עץ אחד בזווית של צל להתהלך תחתיו.  ומשהגענו לפארק מסתבר שבדיוק ישנה מסיבת ילדים עם הורים עצבניים המאיימים מראש על בעלי הכלבים שיתרחקו מהאיזור .
ממילא לא נרצה לשחררם ולא רק מפני הילדים הצווחניים שיכולים ברגע אחד, בתנועה לא צפויה, לגרות נביחה אצל כלב ממוצע, אלא בעיקר מפני הבמבות והביסלים והבפלות המפוזרים על הרצפה כדרכן של אימהות רבות, המלעיטות את הבטנים הרכים בזבל תעשייתי, וגרוע מזה, לא אוספות את השיירים לפח. אנחנו מתרחקים משם, כל אחד וכלבו, כלבתו או כלביו, מתפזרים לכל עבר. לא שיש לנו הרבה מקום להתפזר. עדיין השמש יוקדת ומכת היתושים חוגגת. שתי הברירות העומדות בפני הן הליכה שמאלה לסוף הפארק, הליכה בחום עם הצללה יחסית ודשא לאורך השביל, ללא שחרור הכלבלב לריצה קלה שהכרחית לו, או ימינה לכוון גינת הכלבים, שסוף סוף גדרו עבור השכונה, שגודלה כגודל כף היד. מצב ניקיונה של הגינה הכי רע שאפשר, מלאה בגללים של כל חיות הסביבה, נטולת שקיות לאיסוף וזרזיף מים שקולח בעצלתיים מהמתקן החדש שהספיק לשבוק  את חייו האומללים. בגינת הכלבים הזו אין הצללה, אין עץ לרפואה, או שיח כלשהו ושני הספסלים הבודדים שהוצבו בתוכה לעולם לא זוכים לניקוי כלשהו. נכון, אין לי מושג מי מגיע לגינת הכלבים הזו בלילה ועושה בה שמות, אבל התנערותה של העירייה מהגינה החדשה הזו כביכול לא מותירה לנו, אוהבי הכלבים, שום ברירה ואנחנו מדירים עצמנו ומחמדנו מהמקום המבחיל הזה.
לסיפור הזה אין שום פואנטה אלא רישום תמונת מצב  של אוהבי כלבים בשכונתי, בקיץ מהביל וארוך לעייפה. אבל אני כן רוצה לסיים בכמה פטנטים שאני נאחזת בהם בעת הטיולים המייגעים האלה: אני אומרת לעצמי שמזל שכאן לא סודן או עזה למשל, או מקום אחר שהקיום שם הוא לא תענוג גדול אלא מעמסה בלתי נסבלת, וכאן לפחות בסוף הטיול הנ״ל מחכה מטבח ממוזג בבית, ואפשר תמיד שיחכה גם אגרטל עם פרחים על השולחן ואפרסק קריר במקרר ומחשב לכתוב בו, ובדרך כלל אין הפסקת חשמל ויש מים זורמים להתקלח ויכולת כלשהי לחפור ולגרד משולי קליפת המוח המזיע כמה מחשבות חיוביות, המגביהות מעט, ומאפשרות לעוף
_
סקאיי וקושקה יולי 2014

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

One response to “קיץ של כלב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: